בוב בימון, מקסיקו 1968, האיש שקפץ רחוק מדי
מקסיקו 1968 נחשבת בעיני רבים לאולימפיאדה שהביאה את האדם אל קצה גבול היכולת האנושית. אומנם כל שיאיה נשברו מאז, אך היא הייתה האחרונה שהציגה שיפור משמעותי ודרמטי, לא כזה של שברירי שניות. זו הייתה האולימפיאדה שבה ירדו לראשונה מזמן של 10 שניות בריצת 100 מטר. הראשונה שהכירה לעולם קפיצה מוזרה לגובה שבה נעבר הרף עם הגב, סגנון שנקרא "פורסברי" (על שם מבצעו, עד אז נהגו לקפוץ בסגנון שנקרא "גלילת בטן"). נשברו שיאים גם בריצות 200 מטר - ועוד שיאים רבים שחלקם החזיקו מעמד יותר מ־20 שנה. יש רבים שטוענים עד היום שההישגים הרבים הם תוצאה של האוויר הדליל בבירה המקסיקנית.

תהא הסיבה אשר תהא, ברור שלבלוט מעל כל אתלט אחר באולימפיאדה כה רבת־הישגים זו משימה אדירה - ובכל זאת, אין עוררין על כך שלו היה צריך לבחור באירוע אחד מכל אותם משחקים, יהיה זה הישגו של בוב (רוברט) בימון, הקופץ לרוחק, שהדהים את העולם בתוצאה פנומנלית - שהחזיקה מעמד 23 שנים: 8.90 מטרים, שיפור של השיא העולמי ב־55 סנטימטר. השיא היה מחוץ לטווח המדידה של המכשיר האלקטרוני, כך שהשופטים נאלצו לוודא את המרחק הפנומנלי באופן ידני, בעזרת סרט מדידה.

מה שפחות ידוע על בימון (שגובהו 1.91 מ') הוא שבשנת 1972 הוא פרש מאתלטיקה ועבר לכדורסל. בימון שיחק בקבוצת פיניקס סאנס ולאחר שפרש מספורט תחרותי כליל, השלים תואר ראשון בסוציולוגיה. בניגוד לגיבור הקודם בסקירה זו, בימון דווקא ידע למנף את ההצלחה: היום הוא מתגורר במיאמי ומנהל ארגון תמיכה בבני נוער שהקים בעצמו. 

ג'סי אוונס, ברלין 1936, האיש שניצח את היטלר
ספק אם יש עוד אתלט שמגלם את ערך השוויון בין כל בני האדם, ללא הבדלי דת, מין וגזע, כמו ג'סי אוונס. האתלט השחור, יליד אלבמה, זכה בארבע מדליות זהב במשחקי ברלין 1936, שיא ששוחזר רק כחלוף 48 שנים, על ידי אתלט אפרו־אמריקאי אחר, קרל לואיס - ואולי בעשורים שחלפו בין שני ההישגים נמצא כל ההבדל.

אוונס החל את דרכו בכלל כג'יימס קליבלנד אוונס - וזכה בשם ג'סי לאחר שמורתו לא הבינה כששאלה אותו לשמו והוא השיב בראשי התיבות: JC. תחת שמו החדש הוא זכה לבייש, אם כי רק במשתמע, את אדולף היטלר, כשהנחית מכת מחץ על תורת הגזע, שגרסה כי השחורים הם זן נחות (אם כי הסיפור שלפיו עזב היטלר את האצטדיון כדי שלא ייאלץ ללחוץ את ידו, לא זכה להוכחה ונותר בגדר אגדה).

ג'סי אוונס (צילום: CORR.GettyImages)ג'סי אוונס (צילום: CORR.GettyImages)


אף על פי שריסק את תורת הגזע של הנאצים, סבל אוונס קשות מאפליה גם בארצות הברית, מולדתו. כך למשל, בעת שהיה אתלט מחוזר על ידי לא מעט מכללות, הוא לא זכה למלגה, כיוון שאלה היו שמורות ללבנים בלבד. כמו כן, הוא נאלץ לנסוע בנפרד, ללון בנפרד ולאכול בנפרד מחבריו, במקומות שבהם הייתה נהוגה הפרדה גזעית.

אך לדבר על אוונס רק בהקשר של המאבק לשוויון זכויות יהיה בבחינת עוול: הוא היה, בראש ובראשונה, אתלט נהדר. מלבד העובדה שהיה האדם הראשון שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדה אחת, הוא היה האדם הראשון שניתר מעבר לגבול השמונה מטרים בקפיצה לרוחק, שיא שהחזיק מעמד כ־25 שנה. לכן אף שכל שיאיו נשברו כבר לפני עשרות שנים, נחשב אוונס על ידי רבים לאתלט הטוב בכל הזמנים. 


נדיה קומנץ', מונטריאול 1976, האישה שקלקלה את הצג
בישראל שובש שמה בפי כל שדרי הספורט לנדיה "קומנצ'י", אבל על דבר אחד אין עוררין: המתעמלת הרומנייה שהייתה עוד לא בת 15 בעת שטסה לייצג את ארצה באולימפיאדת מונטריאול, נכנסה למיליוני לבבות ברחבי העולם ונחשבה, אולי עודנה (טוב, אפילו היא הייתה קונה כרטיס לראות את סימון ביילס מתחרה) נחשבת למתעמלת הטובה בכל הזמנים.

קומנץ' זכתה בתשע מדליות, חמש מהן מוזהבות, אך היא בעיקר זכורה כמי ש"קלקלה" את צגי הניקוד באולימפיאדה, עת הייתה הראשונה להציג ציון "10" (הציון המקסימלי בשיטת הניקוד הקודמת בענף ההתעמלות האומנותית). הסיבה: המארגנים סברו שכל ציון יהיה מורכב משלוש ספרות, כשהגבוה ביותר יוכל להיות 9.99. לכן משקיבלה קומנץ' את הציון העגול, הראה הלוח את הציון 1.00 - ולרגע אחד השתררה דממה באולם ההתעמלות.

נדיה קומנץ', מונטריאול 1976 (צילום: Hulton Archive.Getty)נדיה קומנץ', מונטריאול 1976 (צילום: Hulton Archive.Getty)


קומנץ' פרשה לאחר שהתחרתה באוניברסיאדה של 1981 - ולאחר התחרות עבדה כמאמנת בנבחרת הרומנית עד שלהי 1989, השנה שבה ערקה למערב. בשנת 1996 התחתנה בבוקרשט, רומניה, שבינתיים כבר השתחררה מהשלטון הקומוניסטי. היא המשיכה לשמור על קשר חם עם מולדתה גם כשהייתה לאשת עסקים ואף סופרת מצליחה, והקימה מרפאה למען ילדים יתומים. גם היום נחשבת קומנץ' לסמל של הצלחה ומשתתפת, מלבד באירועים עסקיים ומקצועיים, במושבים מיוחדים של האו"ם ובפעילויות צדקה. 

גבריאלה אנדרסון שייס, לוס אנג'לס 1984, האישה שלא ויתרה לגוף
הספורט הוא עניין עמוס בקלישאות, שרובן עוסקות בחשיבות הניצחון לעומת עצם ההשתתפות. למה קלישאות? כי בסופו של דבר, כמעט כל הרשימה הזאת מתייחסת לאלופים, לא למשתתפים. כלומר, להשתתף זה יפה, אבל אנחנו התכנסנו כאן כדי להלל את המנצחים. דווקא ההכרה הזאת הופכת את הרגע הבא למיוחד כל כך, עד שיש רבים שרואים בו את הרגע האולימפי הגדול של כל הזמנים:

גבריאלה אנדרסון שייס השווייצרית, הגם שנבחרה לייצג את ארצה בריצת המרתון הראשונה לנשים בתולדות המשחקים האולימפיים, אינה נמנית עם הכוכבים ששמותיהם מעטרים את ראשי הפרקים האחרים בסקירה הזאת. ובכל זאת, אין רשימה של הרגעים האולימפיים הגדולים שלא תכלול את רצת המרתון השווייצרית. הכיצד?

גבריאלה אנדרסון שייס (צילום: Tony Duffy)גבריאלה אנדרסון שייס (צילום: Tony Duffy)


הרבה אחרי המסיימות הראשונות של הריצה (סיימה במקום ה־37), נכנסה אנדרסון שייס אל האצטדיון האולימפי בלוס אנג'לס, כשהיא סובלת מהתייבשות חמורה. יותר מחמש דקות לקח לה לסיים את קטע הריצה האחרון, בן מאות המטרים, עד לקו הגמר שבתוך האצטדיון. היא גררה רגל אחת, ידיה היטלטלו לצד גופה ברפיון. מדי פעם כשלה ומעדה - עד שלא נותר אלא לתהות אם תצליח לחצות את קו הסיום. הקהל יצא מגדרו כדי לעודד, ואנדרסון שייס נראתה כמי שמתפקדת רק מתוך המחויבות המוחלטת לסיים את הריצה ולא מתוך הכרה ברורה של הנעשה סביבה.

על קו הסיום היא מעדה היישר לתוך זרועותיהם של אנשי הצוות הרפואי. האם כך אירע גם לרץ המרתון הראשון בהיסטוריה, שמת לאחר שהשלים את המשימה? נדמה שמיותר לציין עד כמה התייבשות היא מסוכנת ולקרוא לכל מי שעוסק בספורט לחדול מיד מאימון או מתחרות כשהגוף מגלה סימני מצוקה. ובכל זאת, אנדרסון שייס, שהביאה אפילו את הביטוי "קצה גבול היכולת האנושית" אל הקצה של הקצה, נחרתה בזיכרון של כל מי שהיה עד לרגע המרגש ההוא. 

פלורנס גריפית ג'וינר, סיאול 1988, האישה ששילמה את מחיר התהילה
פלורנס גריפית ג'וינר, שכונתה באהבה "פלו־ג'ו", היא אחת הדמויות הטרגיות של המיתוסים האולימפיים. לא רק משום שהלכה לעולמה בדמי ימיה, אלא גם משום שהסיבות לכך קשורות, ככל הנראה, לתאווה לתהילה האולימפית ולמחיר שהיא עלולה לגבות.

פלו־ג'ו השיגה את המדליה הראשונה שלה כבר באולימפיאדת לוס אנג'לס (כסף ב־200 מטר) אבל את התהילה קטפה על המסלול בסיאול, עם זהב ב־100 מטר, ב־200 מטר (כולל שיא עולם שלא נשבר עד היום) ובמרוץ השליחות ל־100 מטר, ובנוסף עוד כסף במרוץ השליחות ל־400 מטר. ועדיין, אפילו ההישגים האדירים האלה לבדם לא יכולים להסביר את עוצמתה של הדמות.

עד לאותה תקופה התרגלנו לאתלטיות מצטיינות ממזרח אירופה, כאלה ששימשו כר פורה לבדיחות נוסח המערכון המפורסם של חברות "לול" ("אני אישה!"). פלו־ג'ו הייתה הראשונה שחגגה את נשיותה על המסלול - בבגדים, בשיער ובעיקר בציפורניה הארוכות, שהפכו לסמל המסחרי שלה. אם תרצו, היא שסללה את הדרך לא רק לנשים אלא גם לגברים - כמו כוכבי ה־NBA של ימינו עם הכובעים המוגזמים, שרשראות הבלינג־בלינג והקעקועים.

פלורנס גריפית ג'וניור  (צילום: Tony Duffy)פלורנס גריפית ג'וניור (צילום: Tony Duffy)


אבל לתהילה הזאת היה מחיר כבד, דווקא בגלל הפרישה המכובדת: פלו־ג'ו פרשה מתחרויות זמן קצר לאחר סיאול והפכה למעצבת אופנת ספורט מצליחה. העתיד נראה ורוד, אך עשר שנים לאחר מכן היא נמצאה במיטתה ללא רוח חיים - והיא בת 39 בלבד. הדוח הפתולוגי העלה שנחנקה בשנתה וייחס את הסיבה למום מולד במוחה.

אך מסביב כבר רחשו השמועות: העובדה שהגיעה להישגים בגיל מאוחר יחסית לאתלטיות, הגידול המטורף במסת השריר שלה - ואפילו פרישתה לצמיתות מיד לאחר האולימפיאדה, הזינו את חרושת השמועות. ייאמר מיד: מעולם לא הוכח שהשתמשה בחומרים אסורים, אבל העובדה שהפתולוג שביצע את הנתיחה לא הורשה לחפש עקבות סמים בגופה, לא תרמה להשתקת השמועות סביבה. וכך נדמה שתמיד כאשר ניזכר בגברת שהפכה את האתלטיקה הנשית - לנשית באמת, יצוצו גם הרינונים על חייה, ובעיקר על מותה הטרגי. 


קרל לואיס, לוס אנג'לס 1984 וסיאול 1988, האיש שחרך את המסלול
עם תשע מדליות אולימפיות מזהב ואחת מכסף, קרל לואיס הוא בוודאי אחד האתלטים הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם. אבל כל גיבור שרוצה לזכות באוסקר יודע שגם השחקן הראשי הטוב ביותר חייב דמויות משנה שיקדמו את העלילה - וגם כאן ההיסטוריה האולימפית חייכה אל מי שהוא אחד מטובי בניה.

1984, השנה שבה מלך על האצטדיון האולימפי בלוס אנג'לס, הגיעה לאחר הפסקה ארוכה מדי בתחרויות האתלטיקה. כלומר, היו כאלה גם באולימפיאדת מוסקבה, אבל האמריקאים (וגרורותיהם, ביניהן מדינה קטנה מהמזרח התיכון, שלמרבה המזל חסרונה לא הורגש במצבת השיאים) החרימו את המשחקים במוסקבה במחאה על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן (שאליה פלשו בעצמם באיחור של כמה שנים). הרוסים מצדם החרימו את משחקי לוס אנג'לס, אבל החרם הזה הורגש קצת פחות על מסלולי האתלטיקה, שממילא היו נתונים לשלטון אמריקאי.

קארל לואיס (צילום: STAFF)קארל לואיס (צילום: STAFF)

כך הפך קרל לואיס לסמל כל־אמריקאי - וכאשר מדובר על אתלט שחור, קשה שלא לראות את האייקוניזציה הזאת על הרצף של ג'סי אוונס, מוחמד עלי, קארים עבדול ג'באר ואחרים - לפניו, ומייקל ג'ורדן, טייגר וודס ונוספים - אחריו. אלא שלא ניקח מהאיש את שמגיע לו בדין בהציגו רק כסמל: קרל לואיס שלט במקצועות הפופולריים ביותר על המסלול כפי שאף אחד לא עשה לפניו, עם ריצות פנומנליות ל־100 מטר, 200 מטר ו־100 מטר שליחים ועם קפיצה לרוחק.

מעטים שיוו בנפשם שהאולימפיאדה הבאה, בסיאול, תעמיד לו תפאורה דרמטית עוד יותר: הוא הובס על ידי האתלט הקנדי בן ג'ונסון - גוש של שרירים שהתלכד לכוח מתפרץ עם הזינוק מהאדנים והצליח לנפץ בקלילות את שיא העולם בעודו שולח מבט לאחור אל עבר יריבו. רק מקץ ימים התברר שג'ונסון עשה שימוש בחומרים אסורים מתחום הסטרואידים האנבוליים - והמדליה נשללה ממנו והוענקה ללואיס. כמובן שבמקביל החלו שמועות על כך שגם לואיס עצמו לא היה נקי לגמרי, אבל כל אלה נותרו בגדר שמועות, ולואיס סיים את הקריירה שלו כאחד הגדולים אי־פעם, אם לא הגדול ביותר, שדרך על מסלול האתלטיקה. 