במקרה של אסתר רוט־שחמורוב, כלת פרס ישראל לספורט, אחת האתלטיות הבולטות בתולדות המדינה, הגיל הוא באמת רק מספר. “אני לא בת 70 קלאסית“, היא אומרת רגע לפני שתחגוג את יום הולדתה ה־70 בשבת הקרובה. “כל הזמן מזכירים לי עכשיו את גילי, אבל אני מניחה שאחרת לא הייתי נותנת לזה משמעות. אני באמת לא בת 70 רגילה, אל תשווי בכלל. על הפנים אין לי שליטה. עבדתי בשמש וברוח, והגיל נותן את אותותיו שם. אבל בגוף אין שום קשר לגיל. אני בכושר מצוין“.

את עדיין רצה?
“ריצות פחות, כי היו לי דלקות לאחרונה, אז אני נזהרת. אני מכירה את הגוף שלי ויודעת מה הוא צריך וכמה הוא צריך. אבל אני כל הזמן מתאמנת. אם זה משקולות או אימוני כוח ושחייה. אני כל יום עושה ספורט עד שלפעמים הבת שלי אומרת לי: ‘תפסיקי להתאמן‘ כי זה מחייב גם אותה ללכת“.

אסתר רוט שחמורוב באולימפידית מינכן, 1972 (צילום: Getty images,Tony Duffy)אסתר רוט שחמורוב באולימפידית מינכן, 1972 (צילום: Getty images,Tony Duffy)


“אני ממשיכה“

היא נולדה בתל אביב, גדלה בשכונת קריית שלום, ובגיל 14 היא החלה להתאמן באגודת הפועל תל אביב, בהדרכתו של עמיצור שפירא. “אני תמיד אומרת שגם עיוור יכול היה לגלות אותי“, היא אומרת. “בגיל 14 וחצי התחלתי רשמית, אומנם גילו אותי לפני זה, אבל לא ידעו מה לעשות איתי. אחרי שרצתי ריצה ראשונה של 60 מטרים בכיתה ו‘, הכל התגלה. לא היו סודות יותר ולא ידעו מה לעשות. גרתי בדרום העיר והכל התרחש בצפון העיר ולא רצו לשלוח ילדה קטנה באוטובוסים“.

אבל כשהייתה בכיתה ח‘ חל מהפך: “אמא לקחה אותי לאצטדיון, והתחלתי להתאמן פעמיים בשבוע. ההורים שלי לא ראו אותי בתחרויות“.

למה? הם לא קיבלו את זה?
“האמת שכן קיבלו. אבל ההורים שלי היו מסורתיים מאוד, ואבא שלי, שהיה אדם מאוד מאמין, אפשר לי להשתתף באימונים ותחרויות. זה לא שהם לא התעניינו, אלא פשוט היו אנשים קשי יום. וגם אני לא הייתי משתפת פעולה, לא אחת שמספרת. הייתי עולה על דוכן המנצחים, לוקחת את המדליה, לפני שיורדת כבר מכניסה אותה לתיק, וזה נשאר שם עד עצם היום הזה“.

בגיל 16 היא עשתה את הבלתי ייאמן כשזכתה בכרטיס לאולימפיאדת מקסיקו ב־1968. זה לא קרה בקלות. “מי שהיה צריך לקחת אותי מדרום תל אביב לווינגייט הגיע מאוחר, ולא אפשרו לי להתחמם“, היא מספרת. “למרות שבאתי לעשות מבחנים לאולימפיאדה, לא התחשבו בי. ובכל זאת, גם בלי חימום הצלחתי לעשות תוצאה טובה יותר ממה שהייתי צריכה כדי לעבור את המיונים“. אלא שהחלום נגוז לאחר שמתחה את השריר האחורי ברגל ונאלצה לבטל את השתתפותה באולימפיאדה.

חשת החמצה?
“בוודאי. לא החלמתי מזה והפסדתי את האולימפיאדה שאני חושבת שהייתה ציון דרך בשבילי לפריצה משמעותית".

באולימפיאדת מינכן, ב־1972, העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מטר וסיימה במקום החמישי, 4 אלפיות שנייה אחרי הרצה שעלתה לגמר מהמקום הרביעי. בריצה זו קבעה בשלב המוקדמות שיא ישראלי. לאחר מכן עלתה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מטר משוכות, אך בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים, בהם מאמנה האישי, שפירא – היא פרשה מהתחרות.

“איבדתי את המאמן שלי, שהיה כמו אבא עבורי, וזה משהו שקרה לכל מי שהיה באולימפיאדה“, היא אומרת כעת. “אף אחד לא המשיך. וגם אני במשך תקופה הייתי עם המחשבה הזו, אבל הייתי בשיא ההצלחה שלי, צעירה בשיא הפריחה. אבל אף פעם הספורט לא היה עבורי בתפיסה עניין של חיים או מוות. כשזה קרה, אמרתי לעצמי: ‘אוקיי, אני מבינה את הרמז‘. חזרתי עם ארון מתים. אבל פטר (רוט, בעלה ז“ל שהיה גם מאמנה - ט“ל) אמר לי: את לא יכולה לפרוש“.

מה שעוד שכנע אותה לחזור הייתה הזמנה לתחרות אתלטיקה בדרום אפריקה: “נסענו שאול לדני (שנחשב בכיר ההלכים בישראל בכל הזמנים - ט“ל) ואני, ואמרתי להם בפעם הראשונה: ‘אני לא מתאמנת ואני לא חושבת לחזור‘. אבל בסוף מצאתי את עצמי שם, והתקשורת התעניינה במה שקרה במינכן. פתאום הבנתי שבניגוד למה שחשבתי - שהעולם מתעניין רק בנפט ובכסף ולא גינה כמו שצריך את הפיגוע הרצחני הזה - יש מישהו שכן מתעניין ומקשיב. אחרי מינכן הייתה לי תחושה שאף אחד לא מתעניין בנו, שאנחנו לא חשובים. אבל הופתעתי. וכשחזרתי לארץ אמרתי לפטר: אוקיי, אני ממשיכה“.

את האימונים לאולימפיאדת מונטריאול הפסיקה באופן זמני בשל הריונה. “נשארו לי שנתיים וחצי בלבד להתאמן מתוך ארבע“, היא מספרת. “אבל פטר ואני עשינו מחנות אימונים בווינגייט, הפכנו את הספה למיטת תינוק והכנו בפרימוס דייסה כי המטבח היה סגור. בתנאים האלה התאמנו לאולימפיאדה“.

באולימפיאדת מונטריאול, ב־1976, הגיעה להישגה הגדול ביותר, כאשר עלתה לשלב הגמר בריצת 100 מטר משוכות, וסיימה במקום השישי. בכך הייתה לספורטאית הישראלית הראשונה שעלתה לגמר אולימפי. “זו אולימפיאדה אחרת מבחינתי“, היא אומרת. “זו לא הייתה אותה אולימפיאדה של חלום הילדות, אלא משהו מפוכח יותר.

ידעתי שם מה אני הולכת לעשות, ומה המטרה שלי. והמטרה שלי הייתה להשלים את המשימה שהפסיקו לי במינכן. הגעתי בידיעה שהפעם אני מסיימת, ואני בגמר. לקחתי את הדגל שבראשו 11 סרטים שחורים לזכרם של הנרצחים ונשאתי את זה באמוציות גדולות. זה היה חשוב לא רק עבורי, אלא גם למדינה, שנמשיך ונראה לעולם שלא משתיקים אותנו בזירות הבינלאומיות. היה קשה להחזיר את הספורטאים הישראלים אחרי מינכן להתחרות. זו הייתה טראומה גדולה“.

בשנת 1980 נעדרה ממשחקי מוסקבה בגלל הצטרפות ישראל לחרם האמריקאי על ברית המועצות. על תחושת ההחמצה היא אומרת: “את יודעת מה זה להקדיש את החיים שלך במשך ארבע שנים רק לאולימפיאדה? הייתי כבר אמא לילד. הייתי צריכה לשקם את הגוף שלי אחרי הלידה, ולהקדיש את כל הזמן לכך.

יצאתי איתו לאימונים, וכל האימונים שלי היו מכוונים לאולימפיאדה, לא תכננתי לרדת ברמה מבחינת מטרות וציפיות. ופתאום היה חרם. זה פגע בי והשליך על הקריירה שלי כי לא המשכתי הלאה. התמודדתי עם זה ולא הצהרתי שאני פורשת או תולה את הנעליים. אני לא אישה שמצהירה הצהרות. המשכתי לעשות ספורט בשביל עצמי והחלטתי לא לנסוע יותר לתחרויות כי זה לא תלוי בי בסוף. ממשלות מחליטות, ואני יכולה להתאמן עוד ארבע שנים ללוס אנג‘לס, ובסוף ההם יגידו שהם לא באים“.

השיא שהשיגה באולימפיאדת מינכן בריצת 100 מטר נשבר רק ב־2018, 46 שנה לאחר מכן, על ידי האתלטית דיאנה ויסמן. “מה שאני עשיתי בתקופה הזו עם השיא הזה זה היה בלתי נתפס, זו הייתה אחת התוצאות הטובות בעולם“, היא אומרת. “אבל אז זה היה אחרת, אי אפשר להשוות, ואני לא רוצה להשוות את הדברים האלה כי זה באמת היה יוצא דופן“.

כישרון נדיר שיש לך?
“לא רק כישרון. יש הרבה אנשים כישרוניים. אני מאמינה שכדי לנצל את הפוטנציאל שלך צריך גם הרבה תכונות אחרות. אם את משלבת את כל התכונות האחרות שמצריך הספורט האולימפי, את מקבלת את השלם. אבל הרבה ממי שאני פגשתי, לכל אחד מהם הייתה חסרה איזו משבצת שלא אפשרה להם להשיג את השלם הזה“.


תודה למסיכה

הטבח במינכן, 5 בספטמבר 1972  (צילום: Getty images)הטבח במינכן, 5 בספטמבר 1972 (צילום: Getty images)


למרות הכל, החלום המקורי של רוט־שחמורוב היה בכלל להיות מורה לספורט. את החלום הזה הצליחה להגשים בגלגול השני של חייה כמורה לספורט בחטיבת הביניים "השרון" ברעננה. את פרס ישראל לספורט קיבלה בגיל 47.

“ספורט בשבילי תמיד היה בריאות“, היא אומרת. “היום זה טרנד, אבל אני הבנתי את זה מזמן. זה חלק ממני. כשלימדתי ברעננה, אני זוכרת את הפגישה עם ראש העיר לשעבר זאב בילסקי, שהיה אחד המשקיעים בתחומי הספורט. הוא בנה אצטדיון והקים אולם ספורט, היו לנו כיתות ספורט מושקעות, וזו הייתה חוויה. עבורי ללמד ילדים זה הדבר המדהים ביותר שיש. אני אוהבת ילדים, אוהבת את התמימות שלהם, את האמת שלהם. עבורם אני לא המפורסמת ההיא, אלא פשוט בן אדם. זה מצא חן בעיניי. המשרה הזו הייתה מדהימה. היא אפשרה לי לעבוד, להתאמן ולגדל ילדים, וההחלטה הייתה נכונה“.

איך הרגשת את מול הישגי האולימפיאדה האחרונה בטוקיו?
“זה נותן גאווה גדולה מאוד. בעיקר כי אני יודעת איך המדינה שלנו הייתה אז. כשאני התחלתי את הקריירה שלי בספורט, המדינה הייתה רק בת 20. אז לא ידעו איך לאכול את הספורט, ובוודאי שלא היה ספורט מקצועני. לא טיפלו בספורטאים, לא היו מתקנים, ובטח לא תמיכה, אף אחד לא קיבל כסף, וכל אחד עשה את זה בזמנו וכתחביבו, וככה זה נראה. הכל היה מתוך שממה, לפרוץ ולצאת. אנחנו חיים בעידן אחר. העידן החדש התחיל לדעתי אחרי האסון במינכן, אז נכנסה הרבה יותר השקעה בענפים האולימפיים. ויש לומר שתחום האתלטיקה מפותח בעיקר בזכות העלייה מברית המועצות לשעבר ואתיופיה“.

איפה בכל זאת הבעיה?
“אנחנו נוטים להתמקד יותר באלה שכבר מוכיחים את עצמם, וחבל שלא מלמדים את הדור הבא ומשקיעים בשלבים הראשונים. כולם היום הולכים לכדורגל וכדורסל, שם האיגוד הרבה יותר מסודר. יש כישרונות, אבל לא כולם זוכים בסוף להיות בנבחרות הגבוהות כי באים זרים. לאתלטיקה, למשל, פחות מפנים משאבים וחבל“.

כיום את רוט־שחמורוב עדיין מזהים ברחוב, והיא מודה שזה מחמם את לבה. “אנשים הם בסדר גמור בסך הכל, הם לא מעיקים ומעריכים ומוקירים, ואני מרגישה את זה“, היא אומרת. “יחד עם זאת, המסכות, אני מודה, היו מתנה“.

בימים אלה היא בעיקר מטפלת בנכדיה. “זה תענוג גדול עבורי, ואני נהנית מכל רגע“, היא אומרת.

אמרת מקודם שספורט עבורך זה לא עניין של חיים ומוות.
“אני לוקחת את הספורט כספורט. מעולם לא עשיתי ולעולם לא אעשה משהו שיפגע בגוף שלי רק כדי להצליח. אני לא מכירה הרבה ספורטאים שאומרים את זה. יש חיים אחרי. בסוף, אני לא עושה עניין משום דבר. גם לא מפרס ישראל, אף שזה היה האירוע המרגש בחיי, לקבל גושפנקה כזאת והכרה כאשת חינוך וספורטאית. אבל תמיד נשארתי עם רגליים על הקרקע“.