"היא מוכשרת וטובה הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילה"
האצנית האמריקאית מליסה פרלמן, ואביה, ראס פרלמן, זוכה מדליית זהב במכביה ב־1973

אני מאוד מתרגש לדבר על המורשת הספורטיבית המשפחתית שלנו", אומר ראס פרלמן בן ה־69, שבתו, מליסה, תתחרה במכביה ה־21 שתיפתח השבוע. "זו אחת מסגירות המעגל הכי יפות של חיי, ואני גאה בבת שלי מאוד".

ראס פרלמן השתתף במכביה בישראל בשנת 1973. הוא התחרה אז במקצה ריצה של 400 מטר וקטף את מדליית הזהב. "זה היה האירוע הבינלאומי הגדול ביותר מאז אולימפיאדת מינכן, ואני זוכר שהאבטחה הייתה כבדה מאוד, שמו אותנו במבנים מוגנים, ושומרים עם נשק ניצבו על הגג כדי להגן עלינו", הוא מספר. "פגשתי את ראש הממשלה דאז גולדה מאיר שהגיעה לקבל את פנינו ולשאת נאום. זה היה רגע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כך שזו הייתה חוויה מוזרה, עוצמתית ומרגשת. מאז הקפדתי לבקר בכל עשור בישראל".

בתו מליסה (40) נולדה בשנת 1982. "כבר בבית הספר היסודי גיליתי את יכולות הריצה שלי, בייחוד במקצה ספרינטים של 100 מטר", היא מספרת. "פיתחתי קריירה של אצנית במשך שנות התיכון".

בשנת 1997, בהיותה בת 15, מליסה התקבלה לנבחרת הצעירים למכביה. "באותה מכביה זכיתי בחמש מדליות ארד", היא מתארת. עם הגעתה לקולג' החליטה לפרוש מריצה תחרותית. "הרגשתי שהגוף שלי משתנה ושרמת הכושר שלי יורדת, מה גם שנפצעתי. חשבתי שפרק הריצה התחרותית בחיי נגמר", היא אומרת.

בשנת 2008 אמה נפטרה מסרטן השד, מה שגרם למליסה לעשות חשבון נפש. "הרגשתי שאני צריכה לשנות קצת את מסלול חיי והחלטתי לחזור לרוץ", היא מספרת. "התאמנתי ושיפרתי את יכולות הריצה שלי ונכנסתי לכושר טוב. ב־2013 התמודדתי על המקום שלי בנבחרת הריצה לקראת המכביה והגשמתי חלום כשהשתתפתי בה שוב, הפעם בריצת חצי מרתון. אבא שלי ובן הזוג שלי התלוו אליי וזו הייתה חוויה מרגשת. זכיתי במדליית ארד, וכל הסובבים אותי הופתעו מהכושר שלי".

מאז מליסה השתתפה גם במשחקי המכביה שנערכו בברלין ב־2015 ובירושלים ב־2017. "במשך כל תקופת הקורונה התאמנתי לקראת התחרות הזו, ואני מוכרחה לזכות במדליית הזהב הראשונה שלי במכביה", היא אומרת. "זכיתי במדליית זהב קבוצתית ובהרבה מדליות כסף וארד, אבל עוד לא זכיתי במדליית זהב אישית".

איך את מתכוננת לתחרות?
"אימונים אינטנסיביים, תזונה נכונה. כאן המקום להודות לבן הזוג שלי שמכין לי את האוכל שאני צריכה ותומך. אני עושה המון עבודה עצמית כדי להיות הגרסה הכי טובה שלי ולעשות את הטוב שאני יכולה בשביל להשיג את מטרתי. אומנם נפצעתי קצת, אבל מצבי השתפר ואני בכושר טוב עכשיו. בכל פעם שאני מתחרה אני מחפשת את הניצחון. לרוץ בירושלים זה כל כך מרגש".

זו המכביה האחרונה שתשתתפי בה?
"אני לא יודעת, אני אומנם מתבגרת, אבל אני לא יכולה לומר לך בוודאות. במכביה הזו אני רצה חצי מרתון, ובמקביל גם אחראית על הנבחרת האמריקאית שמגיעה להשתתף בתחרות".

מליסה פרלמן ואביה ראס פרלמן (צילום: פרטי)מליסה פרלמן ואביה ראס פרלמן (צילום: פרטי)

ראס, מה אתה מרגיש לקראת השתתפותה של מליסה?
"כשאני רצתי במכביה, הייתי כל כך גאה בעצמי. ברגע שמליסה התחילה להתחרות במכביה, התפוצצתי מגאווה בה. היא מוכשרת וטובה הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילה. למי אכפת מהמורשת שלי? לי אכפת מהמורשת של מליסה. אני מתרגש לקראת השתתפותה במכביה הזו, כמעט 50 שנה אחרי שאני התחריתי, וזו זכות גדולה עבורי לראות זאת".

מליסה, תחשבי על אביך כשתהיי במסלול הריצה?
"אני בהחלט אחשוב על אבי וארגיש את נוכחותה של אמי המנוחה. כשאתה מגיע לרגע האמת, אתה מריץ במחשבות את הדברים החשובים באמת".

"בגיל 3 קניתי לה מחבט טניס קטן, ועכשיו היא כבר מלמדת אותי לשחק"
הטניסאית שי פדלון וסבתה, הטניסאית דבי ציר, שמתחרות יחד במכביה

טניסאית שי פדלון (17) מנתניה תזכה השנה להשתתף לראשונה בחייה במכביה, במסגרת קבוצת הנוער של הטניסאיות הישראליות. מי שתשתתף במקביל אליה במכביה, במסגרת קבוצת המבוגרים, היא סבתה דבי ציר (68), שזו לה המכביה השלישית כספורטאית תחרותית.

הרומן המשפחתי עם הטניס החל כשאביה של דבי לימד אותה ואת אחיה לשחק. "אבא שלי היה רופא ושם דגש חשוב על ללמד אותנו טניס, אז כבר מגיל 12 למדתי לשחק טניס בווינגייט", היא מתארת. רק בגיל 30 דבי החליטה להיכנס לענף התחרותי של הטניס ונרשמה לקבוצת מכבי. בשנת 2013, כשמלאו לה 60, השתתפה במכביה לראשונה כמתחרה. לאחר מכן השתתפה גם במכביה ב־2017.

שי פדלון ודבי ציר (צילום: פרטי)שי פדלון ודבי ציר (צילום: פרטי)

"הגעתי לטניס דרך הבייביסיטר שסבתא שלי עשתה לי", מספרת שי. "בהתחלה היא לקחה אותי למלון דן אכדיה (הרצליה) שבו התאמנה, וכך הכרתי את הענף והתחלתי לשחק איתה".

מתי החלטת שאת רוצה לעסוק בזה כספורט תחרותי?
"בגיל 6 אמא שלי וסבתא שלי רשמו אותי לטניס במועדון 'מכבי נתניה'. המאמנים אמרו שאני משחקת טוב ושאפשר להעלות לי את שעות האימון השבועיות, וכך התחלתי להתאמן יותר ויותר. מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי טניס. הספורט הזה מלמד המון על החיים. הטניס מפתח אישיות ומלמד לקבל ניצחונות, הפסדים וכישלונות. חוץ מזה שאני אוהבת לעשות שואו. אני אוהבת את התחושה של השתתפות בתחרות כמו המכביה שמאפשרת לי להכיר אנשים מכל מיני מדינות בעולם".

איזה טיפ סבתא נתנה לך?
"הטיפ שסבתא נתנה לי הוא קודם כל ליהנות במגרש, לחייך ולשחק כמו שאני יודעת ולקחת הכל בצורה כיפית. אני מתכוננת בסדר יום אינטנסיבי".

איך ההרגשה להשתתף יחד במכביה?
שי: "זה מטורף. שתינו מתרגשות מזה ורוצות להצליח כמה שיותר, אולי אפילו לקחת מדליה. זה לא משהו שקיים בדרך כלל, שנכדה וסבתא משתתפות באותה תחרות, ולכן זה מרגש גם בפן המשפחתי וגם בפן הישראלי. אנחנו גם מתאמנות די הרבה ביחד כי סבתא ביקשה שאאמן אותה קצת. בעיקר בשבתות אנחנו משחקות אחת עם השנייה, ולעתים אני משתתפת במשחקי זוגות עם סבתא".

דבי: "זה מרגיש פנטסטי. כיף לחבוט עם מישהי שיודעת לחבוט יותר טוב ממני. בגיל 3 קניתי לה מחבט טניס קטן, ועכשיו היא כבר מלמדת אותי לשחק. כל המשפחה שמחה ומתרגשת מכך ששתינו במכביה השנה".

"המכביה הצילה את סבא שלי מהשואה"
שחקן הסקווש ארז עצמון, שמתחרה לזכר סבו, השחיין טיבור שיין ז"ל, שזכה במדליית זהב במכביה ב־1935

סבא שלי, טיבור (משה) שיין, שקראנו לו 'סבא טיבי', נולד בהונגריה בשנת 1911, סיים את האוניברסיטה בבודפשט ועבד כאדריכל", מספר ארז עצמון (55). "טיבור היה אתלט, שחיין, וגם שיחק כדור מים, ואחותו, עליזה (אלזי), גם הייתה שחיינית. הם באו להשתתף במכביה בשנת 1935, בדיוק בזמן עליית הנאציזם. תחרויות השחייה התקיימו בבריכת השחייה האולימפית בבת גלים בחיפה. סבא שלי זכה במדליית זהב ובהמשך, אחרי המכביה, שימש כשחקן פעיל בקבוצת 'מכבי חיפה'. בחיפה הוא פגש את חנה, התאהב והחליט להתחתן איתה ולהישאר בארץ. בשנת 1938 נולדה בתם הבכורה יהודית, אמי, וטיבור שלח את התמונה שלה להוריו בבודפשט. התיעוד האחרון שיש לנו מהוריו הוא כשהם צועדים בצעדת המוות, ובידם התמונה של אמא שלי. המכביה הצילה את סבא שלי מהשואה".

בשנת 1943 נאלץ טיבור לפרוש מפעילות ספורטיבית. הוא נפטר באפריל 1984. "הוא לא דיבר כל כך על הרפתקאותיו הספורטיביות", אומר נכדו. "אחותי, שלמדה בווינגייט, תרמה את המדליות שלו לווינגייט, וסבי גם נכנס לספר המכביה".

ארז עצמון (צילום: פרטי)ארז עצמון (צילום: פרטי)

עצמון עצמו יתחרה במכביה כשחקן סקווש. "בגיל 30 לקחו אותי פעם אחת לראות משחק סקווש, התמכרתי ומאז אני לא יכול להפסיק", הוא אומר. "אף פעם לא השתתפתי במכביה, אבל החלטתי השנה שאני רוצה להשתתף במכביה לזכרו של סבא. אני מתאמן בצורה מאוד אינטנסיבית, אבל אני לא יכול להגיד שאני ספורטאי מקצועי כי אני עובד כמפתח עסקי בחברות הייטק".

למה החלטת להשתתף דווקא במכביה הזו ולא לפני כן?
"חייתי עשור בארצות הברית, וכשחזרתי לארץ לא היה לי ראש לזה. עכשיו אני מרגיש בכושר מספיק טוב לכך, ואני רוצה לעשות משהו לזכרו של סבי האהוב".

טיבור שיין (צילום: פרטי)טיבור שיין (צילום: פרטי)

איך אתה מתכונן למכביה?
"אני משחק כשעתיים כמעט כל יום. אני הולך לראות במעמד המרגש של המכביה את התמונה של סבא שלי בדמיון. אני מתכנן גם ללבוש במהלך התחרות חולצה של סבא שלי, וכל המשפחה הדפיסה חולצות עם הכיתוב 'Team Tibi'. זה הולך להיות מרגש. אמא שלי ודודה שלי מתרגשות מזה, וגם בן הדוד שלי שמתגורר בגרמניה. כל המשפחה רוצה כבר לבוא לארץ לראות אותי משחק ולתמוך בי. זה עניין גדול לכולם במשפחה".

הילדים שלך הולכים בעקבותיך?
"פחות. הם משחקים בעיקר בפלייסטיישן".

"כמה משפחות יכולות לחוות חוויה כזו שתיחקק לנצח?"
הטניסאים ג'ייסון וטוד שוורץ שמשתתפים במכביה עם אביהם, הטניסאי ג'וזף שוורץ

טניסאי הוותיק ג'וזף (ג'ו) שוורץ בן ה־81 ישתתף לראשונה בחייו במכביה הנוכחית, לצד שני בניו, הטניסאים ג'ייסון (מימין בתמונה), (47) וטוד שוורץ (50). "התחלתי לשחק טניס בשלב מוקדם בחיי", מספר ג'וזף. "השתתפתי בנבחרת הטניס של בית הספר היסודי, ובתיכון גם זכיתי באליפות הטניס לנוער במשך ארבע שנים ברצף". הוא נהג לקחת את ילדיו, ג'ייסון וטוד, למשחקי הטניס שלו. "הם ספגו את זה מילדות ככה שזה היה טבעי שהם ימשיכו במסלול שלי", הוא אומר. "אף אחד לא כפה עליהם לעסוק בספורט הזה, אבל הם היו מאוד טובים בזה ועד היום אנחנו משחקים ביחד טניס. זה משהו שמקשר בין כולנו".

"כשהייתי צריך להחליט באיזה ספורט אני רוצה להתמקד, הבנתי שזה הספורט העיקרי שאני רוצה לעסוק בו", אומר ג'ייסון.

"אבא שלנו עודד אותנו לשחק בכל סוג ספורט - פוטבול, כדורגל ובייסבול - אבל הטניס תמיד היה הספורט העיקרי ששיחקנו, גם בגלל ההערצה שלנו לאבא", אומר טוד. "מגיל 12 התחלתי להתחרות בטניס באופן מקצועי, אבל לפני 20 שנה עזבתי את זה כי הייתי עסוק בפיתוח העסק שלי ובגידול שלוש בנותיי. השנה אני חוגג 50, ואחת המטרות שרציתי להשיג לקראת יום הולדתי היא לחזור לשחק טניס. אמרתי לעצמי שאני רוצה להתחרות לראשונה בישראל בספורט האהוב עליי, וחשבתי כמה מגניב זה יכול להיות להשתתף גם עם אבא שלי וגם עם אח שלי בתחרות. שלושתנו הגשנו מועמדות ועברנו את השלבים המוקדמים עד שהתקבלנו למכביה".

"זה באמת אחד הרגעים המרגשים שננצור כל החיים", אומר ג'ייסון. "להשתתף עם אבא שלנו באותה מכביה ולחוות יחד חוויה ראשונית כזו - זה משהו עוצמתי. ברור שהמטרה שלנו היא להביא מדליה, אבל אנחנו בעיקר מתרגשים מהחוויה המשותפת הזו שתקרה על אדמת ישראל".

"כשאתה חושב על זה, אנחנו כבר ניצחנו עוד לפני שהתחרינו", אומר ג'וזף. "כמה משפחות יכולות לחוות חוויה כזו שתיחקק לנצח? אנחנו בני מזל שהצלחנו לעבור את השלבים ולהגיע למכביה. כשיש לך ספורט שאתה אוהב ונהנה ממנו, תמיד תוכל למצוא בו איזון. טניס תמיד היה מקום המפלט עבורי, ובלי טניס אני לא חושב שחיי היו נראים אותו דבר. אני מתאמן כל חיי".

טוד: "ג'ייסון ואני מתאמנים חמישה ימים בשבוע, ובמקביל אני שוחה ומתאמן גם באירובי כדי להתכונן לחום של ישראל ולאווירה אצלכם".

ג'ייסון: "אנחנו מתאמנים בצורה אינטנסיבית כי חשוב לנו לנצח, אבל גם ליהנות מהחוויה המשותפת. שלושתנו מכינים זה את זה".