לפעמים החגיגה נגמרת, ועל שדר טלוויזיה לדעת מתי להתנתק מהמרקע.

עמוס ארבל, מי שהיה שנים רבות אחד מפניו של הערוץ הראשון, עשה זאת לפני שלוש שנים, ובלי נקיפות מצפון פרש סופית מרשות השידור לחיים נינוחים ורגועים יותר.

"ידעתי שצריך להיפרד יפה ולעשות ולעשות את זה בצורה מכובדת, כלומר בפייד-אאוט ולא במכה", אומר ארבל, ששידר הרבה מהדורות חדשות מרוממה ובתקופה האחרונה שלו בטלוויזיה הגיש בין השאר חדשות אזוריות. ״כשנגמר, זה נגמר, אם כי אי אלה מחברי בטלוויזיה איבדו את קרקע המציאות ולא הבינו שיש רגע מסוים שבו נפרדים מהגלורי גלורי הללויה".

זה היה באמת "גלורי גלורי"?

"לא רק גלורי גלורי, אלא גם אידיאליזם מצדנו ומדורת השבט מבחינת הקהל. ל׳יומן׳ שלנו בשישי היו 90% צפייה, ולמחרת היינו מקבלים פידבק מהמון אנשים. לא כך היום, כשאפשר לדווח בשידור על שערורייה אדירה ותוך שעה־שעתיים זה כבר נמס לגמרי״.

ערוץ 2 גנב לכם את ההצגה?

״ערוץ 2 הפך לערוץ מאוד פופולרי ועממי, אבל מצד שני ברמה טכנית הרבה יותר גבוהה משלנו. פתאום התגלינו במערומינו, עם ציוד ישן יותר, בעוד כיום אנחנו לוקחים את המתחרים בשידורים HD. כמו שאתה רואה, אני עדיין אומר ׳אנחנו׳ מתוך הרגשה של שותפות קיבוצית לעניין. הבנו שהם יעברו אותנו, התרענו, וזה לא עזר, מה גם שהחליט מי שהחליט אצלנו על הורדת המגזינים".

אתה פרשת ואילו מוטי קירשנבאום, שבהיותו מנכ"ל הרשות החליט על ביטול אותם מגזינים, ממשיך לשדר כשהוא מבוגר ממך לצד ירון לונדון.

"והם עושים יופי של עבודה, כשהם מראים עד כמה התבונה, הגיל והניסיון הם נכס שלא יסולא בפז. בערוץ שלי לא מעריכים את זה, ושמחים להוציא לגמלאות כל מי שהגיע לגיל 67. לי זה קרה בזמן. זה היה טוב וטוב שהיה, כולל לא מעט מפגשים עם גדולי עולם".

תן טעימה.

"מהחדשות נשלחתי לסקר ביקורים בארץ של נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ואחרים. מהם זכור לי טדי קנדי, שטיילתי איתו שלושה ימים כשבא ללמוד את מערך הבריאות הישראלי בהיותו שר הבריאות בממשל האמריקאי, או פרנ-סואה מיטראן, נשיא צרפת, שהוצמדתי אליו בהיותי דובר צרפתית. יש לי בארכיון הטלוויזיה לא פחות מ-4,000 כתבות, והסיפורים שמאחורי הקלעים מעניינים לא פעם יותר מהכתבות עצמן. כך היה עם ליאונרד ברנשטיין, שהיה מוקף ביועצים שהרחיקו אותו מהתקשורת. הגעתי לחזרה שלו עם הפילהרמונית, כשניצח על יצירתו ׳קדיש׳, ובגלל ההפרעה שלנו הפסיק בכעס את החזרה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו ׳מאסטרו, מה הבעיה?׳, הוא הביט בי, וכשהצגתי את עצמי בפניו, היועצים שלו כמעט אכלו אותי. תוך כדי התעלמות מהם, שאלתי אם אפשר לראיין אותו. ׳אין שום בעיה׳, השיב ומכאן התפתחה כתבת יומן נהדרת, שבה התגלה כאיש מדהים. סיפור אחר היה לי עם דני קיי. היה לו בן דוד בחיפה, שבנו נקרא גם הוא דני קמינסקי, ילד שנולד עם פיגור מסוים.

כמדריך בצופים בחיפה, הייתי רואה אותו יושב במרפסת ומביט בנו בעיניים כלות. בשלב מסוים לקחתי אותו תחת חסותי וצירפתי אותו לקן שלנו, ועם הזמן הפכתי אותו לחניך המצטיין. כשסיפרתי עליו לדני קיי, הוא היה נרגש עד כדי כך שאמר ׳מה שתרצה - תקבל׳, ומה יכולתי לרצות אם לא ראיון שכעת מפאר את ארכיון הכתבות. יש לי בלי סוף סיפורים על אמנים שביקרו בארץ, מאייזק שטרן ועד גרגורי פק. ביניהם היה פיטר או׳טול בזמן הסרטת הסדרה ׳מצדה׳. האיש היה שתוי כל הזמן, עם מלאי של בירות בקרוון שלו, שממנו היה יוצא מתנדנד. רבים ממרואיינים אלה התגלו כרדודים בשעת הראיון, אבל מהראיון עם הסופר הגרמני היינריך בל, שריתק אותי, יצאתי עם פנינים".

ארבל סיפק כתבות מתחומים שונים, בין היתר ממלחמת יום כיפור. "הייתי בין הכתבים הצבאיים שעברו לצדה השני של תעלת סואץ ושידר-תי מפאיד, שם היה לי ראיון היסטורי עם חייל מהארמייה המצרית השלישית. וכיצד? כשהגעתי לשם, סיפר חייל שלנו שהוא מנהל שיחות עם חייל מהצד השני, הנדסאי במקצועו האזרחי״, הוא משחזר. "צילמנו אותו בחשאי דרך החרכים, כשהוא סיפר על משפחתו בקהיר וכיצד חיילים פצעו אותו ברגל כשניסה לחצות את התעלה. כבדרך אגב העיר שהוא לא מבין בכלל בשביל מה נלחמים. יש לי כתבות מהתקופה אחרי אותה מלחמה שבה הייתי כתבנו בכנסת. ישבתי שם עם גולדה, דיין, ספיר ושר החינוך והתרבות, יגאל אלון, שאיתו אפילו התיידדתי. לבן גוריון הגעתי קודם לכן, כשבראשית הטלוויזיה לקחתי עלי, כבעל אידיאלים מהצופים, את נושא החינוך. אגב כך יכולתי לסגור חשבון עם הריאלי בחיפה, שלא ידע לקלוט אותי כנער קצת שונה, שובב לא קטן, שהיה מעדיף לצאת למסע למדבר יהודה מאשר להתכונן לבחינה״.

ואשר ל״זקן״?

״בתחילת 69׳ הגעתי ככתב לענייני חינוך לסקר את חנוכת האוניברסיטה בבאר שבע, ופגשתי אותו. שם קלטתי עד כמה הטלוויזיה היא דבר פשטני, כשהסטודנטים הצעירים, במקום להתרכז באיש החשוב הזה, שהקים את המדינה, עטו עלי, כשזיהו אותי כמנחה תוכנית בידור בטלוויזיה. אל תשאל כמה התביישתי שם. הרי קטונתי מולו אלפי מונים״.

פנטומימאי מדופלם

לרבים זכור ארבל מהתוכנית ״בין הכיסאות״, שאותה הנחה במשך שבע שנים. כשהוא נשאל מה היה סוד הקסם של התוכנית הזאת, הוא משיב שהיא משכה רבים משום שנהג ״לשדר בגובה העיניים, כשכיוונתי לקהל מאוד רחב, היישר אל הלב ואל הבטן. כך הגעתי לסיפורים מדהימים. אחד מהם היה על צעירה מבת ים שהתאהבה בגבר מאום אל־פחם. הרעיון היה להציג סיפור של דו־קיום שהתבסס על תחקיר מעמיק. אבל כשהיא הגיעה לאולפן, בשידור חי נחשף הסיפור האומלל שלה כמי שחייתה חיים כפולים".

היה לך פיתוי לעבור לערוץ 2?

"אף פעם לא. לפני שהערוץ הזה עלה לאוויר היו גישושים אצלי אם אני מוכן להעביר לשם את התוכנית שלי, 'בין הכיסאות', אבל לא התפתיתי. אמרתי שבית לא מחליפים, ואחרי 25 שנה בערוץ הציבורי, מ־67', אני לא פתוח לאקספרימנטים".

ארבל דיבר המון בטלוויזיה, אבל מאחורי הדברנות שלו הסתתרה שתיקתו המתמשכת של פנטומימאי מדופלם, שלאחר שירותו הצבאי בלהקת הנח"ל למד בפריז פנטומימה אצל ז'אק לקוק ומרסל מרסו, לצד לימודי הטלוויזיה שלו שם. לאחר לימודיו שימש במשך עשור מרצה באוניברסיטה העברית, נוסף לסדנאות לנוער שהדריך בירושלים. חנוך רוזן הוא המפורסם שבתלמידיו.

"לחנוך לקח זמן עד שהיכולות שלו באו לידי ביטוי, ולזכותו ייאמר שהוא לא שוכח לספר מי היה המורה הראשון שלו לפנטומימה", מעיד ארבל. "ולא רק הוא. בין התלמידים שלי בירושלים הייתה ענת וקסמן, שאביה, ראש הסדרנים בכנסת, התנגד שהיא תלמד משחק עד שהתרצה. ענת הייתה מקסימה כבר אז. ככל שהייתה עדיין בוסר, הבחנתי בפוטנציאל הקומי שלה. חניך אחר שלי, אשר פיש, הפך למנצח בינלאומי מפורסם, אבל אצלי למד, כמו ענת, בסדנת פנטומימה ותיאטרון. חניך נוסף שלי, שלא אחשוף את שמו, התגלה לי כעבור שנים כאיש מוסד בכיר".

חנוך רוזן. צילום: משה שי, פלאש 90

לדבריו, לא נהג להצטמצם בדל"ת אמות עבודתו ברוממה. "אם בטלוויזיה הרווחתי את פת הלחם שלי, את החמאה נהגתי להביא ממקורות אחרים", הוא מספר. "ומה לא עשיתי בנוסף לסדנאות המשחק. הנחיתי בקרים של ראיונות בשבתות, עשיתי הפקות לקיבוצים, ולימדתי 20 שנה תקשורת באוניברסיטת חיפה כדי להיות יומיים בשבוע עם אמא שלי".

וכעת?

"לאחר שנים של חשיפה, אני אפילו נהנה מהאנונימיות. כי ככל שנעים להיות מוכר, כן נכנסים לחייך. ילדי סבלו מזה מאוד. בתי קרן, כיום דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית, לא יכלה לשאת את זה שאבא שלה הוא דמות ציבורית. כיום, כשאני רוכב על האופניים בכובע ומשקפיים, איש לא מזהה אותי, וזה כיף, האמן לי. ולא רק האנונימיות. מתי היה לי זמן לצאת ולשמוע הרצאות בנושאים שמרתקים אותי? כיום, יש לי זמן אפילו לפרלמנט, ששלוש פעמים בשבוע מתכנס אצלנו, בהרצליה, לשיחות בענייני דיומא, בלי כל הלחצים היומיומיים שהיו כרוכים בעבודה בטלוויזיה".

ולבד מקרן?

"הבן שלנו, אברי, הוא בוגר תלמה ילין, שירת בתיאטרון צה"ל וסיים בהצטיינות את בית צבי. כיום, הוא משחק בקאמרי. כמי שהדריך בעבר שחקנים בראשית דרכם, יש לי כיום סיפוק אדיר לראות אותו על הבמה".

"בלי שום בוס על הראש"

ארבל לא המתין לפרישתו לגמלאות כדי לצאת מירושלים ולעקור עם רעייתו רחל (קוקי), גמלאית מערכת החינוך, לבית מרווח בהרצליה פיתוח, לא הרחק מהחוף. מהשקט, שבו הוא מוקף כרגע, משקיף ארבל מרחוק על הסערות שעוברות על רשות השידור. הוא מתנגד לרעיון לסגור אותה כדי להקים מחדש. "אם יסגרו לגמרי, בהחלט ייתכן שלא יהיה מה לפתוח״, הוא חושש.

ואם תפתח את תיבת הזיכרונות?
"אז בוודאי אמצא בה את הסקופ של חיי. בשלהי דצמבר 69', בהיותי כתבנו בפריז, נוסף ללימודי שם, הגעתי בעקבות מידע מוקדם שקיבלתי, מלווה בצוות צילום, לנמל שרבורג בצפון צרפת, משם חמקו בחשאי ספינות טילים שנבנו למען חיל הים הישראלי. החומר המצולם שלנו הופץ בכל העולם".

אמצעי השידור מעיר האורות היו מוגבלים בהשוואה להיום. ארבל היה שולח ארצה את כתבות הפילם באמצעות מטוסי אל־על. אחת מהן לא תישכח. זו הייתה הכתבה על ההתנקשות בנוסעי מטוס אל־על במינכן, בפברואר 70'. ארבל הספיק להגיע לשם בזמן. בין השאר ראיין את פצועת הפיגוע, חנה מרון, בדרכה לניתוח, ופרסם את סיפור הגבורה של הקברניט אורי כהן, שהציל רבים ממחבל חמוש ברימון.

אתה זוכר גורמים פוליטיים בוחשים אצלכם, במחלקת החדשות של הטלוויזיה?

״זה לא, אבל יוסף לפיד היה מנכ״ל קשה. הוא פסל לי לפחות שבע כתבות. בזמנו אסור היה להראות בטלוויזיה יהודים מכים פלסטינים. לימים הוא התמרכז, אבל אצלנו, כמנכ״ל, הוא היה נכנס לחדרי העריכה, וממש התערב בעבודה שלנו (אגב כך ארבל מחקה את הבוס לשעבר שלו)״.

ארבל, שרעמתו (״זה אצלנו בגנים״) השחורה הכסיפה, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה־70 בנסיעת חלומות עם רעייתו ליפן. ״בדרך כלל אנחנו מעדיפים קל״ב״, הוא מעיר. ״שוכרים יאכטה ואני משיט אותה בהנאה בין נהרות אירופה בלי שום בוס על הראש, תענוג אמיתי״.