בואו נתחיל מהסוף: אפילו אחרי האולימפיאדה ההיא בהלסינקי, הראשונה שבה השתתפה ישראל, הקימו כאן ועדת חקירה! הוועדה התכנסה כדי לבדוק אם היה כישלון בכך שישראל לא השיגה שום הישג ספורטיבי ראוי לציון. אמיתי לגמרי. לפחות המסקנה הסופית הייתה חיובית: במסקנות הוועדה נקבע כי לא היה מחדל וכן שהתוצאות שהושגו הן משביעות רצון. ככה זה במדינה שבה אנחנו טובים יותר בוועדות ופחות בספורט.

המשלחת הישראלית למשחקי הלסינקי, הראשונה של מדינת ישראל אי־פעם (בלונדון 1948, האולימפיאדה הראשונה לאחר קום המדינה, הייתה ישראל עדיין בעיצומה של מלחמה), כללה 25 ספורטאים. אברהם שניאור, קפטן נבחרת הכדורסל (שבה שיחקו גם רלף קליין ויהושע רוזין, לימים מבכירי המאמנים בישראל) נשא את הדגל בטקס הפתיחה.

ההישגים היו לא מאוד מרשימים, שכן בעת שבמקומות אחרים בעולם היו כבר ספורטאים "חצי מקצוענים" שהקדישו את רוב זמנם לאימונים, הרי שבישראל הספורט האולימפי היה עדיין בחיתולים. האתלט דוד טבק עורר תקוות כאשר ניצח במקצה הראשון של ריצת ה־100 מטרים, אבל בסיבוב השני סיים רק במקום השישי - ותפס את המקום ה־21 בדירוג הכללי. הטובה ביותר במשלחת, מבחינת הישגיה, הייתה תמר מיטל שומכר, שניתור לגובה 1.40 מ' העמיד אותה במקום ה־17 בין הנשים, דירוג השיא של ספורטאי ישראלי במשחקים.

המשלחת הישראלית לאולימפיאדת הלסינקי (צילום: לע''מ)המשלחת הישראלית לאולימפיאדת הלסינקי (צילום: לע''מ)

הגמר הראשון, מונטריאול 1976

התקווה הישראלית הראשונה למדליה התחילה 20 שנה לפני השלמת המשימה. אסתר שחמורוב, שגדלה במשפחה דתית, הייתה לאתלטית הראשונה של ישראל בצמרת העולמית. אל משחקי מינכן היא הגיעה כאלופת אסיה (בנגקוק, 1970), אבל במקצה ל־100 מטר, הגם שקבעה שיא ישראלי חדש (שנשבר רק ב־2018!), היא החמיצה את ההעפלה לגמר כשסיימה "רק" במקום החמישי

העיניים הופנו לחצי גמר ריצת 100 מטר משוכות, שאליה העפילה שחמורוב, אך אז אירע פיגוע הטרור הנוראי, שבו נרצח גם מאמנה האישי, עמיצור שפירא, ושחמורוב - כמו כל המשלחת הישראלית, פרשה מהתחרות. מה היה קורה לו הייתה מתחרה? לצערנו לעולם לא נדע.

כותרת העיתון ממירוץ חצי הגמר של אסתר שחמורוב ב-1972 (צילום: ארכיון מעריב)כותרת העיתון ממירוץ חצי הגמר של אסתר שחמורוב ב-1972 (צילום: ארכיון מעריב)

לאחר המשחקים היא התחתנה עם פטר רוט, שהיה למאמנה האישי ולאבי בנה - ולמרות סכסוך מתוקשר עם איגוד האתלטיקה (שסירב לממן את הוצאות הנסיעה של רוט, המאמן ובן הזוג) היא סגרה מעגל (שוב כאלופת אסיה, הפעם מהמשחקים בטהרן, בריצות 100 מטר, 100 מטר משוכות ו־200 מטר) כשהעפילה לגמר ה־100 מטר משוכות - והייתה לישראלית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי כלשהו. את ריצת הגמר סיימה רוט־שחמורוב במקום השישי, הכי קרוב שהיה ישראלי כלשהו למדליה אי־פעם עד לאותה העת.

פגישה עם פלטיני, מונטריאול 1976

זה היה הטורניר האולימפי השני שבו השתתפה נבחרת ישראל בכדורגל, אחרי הופעה טובה במשחקי מקסיקו 1968 (עם הנבחרת שלאחר שנתיים הגיעה גם בפעם הראשונה והיחידה למונדיאל), אלא שצרות לא חסרו לנבחרת של דוביד שווייצר בדרך לאולימפיאדת מונטריאול. החמורה שבהן הייתה פציעתו של הכוכב הגדול של בית"ר ירושלים, אורי מלמיליאן. אלה היו ימים טעונים עבור ישראל בעולם: הטרור העולמי היה בשיאו, מבצע יונתן באנטבה התרחש רק כשבוע לפני פתיחת הטורניר, ואם לא די בכך, הרי ששתי היריבות הראשונות במשחקים, גואטמלה ומקסיקו, באו בעיקר כדי לשבור רגליים.

מול גואטמלה החלשה, היריבה הראשונה, סיימה ישראל בתיקו מאכזב שלא הותיר הרבה תקוות להמשך. גם ההמשך היה בעייתי, עם פיגור 2-0 מול המקסיקנים. רק שאז משהו בנבחרת השתחרר: היא כבשה פעמיים, סיימה בתיקו והעבירה את ההכרעה למשחק השלישי מול צרפת החזקה. שער של ויקי פרץ המנוח העניק לישראל את היתרון, שהחזיק מעמד עד לדקה ה־80, וגם אז - רק בפנדל שבו הכניע את השוער איציק ויסוקר שחקן צעיר בשם מישל פלטיני.

מי שבלט במשחק ההוא היה אחד משני הצעירים שעליהם הימר שווייצר, רפעת טורק (השני היה אבי כהן, לימים בליברפול), שנקלע לתקרית דיפלומטית כאשר סירב לחבוש כיפה בעת טקס הזיכרון שנערך לי"א חללי מינכן בבית הכנסת במונטריאול.

התוצאה המצוינת זיכתה את ישראל בכרטיס לרבע הגמר, שם פגשה את ברזיל. במחצית התוצאה הייתה עדיין 0-0, אך בהמשך הכריעו פערי הרמות את הנבחרת, שהובסה 4-1, אך בכל זאת שבה ארצה מרוצה מאוד מהופעתה.

מעצמה על המזרן, ברצלונה 1992

מצחיק, אבל רגע הזכייה במדליה הישראלית הראשונה, משום שהושג בג'ודו, לא היה בכלל בגמר אלא בחצי הגמר: אחרי הניצחון של יעל ארד, היה ברור שמדליה אולימפית ראשונה ממתינה לישראל, והשאלה היחידה הייתה באיזה צבע. רוב הצופים (אולי עד היום) לא ממש הבינו ברזי הג'ודו - ומושגים כמו קוקה, יוקו, ווזארי וכמובן איפון, נכנסו לראשונה ללקסיקון. ארד העפילה לגמר מול קתרין פלורי הצרפתייה ולמרות מאבק אדיר נוצחה. זו הייתה אולי אכזבה אישית, אבל גאווה לאומית אדירה: אחרי 40 שנה של השתתפות במשחקים האולימפיים, זכתה ישראל למדליה ראשונה. הכותרות בעיתונים קבעו (בצדק!) "הביאה כסף, שווה זהב". ובטרם הספקנו להתאושש מההישג ההיסטורי, הגיע אורן סמדג'ה, ג'ודוקא אלמוני עד לאותו רגע - וזכה במדליית הארד. 

יעל ארד עם מדליית הכסף מברצלונה 1992 (צילום: ארכיון מעריב)יעל ארד עם מדליית הכסף מברצלונה 1992 (צילום: ארכיון מעריב)

מעבר להישג האישי, הטביעו השניים את חותמם לשנים קדימה: ראשית בהפיכת הג'ודו הישראלי לענף הייצוג החשוב ביותר בספורט האולימפי המקומי (סמדג'ה נשאר בענף והוא מאמן הנבחרת למשחקי טוקיו). ההקשר השני הוא יותר כללי: מאז נולדה ציפייה למדליה בכל אולימפיאדה, כך שבהחלט ניתן לקבוע שמזרן הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה המציא מחדש את הספורט הישראלי, לא עוד כענף שבו "העיקר ההשתתפות" אלא כספורט הישגי.

הספרינט של שרת החינוך, אתונה 2004

גולש הרוח (מיסטרל) גל פרידמן כבר היה מדליסט אולימפי (אטלנטה 1996, שבה זכה במדליית הארד), אבל אולימפיאדת 2004 באתונה היא זו שהכניסה אותו, תרתי משמע, אל ספר הזהב. 

לא מדובר בהפתעה: לאחר אולימפיאדת אטלנטה פרש פרידמן, אך חזר להתחרות כעבור זמן קצר ובאליפות העולם 2002, זכה בזהב. גם באליפות העולם הבאה, ב־2003, הוא זכה בארד. ובכל זאת, אל שיוט הגמר באתונה הגיע פרידמן עם משימה כפולה: לנצח את הברזילאי ריקרדו סנטוס, המוביל בתחרות, בפער של יותר משלושה מקומות וכן להקדים את היווני, ניקוס קקלמנאקיס, שהקדים אותו בדירוג. פרידמן לא אכזב: הוא זכה במקום השני בשיוט ובראשון בדירוג המצטבר והביא לישראל מדליה ראשונה עשויה מזהב

זוכה מדליית הזהב גל פרידמן עם שרת החינוך, התרבות והספורט לימור לבנת (צילום: עדי אבישי)זוכה מדליית הזהב גל פרידמן עם שרת החינוך, התרבות והספורט לימור לבנת (צילום: עדי אבישי)

לא פחות מההישג הנהדר, זכורה ריצת האמוק של שרת החינוך והספורט דאז, לימור לבנת לעבר הפודיום, גם לה ללא ספק הגיעה מדליית זהב, לו רק הייתה נערכת תחרות אולימפית בפוטו־אופ.