המאמן הלאומי: האיש שהכניס לכושר את לוחמי סיירת מטכ"ל ואת שחקני נבחרת ישראל

עד גיל 6 חי הילד אבי מויאל עם משפחתו - אמא, אבא ועוד ארבעה אחים - במגדל העמק, עד שאח של אבא שלו מצא להם דירת 2.5 חדרים בקריית חיים, ברחוב נון, ממש כמה צעדים מהבית של משפחת פוליקר, שעוד תצמיח מתוכה ביום מן הימים זמר אגדי. הדוד והאבא היו מרוצים מהדירה שראו, חתמו על זיכרון דברים, וכשחזר למגדל העמק שמח וטוב לב - בישר להם “חבר'ה, עוברים דירה בעוד שבועיים".

השמועה על הגעתה הצפויה של משפחת מויאל לקריית חיים עשתה לה כנפיים, ולא לטובה. משפחה בת שבע נפשות, ועוד כזאת שעלתה ממרוקו, לא התקבלה טוב על ידי השכנים, רובם ניצולי שואה שלא הכירו מנטליות ותפוצה אחרת. עד כדי כך היה חמור המצב, שהדוד קיבל טלפון מבעל הדירה, שהודיע לו שהוא נאלץ לבטל את ההסכם בלחץ השכנים. “לא הבנת", התעשת במהירות הדוד, “יש להם רק ילד אחד, הם לא שבעה".

בעל הדירה נרגע, וביום שבו עזבו את מגדל העמק, בדרך לקריית חיים עצרה המשאית על כל מיטלטליהם בקריית מוצקין בבית הדוד, וממנה ירדו ארבעה ילדים, ורק הבכורה זוהרה, המשיכה עם ההורים, מסודי ושלום, לביתם החדש. וככה, פעם בשלושה שבועות, זלג עוד ילד ועוד ילד, עד שלבסוף התקבצו כולם והתאחדו מחדש בדירת 50 מ"ר, שבע נפשות בשכונה של אשכנזים ניצולי שואה.

“זה היה תרגיל מארץ התרגילים", הוא נזכר. “נתנו לכל הרחוב לעכל את זה שאנחנו משפחה גדולה. בסוף היה חיבור מצוין בשכונה, כי ההורים שלי היו תמיד אנשים של עזרה. אמא שלי בישלה וכולם היו סביבה. גרה לידנו פולנייה מבוגרת שהתקשתה בהליכה, והיינו עוזרים לה, ילדים טובים היינו. שבע שנים אחרי זה, כשעזבנו למוצקין, כל השכונה בכתה".

למרות הקשיים ותחושות הקיפוח של השנים הראשונות, מויאל לא מצליח להתחבר לתיאוריית אבישי בן חיים על ישראל הראשונה והשנייה. יותר מזה, בתור מי שהפך לכהן הגדול של הפנמת אורח חיים בריא במדינה שהולכת ומשמינה (ילדי ישראל במקומות הראשונים בעולם בצריכת סוכרים), הוא היה מאוד שמח לפגוש את אריה דרעי, שכועס על העלאת המס של המשקאות הממותקים, ולהסביר לו כמה מחלות נחסכו וכמה חיים ניצלו מאז הופעלה “הגזירה".

אנחנו פוגשים את מויאל כמה שבועות אחרי שקיבל תואר “פרופסור", בזכות מסלול אקדמי ארוך ומרשים במסלול לחינוך וספורט בחוג לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו. רגע לפני שאתה נפגש עם אחד כמו מויאל, אתה אוטומטית בודק את עצמך מול המראה - מכניס את הבטן, מקפיד על יציבה נכונה ונזכר שמזמן לא עשית בדיקת לחץ דם ורמת סוכרים. בן אדם חמוד ומלחיץ. בבוקר הפגישה איתו בדקתי בהודעת הוואטסאפ שלו מתי היה זמין בפעם האחרונה, וראיתי 5:00 בבוקר. קינאתי. כן, הוא מסוג האנשים שמעוררים בך את אותה תחושה קבועה של אשמה - שלא קמת שעה אחת קודם, שלא עשית אימון ריצה, קפיצה או מתיחה, שלא צרכת מנת חלבון מדויקת והעדפת טוסט גבינה צהובה אמנטל עם אחוזי שומן שתמיד יהיו גבוהים מה־BMI של מויאל.

קבענו ב־9 בבוקר, וכשחשבתי כבר שהקדמתי אותו, הוא צץ מעומקה של המסעדה, הנושקת למים של נמל תל אביב, והוביל אותי לשולחן שהיה מאורגן כמו ישיבת צוות בסיירת מטכ"ל. אתה תשב כאן, יהודה יישב שם, ואני כאן. הוא ביקש מהמלצרית ארוחת בוקר מדוגמת, נתן לנו תחושה טובה ואמר שכל השולחן נראה צעיר מכפי גילו, וצללנו למסע חייו, שאותו ניסח בצורה קולחת בספרו “מירוץ חיי", שיצא לפני כשנתיים, בתקופת הקורונה.

על פניו, מסלול חייו עלול היה להוליך אותו לחיים רגילים ונטולי השראה בפריפריה מרוחקת, עם מקצוע ממוצע שיניב חיים רגילים שלא היינו מתוודעים אליהם לעולם, אבל העובדה היא שבתחילת חודש מאי השנה באו לטקס השקת ספרו במכללת אונו כל צמרת המטכ"ל הנוכחית, וקצינים בכירים בעבר, השרה אורנה ברביבאי וכמובן חבריו מפקדי סיירת מטכ"ל בעברם, בוגי יעלון ועמר בר־לב, חברים מעולם העסקים, וגם נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין, שבעזרת מויאל השיל 21 וחצי ק"ג ממשקלו בתוך שנתיים.

הוא בן 66 ונולד בימים של תקופת הצנע להורים שעבדו בחקלאות ובמפעל טקסטיל. עוד הרבה לפני שהבין לאן יוליכו אותו חייו, התחיל לעשות כושר וריצות בחוף הים בקריית חיים. כבר בגיל 6 הפסיק לאכול בשר, כי זה לא היה לו טעים, מה שאילץ את אמו להכין לו אוכל בנפרד מאחיו: “אני מקפיד על כמויות האוכל שלי מגיל צעיר, כמו שהגדיר זאת הרמב"ם - בבוקר אכול כמו מלך, בצהריים כמו בן מלך ובערב כאביון".

הוא התחיל את שנותיו כתלמיד כיתה א' ברגל שמאל, כשנפצע בתאונת אופנוע שגרמה לו פגיעה קשה ברגל שגובסה, והשביתה אותו לחצי שנה מלימודים. מויאל מעיד על כך שאותו פיגור של חצי שנה ליווה אותו עוד שנים ארוכות הלאה, ובגינו סבל גם מקשיים חברתיים. רק כשתעבור המשפחה לקריית מוצקין הוא יחווה מהפך בחייו, כשיצטרף לנוער העובד והלומד, שם יפגוש בפעם הראשונה בחייו את הקומונר של הקן, ומי שיהיה מפקדו בצבא - בוגי יעלון.

בפעם הראשונה חווה מויאל תחושה שהוא שווה משהו באמת. עיריית חיפה ביקשה להעביר כביש ראשי בתוך שטח קן התנועה. הוא ארגן את כל השכבה להפגנה, עודד את חבריו לחבר ססמאות ולכתוב כרזות ואף העלה רעיון להשתטח מתחת לטרקטורים. כשהגיעו הטרקטורים, הילדים נשכבו תחתם, העיירה הקפיאה את העבודות ובנתה מעקף. מויאל הוביל מהפכה וניצח.

קצת לפני שהיה תלמיד בכיתה ט' התחיל לרוץ, והישגיו הספורטיביים האפילו על אלו הלימודיים. מנהל תיכון רודמן הבטיח אימוני ריצה על חשבון שעות הלימודים, ומויאל קפץ על המציאה, סיים במקום השלישי בתחרות הארצית בריצה לקילומטר וחצי והביא כבוד לתיכון. יעברו בערך 30 שנה עד שהוא יסגור מעגל עם החור שלו בהשכלה, ויקבל תואר דוקטור על מחקר בן שש שנים שערך על השפעת פעילות גופנית עצימה על יכולת ריכוז של נערים בשעות שונות במהלך היממה. הוא טס לאנגליה כדי להגן על התזה שלו מול ועדה שבראשה עמד פרופסור שעשה לו את המוות וניסה להכשילו בכוח. אבל מויאל עבר את המשוכה, נסע ללונדון, קנה כוס בירה, התיישב על המדרכה והתפרק בבכי גדול.

עם כושר גופני מצוין ותקווה להתגייס לצנחנים כמו אחיו הגדול, מויאל חווה שוב אכזבה גדולה, כששובץ לטירונות של חיל חימוש. הוא סיים אותה בלי מוטיבציה ונשלח לקורס נשקים בבה"ד 20. הוא שקל לברוח, אבל עבר את הקורס והוצב בבית הספר למ"כים. אחרי שלושה חודשים הגיע מפקד חדש לבסיס, איציק מרדכי, שקרא למויאל לשיחה. החייל ביקש ממפקדו לצאת לקורס מדריכי כושר קרבי. מרדכי הסכים בתנאי שמויאל יעבור קורס מ"כים. הוא עבר את הקורס בהצלחה, נשלח לקורס מדריכי כושר, ואת החודשים האחרונים של השירות העביר בבית ספר לחיל רגלים כמדריך כושר קרבי של השייטת והצנחנים.

בוא נחזור לרגע להצבה שלך בבית הספר למ"כים. מפקד הפלוגה שם, גיורא ענבר, שנא לרוץ עם החיילים שלו. הוא העדיף לישון ושלח אותך לרוץ איתם.
“לגמרי. גיורא ממש סירב לעשות פעילות גופנית לפלוגה שלו. אני מדבר איתך על תקופת מבצע ליטני, סוף שנות ה־70. הסירוב שלו השליך על החיילים שלו ולא לטובה. הלכתי לאיציק מדרכי, שכפה על גיורא להקשיב לי, והוא באמת שלח אותי לרוץ עם החיילים. התחלנו ברגל שמאל, גיורא ואני, אבל לאט־לאט הכרנו, ואני אוהב אותו אהבת נפש עד היום. בלעדיו כלום לא היה קורה לי".

מויאל לא ראה את עצמו רק כמדריך כושר אלא נכנס לנפשותיהם של הלוחמים ורצה להיות חלק מהם, באימונים, במבצעים, ואם צריך בלחימה ממש. מרדכי ביקש ממנו שיוביל את הנגמ"ש שלו בתחילת מלחמת לבנון הראשונה. ככה היה גם כשהיה כבר בסיירת גולני, באירוע תחילת המלחמה שבו נהרגו סגן הרמטכ"ל יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע בהיתקלות עם קומנדו סורי. ענבר, מפקד סיירת גולני, הגיע למקום עם מויאל וכמה לוחמים, ומויאל מצא את עצמו נושא על גבו פצועים ומעמיס אותם על הג'יפים, שהסיעו אותם לכביש החוף לחילוץ.

אחד הלוחמים, אייל גור, אז מפקד פלגת אימונים בשלדג והיום פרופ' ומומחה לכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב, מספר על לחימה קשה באזור דאמור, ועל ציר תנועה בתוואי הררי שבו מויאל סחב משא במשקל 50 ק"ג על גבו, וסייע בחילוץ הפצועים ובעזרה לחיילים שעדיין פעלו נגד הקומנדו הסורי, שהתבצר בווילה שבה נהרג סגן הרמטכ"ל. למחרת נפל פגז נ"מ סורי סמוך לגור, שנפגע באורח קשה ברגלו, ואיבד אותה. 27 שנים אחר כך, כשהוא כבר מנהל מחלקה, גור קיבל הודעה ממשרד הביטחון על כך שיש לו אישור להתקין בארצות הברית את אחת מתותבות הריצה הביוניות המתקדמות ביותר שפותחו - C LEG. הוא התקשר לחברו מויאל וביקש ממנו שיעזור לו לחזור לרוץ אחרי כמעט 30 שנה. “נפגשנו בשעות הבוקר, חורף וקיץ, מחזקים רגליים ומגדילים טווחים", מספר מויאל. “נפצעים משתקמים וחוזרים לרוץ".

גור זוכר את מויאל יושב עליו בסוף הריצה, מסייע לו במתיחות ברכיים ואומר לו: “תותחי, היום הייתה קפיצת מדרגה". הם הגדילו את הטווח, ואחרי חצי שנה הם רצו יחד 10 קילומטר במרתון תל אביב. מבחינת גור, הריצות עם מויאל הפכו ממש לאירוע של קואוצ'ינג, שבו מדברים על אירועי חיים, מחשבות, יעדים והחלטות, טיפול של גוף ונפש.

מויאל המשיך להתפתח בגולני, והצליח לרתום את ענבר סוף־סוף לנושא הכושר הקרבי ולהציב אותו בראש סדר העדיפויות שלו. הם הקימו מחנות אימונים סגורים בווינגייט, ומויאל הוביל את גולני להישג היסטורי באליפות צה"ל בכושר קרבי - מקום ראשון, לפני השייטת וסיירת מטכ"ל. צה"ל הוכה בהלם.

יכול להיות ששם בוגי יעלון קלט אותך ואז קיבלת ממנו טלפון.
“בוגי היה קצין אגדי, וכשהוא היה מפקד פלוגת אימונים בסיירת מטכ"ל, הוא התקשר אליי. קודם כל הזכרתי לו את ההיכרות שלנו מהנוער העובד והלומד בקריית חיים. הוא שמע על האימונים המיוחדים שלי בגולני, ופעם אחת הוא הגיע לאחד האימונים בלוחמי הגטאות ועמד בצד וראה. בסוף האימון הוא ניגש אליי ואמר שהוא רוצה שאבוא אליו לסיירת מטכ"ל. אמרתי לו שאני צריך לדבר עם גיורא ענבר".

ומה ענה לך גיורא?
“רצה להרוג אותי. הוא אמר שאין שום סיכוי שהוא ייתן אותי ל'מפונקים' האלה ממטכ"ל".

עוד לפני שנכנסו הפרמטרים המדעיים והמתודולוגיה, מויאל המשיך לאתגר את הלוחמים בבניית מתקני אימון בלתי אפשריים כמו “מכשפה", שדרש המון כוח ושליטה בשרירי יציבה. הוא קשר לגופם של הלוחמים צמיגים והריץ אותם על הכביש, הוסיף אימוני קורות ופיתח את סרגל המאמצים והכושר הקרבי.

מויאל נחשב כבר נכס בצה"ל, וכולם נלחמו על שירותיו. הוא השתתף בהכנות לכיבוש מוצב הבופור, שבו נהרג חברו, מפקד סיירת גולני, גוני הרניק. ענבר כבר עבר לשלדג ורצה את מויאל איתו, אבל הרניק סירב, ובוויכוח שפרץ נדרש בורר, קצין צנחנים ראשי מתן וילנאי, שהחליט ששלדג, שרק נבנתה, צריכה אותו יותר.

הוא נשלח לקורס צלפים בגרמניה והתמקצע כצלף. ענבר חשב שחשוב שמויאל יתעמת פעם ראשונה עם הפיל שבחדר - לימודים אקדמיים, ושלח אותו ללמוד תואר ראשון בחינוך גופני: “חשבתי ללמוד בווינגייט, אבל חבר כמו אח שלי, אביקם שרף, נהרג בבופור, וכיוון שאחיו נהרג בתאונת עבודה חצי שנה קודם, התבקשתי על ידי המשפחה שלו לבוא להתגורר לידם".

מויאל עבר עם אשתו דאז, איירין, וילדיו לקיבוץ בית זרע. בקיבוץ עדיין נשמרה אז המסורת של שינה בבתי ילדים, מה שגרם לטלטלה משפחתית לא פשוטה. מויאל, שבינתיים התחיל ללמוד חינוך גופני במכללת אוהלו, הקים לזכר הבנים של משפחת שרף מרוץ ניווט, שגם הוא נתקל בביקורת: למה רק הבנים של משפחת שרף יונצחו ולא כל נופלי הקיבוץ? וכך הפך את המרוץ, שהפך למסורת, למרוץ של כולם.

בגיל 32 הוא הגיע לסיירת מטכ"ל על תקן קצין הכושר הקרבי שלה. הלוחמים לא עיכלו בקלות את בואו והכינו לו מסלול ריצה של 6.5 קילומטר. בחלק הראשון כולם רצים יחד, ובחצי השני שלו - כל אחד בקצב שלו. מויאל נלחץ, אבל סיים את הריצה ראשון כשהוא מקדים את הבא אחריו ב־250 מטר. זה היה מבחן הקבלה שלו לחבר'ה.

אבל בגלל חשאיות הפעולות של סיירת מטכ"ל, מויאל קלט שהגיע אולי למקום הלא נכון. קודמיו בתפקיד היו מעבירים את האימונים לחיילים פעמיים בשבוע וחוזרים הביתה, אבל מויאל לא השלים עם המצב. הוא רצה להיות חלק בלתי נפרד מהסיירת וביקש להיפגש עם בוגי. כיוון שלשכת המפקד הייתה מחוץ לתחום למי שהוא לא שותף סוד, יצאה המזכירה של בוגי לרחבת הלשכה כדי לתאם את הפגישה.

מה היה שם?
“בוגי הקשיב והציע לי להסתובב שבועיים ביחידה, לכתוב את האני מאמין שלי לאימון היחידה. העברתי את מה שכתבתי, ואחרי שבוע המזכירה שלו מודיעה לי שאני צריך להתייצב על בגדי א' לישיבת מפקדי הפלגות אצל בוגי. הגעתי וכולם היו בהלם, לא הבינו מה אני עושה שם. ואז בוגי פתח את הישיבה וסיפר על החזון שלי כקצין הכושר של מטכ"ל. הוא פנה לקצין ביטחון שדה והודיע לו שמעכשיו אני שותף מלא ונתן לו להחתים אותי על הטפסים של הסיווג הביטחוני המלא. קיבלתי רכב, תקציב שנתי והתקדמנו".

מה כל כך הרשים את בוגי בחזון שלך?
“עד אז השתוללו בסיירות עם המסעות, והגדרנו מחדש את הנושא. הגבלנו את המסע הארוך ביותר בצה"ל ל־90 קילומטר והורדנו אותו מ־120 קילומטר. הנימוק נשען על החובה לשמור על הרגליים ויכולת ההתאוששות של הלוחמים. זה שינוי שעבר בכל היחידות - מסעות קצרים יותר אבל בעצימות גבוהה יותר, כדי להתאים אותם לפעילות המבצעית בשטח. עד אז אכלו ביחידה שניצל וצ'יפס. לוחמים סבלו מצרבת. בניתי תפריט מיוחד, מותאם ספציפית למבצעים - מה אוכלים, מה ייתן אנרגיה, ומה יש לכל חייל בפאוץ'. הפכנו לאט־לאט את הכושר הגופני ושמירה על אנרגיה למשהו מקצועי ומדעי. מדדנו דופק לחיילים באימונים וניתחתי עם כל חייל את הנתונים. היה פה שינוי תרבותי בתזונה ובכושר. והכי חשוב, תמיד רצתי עם כולם".

וגם כשהיה צריך להגיע להצטרף לדובדבן בפעילות מבצעית בחברון מול מחבלים שהתבצרו, הפעיל את כישורי הצליפה המיוחדים שלו בעזרת רובה מטורף שהביא מהקורס בגרמניה. בלילה הוא נלחם בחברון, ובבוקר התייצב בווינגייט להעביר בוחן כושר קרבי. 

בוגי הוביל את הלוחמים בחיסול אבו ג'יהאד בתוניס ב־1988. מה עשית שם?
“הייתי צריך להכין את הלוחמים ל־12 יום של שהות בים מבחינת תזונה. ביקשתי שיקימו בספינה חדר כושר, שיוכלו לשמור על טונוס שרירים ולהוריד מתח. אחד הלוחמים, היה צריך לסחוב על הגוף משא ששקל 90% ממשקל הגוף שלו. כולם אמרו שזה בלתי אפשרי, אבל בדקתי אותו ואמרתי שזה יעבוד".

הוא קם כל בוקר בחמש אפס אפס, רץ ארבע פעמים בשבוע 10 קילומטר, ועוד פעמיים תחזוקה עם תרגילי כוח, ויש גם יומיים בשבוע למדיטציה. הוא צמחוני מהילדות, כאמור, לא אוכל מזון מטוגן, לא מעשן, לא קיצוני בהרגלים שלו, ומחזיק לידו שקית קטנה של 50 גרם שקדים, קשיו, אגוזי מלך ותמר. הוא אב לשניים: אוריה, 40, שעובד בשליחות ביטחונית בהונג קונג, ואדווה, 36, בוגרת וינגייט, שהקימה עם בעלה ביישוב צורן את חדר הכושר הכי טכנולוגי בארץ. אוריה נקרא על שמו של אוריה יבזורי, קצין בגולני ממשמר העמק, שנהרג בתאונת אימונים בגיל 23.

כשעזב את בית זרע, דרש מזכיר הקיבוץ שיעביר לקופה המשותפת את החלק שלו בפנסיה הצבאית. מויאל ענה בעוקצנות שישאיר לו את בנו כפיקדון, והמשפחה התמקמה בקיבוץ עינת, שאימץ את קציני סיירת מטכ"ל. נישואיו עם איירין, שגרמו בזמנו לדחייה של 24 שעות במבצע של סיירת גולני, הסתיימו, וב־20 השנים האחרונות הוא חי ברמת השרון עם סיגל, שאותה הכיר בחיל המודיעין.

עשית מהפכות בסיירות מבחינת כושר גופני, אבל מלחמת לבנון השנייה חשפה בשאר היחידות חיילים בכושר גופני גרוע, ממש לא בכשירות קרבית. השינוי שם סלל את הדרך שלך לתפקיד ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל?
“היו הרבה מאוד בעיות בלבנון השנייה. ימ"חים ריקים וכו', אבל המלחמה שינתה את כל התפיסה הצה"לית לגבי אורח חיים בריא וכושר קרבי. זרוע היבשה נדרשה להציג תמונת מצב על הכשירות הקרבית, והיא הייתה נוראית - 98% מהחיילים שהשתתפו בקרבות בלבנון, התקשו להגיע ליעד בהליכה רגלית, ולא עמדו בעומס ההליכה בטופוגרפיה עם משקל כבד. יש לזה משמעויות מרחיקות לכת. חייל שמגיע באפיסת כוחות ליעד קרב, לא יכול להילחם כמו שצריך".

נשמע מזעזע.
“כן, חיילים קרסו תחת המשקל בהליכה לבינת ג'בייל, ו־12% מהכוח נאלץ לחזור לארץ. היה מחסור בתזונה ובשעות שינה. ואז הורדנו הנחיה למרכז הכושר הקרבי בצה"ל למיפוי המאמצים הפיזיולוגיים כנגזרת לתסריטים מבצעיים. רתמנו את כל הכלים המדעיים ובנינו תוכנית אימונים מותאמת לרמת החייל הבודד. לאחר המיפוי נבנתה תוכנית אימונים לכושר הקרבי, ועם המלצות והנחיות לאורח חיים נכון - הקפדה על שלוש ארוחות ביום, ואם אפשר ארוחות ביניים. עודדנו שתייה מרובה והימנעות מממתקים, ולפחות שש שעות שינה. פה אני חייב לתת קרדיט לרמטכ"לים גבי אשכנזי, שהקים את ענף אורח חיים בריא בצבא, ודן חלוץ, שהבינו את גודל המשבר ונפתחו בגדול לשינוי. עשינו אירוע מיוחצן על המנחת בקריה, בנינו חדר כושר אדיר בקומה 14 בקריה ושלחתי את סיירת מטכ"ל לרוץ חצי מרתון במרתון תל אביב. הבאתי למטכ"ל מכשירים, אופני כושר - וכל הקצונה הבכירה הייתה שם. המערכת החליפה דיסקט. הליכה לחדר כושר באמצע היום הפכה לנורמה, מתוך הבנה שזה חלק מהסדרת החיים הבריאים ושיפור הכשירות".