כשבועיים אחרי תום אולימפיאדת טוקיו 2020, שבה זכתה המשלחת הישראלית להישגים חסרי תקדים – שתי מדליות זהב ושתי מדליות ארד - ייפתחו מחרתיים המשחקים הפראלימפיים בטוקיו, בצל מגבלות הקורונה, באותם מתקנים שבהם התקיימו המשחקים האולימפיים, ובהשתתפותה של המשלחת הישראלית לתחרויות, המונה 33 ספורטאים (15 נשים ו־18 גברים). בין הענפים שיזכו לייצוג ישראלי: חתירה, קיאקים, כדורשער, קליעה, שחייה, טניס בכיסאות גלגלים, הדיפת כדור ברזל, הרמת כוח, טניס שולחן, בדמינטון ובוצ’יה.
מי שנבחרו לשאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה שייערך מחרתיים, ללא קהל, ולהוביל את המשלחת הישראלית בטקס הם שניים ממובילי הספורט הפראלימפי בישראל בתחומם: החותרת מורן סמואל, ושחקן הבוצ’יה נדב לוי, ממייסדי הענף בישראל.
“לכל ספורטאי יש רגעים כאלה שהוא יזכור אותם תמיד, והרגע הזה יהיה אחד מהם”, אומר לוי כעת. “אני לא חושב שיש כבוד יותר גדול מלשאת את הדגל של המדינה בראש משלחת בטקס הכי גדול שיש ובבמה הכי גדולה שיש. זה כבוד שבודדים זוכים לו, ולשמחתי בחרו בי. הייתי בהפתעה מוחלטת שזה קרה. זה מילא אותי בהתרגשות, תענוג וגאווה”.
“לשאת את הדגל זה כבוד וכיף גדול, אני מודה על הזכות להיות ברגעים המטורפים האלה ולייצג בכבוד את המדינה שלנו”, מוסיפה סמואל. “זה חשוב לי מאוד באופן אישי כי השנה האחרונה הייתה לא פשוטה עבור המדינה שלנו וגם ביחס של העולם כלפינו, ולהיות שגרירת המדינה בספורט זה כבוד אמיתי שאני מברכת עליו”.
מה עבר לכם בראש כשהתבשרתם על הבחירה בכם לשאת את הדגל?
סמואל: “התרגשתי מאוד ושמחתי הכי בעולם על כך. אני מחכה לזה כי טקס הפתיחה הוא רגע שאפשר לשחרר בו את כל ההתרגשות שהצטברה כל התקופה הזו. סמוך על נדב ועליי שנעשה את זה כמו גדולים”.
לוי: “מה שעבר לי בראש זה בערך כל החיים שלי מגיל כלום, איך מהרגע שבו נולדתי הגעתי לפה. בפלאשבק של חמש שניות קיבלתי את כל מהלך החיים שלי”.
איך הרגשתם לגבי כך שתישאו את הדגל זה עם זה?
לוי: “זו גאווה גדולה. מורן היא ספורטאית־על, עילוי, לא רק כספורטאית, אלא גם כאדם. זה כבוד ענק עבורי להוביל יחד איתה את המשלחת שלנו”.
סמואל: “נדב בן אדם מדהים. הוא גם ספורטאי שעוסק בספורט שלא היה כל כך פופולרי במדינה שלנו, והוא לא רק ספורטאי, אלא הוא רוצה לקדם את הענף הזה וליצור הזדמנויות לעוד אנשים. הוא מזכיר לי מאוד את עצמי, חשוב לנו הערך שמעבר לספורט, ולכן גם הוא מאוד ראוי לשאת את הדגל”.
מתנה ענקית
סמואל (39) גדלה בכרמיאל ושיחקה שם כדורסל, תחילה בליגת הנוער ובהמשך בליגת־העל בקבוצת “נירוסופט כרמיאל”. לאחר שירותה הצבאי כספורטאית מצטיינת הצטרפה לנבחרת ישראל בכדורסל, ועם קבוצתה אף השתתפה במשחקי גביע אירופה.
בשנת 2006, בהיותה בת 24, סבלה מהתפרצות מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. “כשזה קרה, הייתי עסוקה בהחלמה שלי ובקבלת המצב החדש ולא ראיתי את עצמי חוזרת לספורט כי הרגשתי שזה ידגיש את המגבלה שלי”, משחזרת סמואל.
“אבל אז גיליתי שהספורט בעצם מנצח את המגבלה וגיליתי עולם שלם. הבנתי שלא משנה אם אתה אדם עם מגבלה או לא, בספורט אתה תמיד יכול לדחוף את עצמך לשבור עוד שיאים, ואני שמחה על ההזדמנות הזו.
בגלל שאני אדם שאינו מפחד מכישלון, אלא יותר מפחד מלא לנסות, החלטתי לנסות לחזור לספורט, ובכך נתתי לעצמי מתנה ענקית. בזכות זה הגעתי לאן שאני היום”.
סמואל, שאומצה על ידי בית הלוחם בתל אביב, הייתה מיוזמות הקמתה מחדש של נבחרת הנשים בכדורסל בכיסאות גלגלים, ועם הנבחרת העפילה בשנת 2011 לאליפות אירופה.
במקביל, החלה להתאמן בענף החתירה בסירת יחיד והחלה לייצג את ישראל באליפויות שונות, כשברזומה שלה שלל מדליות ארד, כסף וזהב מתחרויות גביע העולם ואליפות העולם, כמו גם מדליית ארד מהמשחקים הפראלימפיים בריו דה ז’ניירו ב־2016.
למעשה, זו תהיה הפעם השלישית שלה במסגרת המשחקים הפראלימפיים, לאחר שייצגה את ישראל גם במשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012 וסיימה במקום החמישי.
גם הפעם היא לא מתכננת להסתפק בפחות מאשר הטוב ביותר. “בשבע השנים האחרונות בכל תחרות שהשתתפתי בה סיימתי בפודיום, אז אני מצפה מעצמי גם עכשיו למקסימום.
אני הכי מהירה שהייתי אי פעם בחיים שלי, אני רוצה להאמין שזה יספיק ורוצה להילחם על הזהב. זה יהיה קרב קשה כי יש מתמודדת נורווגית סופר־מהירה וטובה, אבל בשביל זה אנחנו ספורטאיות”.
נדב לוי (42) נולד עם שיתוק מוחין (CP), גדל והתחנך בקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת, וכדבריו הספורט היה מובנה בו מלידה. “נראה לי שאבא שלי בישל את זה בתכנון כי הוא כבר ידע לאיזה כיוון זה הולך”, הוא צוחק.
“מגיל קטן אהבתי לשחק כדורגל או כדורסל ולא נתתי לנכות למנוע ממני להשתלב בכך כמו כולם. כילד לא ויתרתי אף פעם על משחקים חברתיים. תמיד רציתי להיות תחרותי ולהילחם על המקום הראשון. אני זוכר שכילד אם הייתי מפסיד, הייתי רוצה להרוג מישהו. כילד הייתי אפילו מתערב עם הרופאים שלי בחדר ניתוח”.
בגיל 30 חייו המקצועיים של לוי השתנו מן הקצה אל הקצה כשגילה ענף ספורט חדש וייחודי: בוצ’יה – סוג של משחק כדורת המבוסס על משחק הפטאנק הצרפתי ומיועד לספורטאים עם מוגבלות.
המטרה בו היא לקרב כמה שיותר כדורים אל כדור מטרה לבן והוא דורש ריכוז, דיוק ומיומנות. עד מהרה הפך לוי לאחד ממייסדיו ומשגריריו הבולטים של הענף בארץ.
“בשנת 2009 קיבלתי טלפון מברוך חגאי, המאמן שלי ממרכז הספורט לנכים אילן (“ספיבק”) ברמת גן, שסיפר לי על ספורט חדש שהוא ראה באולימפיאדת בייג’ינג, והוא חשב שיתאים לי”, מספר לוי. “זו הייתה התאהבות ממבט ראשון. התחלנו לגייס כספים מתרומות, ולאט־לאט הספורט הזה החל להתפתח פה בארץ”.
כספורטאי ומאמן בענף, לוי נטל חלק בעשרות תחרויות רשמיות של הענף בחו”ל, בהן אליפויות אירופה, וכן היה נציגו הישראלי הראשון של הענף במשחקים הפראלימפיים בריו דה ז’ניירו בשנת 2016.
באמתחתו שתי מדליות כסף ומדליית ארד במשחקים העולמיים הפתוחים לנכים בענף זה. “אני מקווה שיבוא יום, וענף הבוצ’יה יתפוס כמו שצריך בישראל, ולא אהיה הנציג היחיד בספורט הזה כי זה ענף חשוב, ואנחנו צריכים להסתכל פה על התמונה הכללית ולא על התמונה הפרטית שלי”, הוא אומר. “אנחנו מייצגים ענף , אוכלוסייה ומדינה. זה סוג של מורשת שאני משאיר, אבל צריך לסלול את הדרך לבאים אחריי”.
אתה חש שחלק מהתפקיד שלך הוא להפוך את הענף לפופולרי יותר?
“הלוואי שהחשיפה בכלל לספורט הפראלימפי בישראל תהיה לא רק פעם בארבע שנים, לפני האולימפיאדה. מגיע לכל הספורטאים שלנו את החשיפה, סוג של מעמד. עדיין הרבה מסתכלים על הספורט הפראלימפי כעל כלי של שיקום, אבל זה לא המצב. אלו ספורטאים שנותנים מעצמם ומגופם לא פחות מהספורטאים האולימפיים.
"אין ספק שאנחנו צריכים לחשוף זאת. יש פה אלמנט נוסף של להוות דוגמה אישית, להראות אנשים עם מגבלה שלמרות כל הקשיים מגיעים להישגים ברמה הבינלאומית ושוברים שיאי עולם. זה משהו שהוא חינוכי וחזק ביותר. במקום להראות את כל השלילי במדינה יש הרבה דברים חיוביים שצריך להראות. כאן המקום להודות גם להתאחדות לספורט נכים שמובילה את הענף הזה בארץ וגם לבית שלי, מרכז אילן ברמת גן”.
חי בחלום
כמו האולימפיאדה, גם המשחקים הפראלימפיים נדחו בשנה בעקבות הקורונה, ולוי וסמואל המתינו בכיליון עיניים שהתחרויות יצאו לפועל. “השנה וחצי של הקורונה מאוד פגעו בי”, מספר לוי. “בגלל שאני הספורטאי היחיד ברמה הזו בארץ, עברתי שנתיים של מאבקים עצמאיים להתאמן לבד, אימון שאתה די מתבודד בו בגלל הקורונה. זה כמו שאתה חוזר לשחק כדורסל אחרי פגרה, והמשחק הראשון הוא פיינל פור. אבל עשיתי אימונים כמו שצריך, ברוך חגאי ואני בנינו תוכנית ארוכת טווח, ואני מקווה להגיע לגעת שוב ברמה העולמית”.
איך התכוננתם לתחרות?
סמואל: “כבר חודש וחצי אני במחנה אימון באיטליה, מחנה אימון סופר־ארוך ומאוד אינטנסיבי, והיו רגעים שעצרתי והסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי שאני לא מאמינה שזה סוף־סוף קורה. את הקריטריון קבעתי ב־2019, וזה נראה כמו חלום רחוק שאני מרגישה שמתגשם. אני מרגישה מוכנה מאוד, מתרגשת מאוד, אך בהתרגשות טובה וחיובית”.
במשחקים הפראלימפיים ישתתפו כ־4350 ספורטאים מ־170 מדינות ב־22 ענפי ספורט, והצפי הוא ששלושת הענפים המובילים של המשלחת בטוקיו יהיו אותם ענפים שהביאו את המדליות בריו דה ז’ניירו לפני חמש שנים: החתירה, השחייה והקליעה.
מה היעד שלכם במשחקים הפראלימפיים?
לוי: “אני בא לשם במטרה לנצח, אני לא יודע איך הספורטאים האחרים יגיעו מבחינת המוכנות שלהם, ואני לא יודע איך אני אגיע בגלל כל הנתק שנוצר עקב הקורונה, אז להציב יעד ספציפי זה לא הגיוני. אני בא לעשות את המיטב שלי ומבטיח לך שלא אפסיד בקלות”.
סמואל: “לעשות את המיטב שלי בשביל המדינה שלי”.
מה הרגשתם כשראיתם את מדליות הזהב של לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט באולימפיאדה?
סמואל: “התרגשתי. הייתי פה במחנה האימונים עם אשתי והילדים וישבנו, צפינו והתרגשנו. הילדים שלי, בני 3 ו־5, שרו עם לינוי את ההמנון, ובאותו יום הבן שלי רצה שאכין לו מדליה מקרטון והוא הסתובב איתה בגאווה בבית. השמחה הזו בלב נתנה לי עוצמות. לינוי הוכיחה שאפשר להגיע כסוג של אנדרדוג ולכבוש את הפסגה באחד הענפים הקשים, וגם ארטיום השיג הישג מטורף. זה נתן לי באופן אישי המון עוצמה, כוח ורצון לבוא וגם לתת את השמחה הזו לאחרים. בדיוק כמו שאני הרגשתי כשראיתי את המדליות של ישראל באולימפיאדה, כך אני רוצה לגרום לאנשים במדינה שלנו להרגיש זאת שוב”.
לוי: “אני לא יודע אם אפשר להסביר כמה התרגשות הם הביאו, ובכלל כל המשלחת הישראלית הביאה. הספורטאים הישראלים עשו היסטוריה. צריך להסתכל על הספורטאי והדרך שהוא עושה כל השנים האלה עד לתחרות הזו. זה מדהים”.
זכורה לכם חוויה מסוימת מהשתתפותכם במשחקים הפראלימפיים הקודמים?
סמואל: “כשזכיתי במדליה שלי בריו, על הפודיום החזקתי את ארד, בני בן השבעה חודשים, תוך כדי שקיבלתי את המדליה. זה היה כאילו כל החלומות שלי מתגשמים ביחד. בכיתי מהתרגשות”.
לוי: “זכורות לי בעיקר החוויות מלפני התחרות: המפגשים בבית הנשיא, מדידת החליפות לטקס הפתיחה, כל הטררם שקורה בחצי השנה שלפני התחרות, ובעיקר הרגע שבו אתה קולט שאתה הולך להיכנס למשחקים הפראלימפיים. כשאתה נכנס לאצטדיון ורואה קהל של עשרות אלפים צועק ומריע לך - אתה מרגיש כמו סופרסטאר, בטירוף־על. אתה לא יודע איפה אתה נמצא. אתה חי בחלום”.
במה אתם הכי גאים בקריירה שלכם?
לוי: “כשאתה ילד עם מגבלה, אתה תלותי בכל הסביבה שלך. זכיתי בסביבה מחבקת. הגאווה שלי היא הגאווה בהם. אני לא מסתכל על זה כהישג שלי, זה הישג של כל הסביבה שתמכה בי, עודדה אותי ודחפה אותי קדימה”.
סמואל: “אני גאה בעצמי על הדרך הבלתי מתפשרת שעברתי, ועל זה שאני עוסקת כיום בספורט לצד היותי אמא ובת זוג. לעמוד בשתי המשימות של אשת משפחה וספורטאית – זו הגאווה עבורי”.