לפני 28 שנים, כשאמרו לי במדור הספורט של "מעריב": "מצטערים, אין כרגע עבודה", היה זה מזכיר המדור צבי בר־שירה שרץ אחרי והציע לגשת לארכיון, לחפש שם ג'וב זמני וכשיתפנה משהו, הוא כבר יודיע. 28 שנים שאני עיתונאי ולא מעט בזכותו. לא רק אני עברתי את בסיס הקליטה והמיון. יש רשימה בלתי נגמרת של עיתונאים ועורכים שהיו מקבלים מבר־שירה שיחת טלפון בעלת גינונים אירופיים, שמבקשת בכל לשון של בקשה להעביר את הכתבה בשעות הערב המוקדמות. חס וחלילה לא להיגרר לשעות הדד־ליין.

בר־שירה היה יושב מדי יום במשך שעות ליד עמודי הסטטיסטיקה, כשלכל עונת כדורגל הייתה מחברת משלה. כל מבקיע נרשם בכתב יד מסודר, כל כרטיס צהוב סומן בקפידה. עבור רבים מאיתנו, כתבי הספורט, אותן מחברות מצהיבות היו התנ"ך שעליו הסתמכנו לפני תקופת האינטרנט, אוצר של נתונים.

בר־שירה הכיר כל כתב. את אביו, אמו ואחיו הקטן. תמיד התעניין בשלומם ולא שכח להתקשר ביום ההולדת לאחל מזל טוב ולעתים גם השאיר מתנה קטנה. מדור הספורט היה בימי בר־שירה גדול כמו נושאת מטוסים. כתבים לכל קבוצה בליגה א', רכזי ליגות ג', פרשני כדוריד וכדורעף. כל ערב כמו כוורת רוחשת ואת כולם היה צריך לנווט בסבלנות ובמיומנות.

אני זוכר את שעות אחר הצהריים המתות, כשטומי לפיד ז"ל, אז עוד בכיר ב"מעריב", היה נכנס לחדר ושניהם היו מעבירים משחק שחמט, או מדברים על שחמט - אהבתם הגדולה.

בר־שירה, אוהד הפועל ר"ג, חבר כבוד במכתש המיתולוגי, הגיע אל המדור גם אחרי שיצא לגמלאות. מופיע עם ערימת דפים שמנמנה במטרה לעדכן את עמודי הסטטיסטיקה. לא היה אכפת לו שהמדור שינה את פניו, שעיתונות הספורט מדברת בשפה אחרת, ששמועות עקשניות טוענות שהפרינט מת. לו היה ייעוד מרכזי בחיים.

שלשום נטמן בר־שירה בבית העלמין ירקון. אני משוכנע שגם עיתונאים שפנו לדרך אחרת, עזבו את התחום, התפתחו ועלו לגדולה, חשו צביטה כששמעו על מותו בגיל 83. הרי אם הם יסתכלו לאחור ויביטו בקפידה על תחנות חייהם, הם יבינו שהאיש היה ונשאר סדרן העבודה - בתחנה המרכזית.