"אין לו תקרת זכוכית": חבריו של ארטיום דולגופיאט מספרים על האלוף האולימפי החדש

לאליפות אירופה בגלזגו ב־2019 הגיע מתעמל הקרקע ארטיום דולגופיאט עם רגל שנשברה זמן קצר לפני כן וטרם הספיקה להתאחות, וללא הכנה בכלל, וזכה במדליית כסף. מבחינתו, זו הייתה אכזבה עצומה. אתמול הוא כבר ריגש מדינה שלמה כשזכה במדליית זהב היסטורית בתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים באולימפיאדת טוקיו והפך לישראלי הראשון שעומד על הפודיום בענף היוקרתי, ולשני בלבד בתולדות המדינה שזוכה בזהב היוקרתי, אחרי גל פרידמן באולימפיאדת אתונה 2004.

"הוא האמין ב־100% שהוא יביא זהב", אומר חברו הטוב ומי שמתאמן לצדו מדי יום בנבחרת, אילן קורצ'ק. "הוא לא יצא בהצהרות, אבל אני יודע בביטחון שהוא שאף לביצוע ספציפי ולמקום אחד – שזה רק הזהב. הבסיס הוא שהוא מאמין בלב שלם שזה אפשרי. אין לו תקרת זכוכית, ככה הוא עובד וזה מה שהביא לו את הזהב. באליפות אירופה, כשקיבל את מדליית הכסף, הוא התאכזב. זה אחד ההישגים הכי גדולים שכל ספורטאי היה מתגאה בו, ולארטיום זה פשוט לא היה מספיק. הוא התאכזב ממדליית כסף. רוב הספורטאים יראו בזה הישג גדול אבל לא ארטיום. הוא שואף לשלמות וזה מה שהביא לו את הזהב עכשיו".

סגירת מעגל

דולגופיאט, 24, נולד באוקראינה. אביו אולג התאמן בהתעמלות בצעירותו. הוא עצמו החל להתאמן בהתעמלות בגיל 6. בשנת 2009, בגיל 12, עלה דולגופיאט עם משפחתו לישראל. הוא החל להתאמן בקבוצת ההתעמלות של אגודת מכבי תל אביב, ובהמשך למד בבית הספר שבח מופת בתל אביב. טרם עלייתו לישראל, דולגופיאט כבר היה אלוף אוקראינה לקטגוריית גילו פעמיים. לאורך הקריירה עד כה זכה פעמיים בתואר סגן אלוף העולם (2017 ו־2019) ובתואר אלוף אירופה (2020) בתרגיל הקרקע. את מדליית הזהב האולימפית, המדליה האולימפית ה־12 של ישראל עד כה, הבטיח אתמול לאחר שקיבל בגמר תרגיל הקרקע ציון של 14.933 בדומה ליריבו הספרדי ריידרליי זפאטה, אך עקב דרגת קושי גבוהה יותר, סיים במקום הראשון הכללי.

"אבא שלו מאוד רצה שיצליח ובגיל 6 לקח אותו להתאמן אצל חבר שלו באוקראינה, אנדריי גריבנוב", מספר קורצ'ק. "לאחר שארטיום עלה ארצה, האיגוד סייע להביא את גריבנוב לארץ, ועכשיו הוא עוזר מאמן הנבחרת ונמצא איתו שם. זו סגירת מעגל מרגשת".

מהיכרותך עמו, איך הוא מתמודד עם החשיפה?
"לדעתי הוא הכי רוצה לחזור הביתה בשקט, להיות עם המשפחה, לחזור לארוסה שלו. הוא התארס לא מזמן. כמי שמכיר אותו, עוד שבוע הוא כבר בטח יסתכל על אליפות העולם באוקטובר. הוא רחוק מלמצות את הקריירה".

צוותי הענף והאיגוד צפו אתמול בתחרות בהקרנה מיוחדת מהמשרדים שבתל אביב, תוך מה שהם מכנים "ציפייה גדולה וכאבי בטן". "צפינו עם דמעות, והוא עשה את זה", אומרת בהתרגשות שלי מתתיהו, מנהלת תחום התעמלות מכשירים באיגוד ההתעמלות הישראלי. "זה כל כך שלו, ואנחנו כל כך גאים בו. 12 שנה הוא עובד על המדליה הזאת. הכי מגיע לו בעולם. כשהחלה הקורונה, הייתה תקופה של שנה בלי תחרויות, והיה צריך להחזיר אותו להתמודדות עם לחץ וקהל ואנשים כדי שיהיה מוכן. אני בטוחה שבתוך תוכו הוא חשש שהוא לא יעשה הכי טוב שרצה לעשות, כי זו הזדמנות של פעם בחיים. אבל הוא מאוד האמין בעצמו ובמאמנים שייקחו אותו הכי גבוה שאפשר, נתן להם להוביל והלך איתם".

צרודים מצרחות

"אנחנו מתרגשים כבר מהרגע שהם נסעו לטוקיו", אומרת ורד עצמון, יו"ר מחלקת ההתעמלות של אגודת מכבי תל אביב וחברת הנהלת איגוד ההתעמלות, שלדבריה לא ישנה בלילה שלפני המוקדמות וגם שלשום לפני הגמר. "זו התרגשות שיא. מרגש בטירוף. עקבנו יחד כולנו בנשימה עצורה אחרי כל התחרות, והיה מדהים. כשהוא החל את התרגיל, החזקנו אצבעות כל פעם שנחת, וכולם צעקו יחד: 'סטוי!', שזה 'תעמוד' ברוסית. שלא יאבד שיווי משקל ולא יזוז. תוך כדי גם שמחנו על כל טעות של היריבים, ואנחנו צרודים מרוב צרחות".