המאמן הלאומי: האיש שהכניס לכושר את לוחמי סיירת מטכ"ל ואת שחקני נבחרת ישראל

פרופ' אבי מויאל, הרבה יותר מגורו ספורט, מספר כיצד הכשלים במלחמת לבנון השנייה שינו את תפיסת הצבא בנושא ואיך הכניס לשגרת אימונים את מאיר דגן, אהוד אולמרט ושי פירון

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונלייןיהודה שרוני צילום: ראובן קסטרו
אבי מויאל
אבי מויאל | צילום: יוסי אלוני
7
גלריה

עד גיל 6 חי הילד אבי מויאל עם משפחתו - אמא, אבא ועוד ארבעה אחים - במגדל העמק, עד שאח של אבא שלו מצא להם דירת 2.5 חדרים בקריית חיים, ברחוב נון, ממש כמה צעדים מהבית של משפחת פוליקר, שעוד תצמיח מתוכה ביום מן הימים זמר אגדי. הדוד והאבא היו מרוצים מהדירה שראו, חתמו על זיכרון דברים, וכשחזר למגדל העמק שמח וטוב לב - בישר להם “חבר'ה, עוברים דירה בעוד שבועיים".

השמועה על הגעתה הצפויה של משפחת מויאל לקריית חיים עשתה לה כנפיים, ולא לטובה. משפחה בת שבע נפשות, ועוד כזאת שעלתה ממרוקו, לא התקבלה טוב על ידי השכנים, רובם ניצולי שואה שלא הכירו מנטליות ותפוצה אחרת. עד כדי כך היה חמור המצב, שהדוד קיבל טלפון מבעל הדירה, שהודיע לו שהוא נאלץ לבטל את ההסכם בלחץ השכנים. “לא הבנת", התעשת במהירות הדוד, “יש להם רק ילד אחד, הם לא שבעה".

בעל הדירה נרגע, וביום שבו עזבו את מגדל העמק, בדרך לקריית חיים עצרה המשאית על כל מיטלטליהם בקריית מוצקין בבית הדוד, וממנה ירדו ארבעה ילדים, ורק הבכורה זוהרה, המשיכה עם ההורים, מסודי ושלום, לביתם החדש. וככה, פעם בשלושה שבועות, זלג עוד ילד ועוד ילד, עד שלבסוף התקבצו כולם והתאחדו מחדש בדירת 50 מ"ר, שבע נפשות בשכונה של אשכנזים ניצולי שואה.

“זה היה תרגיל מארץ התרגילים", הוא נזכר. “נתנו לכל הרחוב לעכל את זה שאנחנו משפחה גדולה. בסוף היה חיבור מצוין בשכונה, כי ההורים שלי היו תמיד אנשים של עזרה. אמא שלי בישלה וכולם היו סביבה. גרה לידנו פולנייה מבוגרת שהתקשתה בהליכה, והיינו עוזרים לה, ילדים טובים היינו. שבע שנים אחרי זה, כשעזבנו למוצקין, כל השכונה בכתה".

למרות הקשיים ותחושות הקיפוח של השנים הראשונות, מויאל לא מצליח להתחבר לתיאוריית אבישי בן חיים על ישראל הראשונה והשנייה. יותר מזה, בתור מי שהפך לכהן הגדול של הפנמת אורח חיים בריא במדינה שהולכת ומשמינה (ילדי ישראל במקומות הראשונים בעולם בצריכת סוכרים), הוא היה מאוד שמח לפגוש את אריה דרעי, שכועס על העלאת המס של המשקאות הממותקים, ולהסביר לו כמה מחלות נחסכו וכמה חיים ניצלו מאז הופעלה “הגזירה".

אנחנו פוגשים את מויאל כמה שבועות אחרי שקיבל תואר “פרופסור", בזכות מסלול אקדמי ארוך ומרשים במסלול לחינוך וספורט בחוג לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו. רגע לפני שאתה נפגש עם אחד כמו מויאל, אתה אוטומטית בודק את עצמך מול המראה - מכניס את הבטן, מקפיד על יציבה נכונה ונזכר שמזמן לא עשית בדיקת לחץ דם ורמת סוכרים. בן אדם חמוד ומלחיץ. בבוקר הפגישה איתו בדקתי בהודעת הוואטסאפ שלו מתי היה זמין בפעם האחרונה, וראיתי 5:00 בבוקר. קינאתי. כן, הוא מסוג האנשים שמעוררים בך את אותה תחושה קבועה של אשמה - שלא קמת שעה אחת קודם, שלא עשית אימון ריצה, קפיצה או מתיחה, שלא צרכת מנת חלבון מדויקת והעדפת טוסט גבינה צהובה אמנטל עם אחוזי שומן שתמיד יהיו גבוהים מה־BMI של מויאל.

קבענו ב־9 בבוקר, וכשחשבתי כבר שהקדמתי אותו, הוא צץ מעומקה של המסעדה, הנושקת למים של נמל תל אביב, והוביל אותי לשולחן שהיה מאורגן כמו ישיבת צוות בסיירת מטכ"ל. אתה תשב כאן, יהודה יישב שם, ואני כאן. הוא ביקש מהמלצרית ארוחת בוקר מדוגמת, נתן לנו תחושה טובה ואמר שכל השולחן נראה צעיר מכפי גילו, וצללנו למסע חייו, שאותו ניסח בצורה קולחת בספרו “מירוץ חיי", שיצא לפני כשנתיים, בתקופת הקורונה.

''מרוץ חיי'' - אבי מויאל
''מרוץ חיי'' - אבי מויאל | צילום: יחצ

על פניו, מסלול חייו עלול היה להוליך אותו לחיים רגילים ונטולי השראה בפריפריה מרוחקת, עם מקצוע ממוצע שיניב חיים רגילים שלא היינו מתוודעים אליהם לעולם, אבל העובדה היא שבתחילת חודש מאי השנה באו לטקס השקת ספרו במכללת אונו כל צמרת המטכ"ל הנוכחית, וקצינים בכירים בעבר, השרה אורנה ברביבאי וכמובן חבריו מפקדי סיירת מטכ"ל בעברם, בוגי יעלון ועמר בר־לב, חברים מעולם העסקים, וגם נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין, שבעזרת מויאל השיל 21 וחצי ק"ג ממשקלו בתוך שנתיים.

הוא בן 66 ונולד בימים של תקופת הצנע להורים שעבדו בחקלאות ובמפעל טקסטיל. עוד הרבה לפני שהבין לאן יוליכו אותו חייו, התחיל לעשות כושר וריצות בחוף הים בקריית חיים. כבר בגיל 6 הפסיק לאכול בשר, כי זה לא היה לו טעים, מה שאילץ את אמו להכין לו אוכל בנפרד מאחיו: “אני מקפיד על כמויות האוכל שלי מגיל צעיר, כמו שהגדיר זאת הרמב"ם - בבוקר אכול כמו מלך, בצהריים כמו בן מלך ובערב כאביון".

הוא התחיל את שנותיו כתלמיד כיתה א' ברגל שמאל, כשנפצע בתאונת אופנוע שגרמה לו פגיעה קשה ברגל שגובסה, והשביתה אותו לחצי שנה מלימודים. מויאל מעיד על כך שאותו פיגור של חצי שנה ליווה אותו עוד שנים ארוכות הלאה, ובגינו סבל גם מקשיים חברתיים. רק כשתעבור המשפחה לקריית מוצקין הוא יחווה מהפך בחייו, כשיצטרף לנוער העובד והלומד, שם יפגוש בפעם הראשונה בחייו את הקומונר של הקן, ומי שיהיה מפקדו בצבא - בוגי יעלון.

בפעם הראשונה חווה מויאל תחושה שהוא שווה משהו באמת. עיריית חיפה ביקשה להעביר כביש ראשי בתוך שטח קן התנועה. הוא ארגן את כל השכבה להפגנה, עודד את חבריו לחבר ססמאות ולכתוב כרזות ואף העלה רעיון להשתטח מתחת לטרקטורים. כשהגיעו הטרקטורים, הילדים נשכבו תחתם, העיירה הקפיאה את העבודות ובנתה מעקף. מויאל הוביל מהפכה וניצח.

קצת לפני שהיה תלמיד בכיתה ט' התחיל לרוץ, והישגיו הספורטיביים האפילו על אלו הלימודיים. מנהל תיכון רודמן הבטיח אימוני ריצה על חשבון שעות הלימודים, ומויאל קפץ על המציאה, סיים במקום השלישי בתחרות הארצית בריצה לקילומטר וחצי והביא כבוד לתיכון. יעברו בערך 30 שנה עד שהוא יסגור מעגל עם החור שלו בהשכלה, ויקבל תואר דוקטור על מחקר בן שש שנים שערך על השפעת פעילות גופנית עצימה על יכולת ריכוז של נערים בשעות שונות במהלך היממה. הוא טס לאנגליה כדי להגן על התזה שלו מול ועדה שבראשה עמד פרופסור שעשה לו את המוות וניסה להכשילו בכוח. אבל מויאל עבר את המשוכה, נסע ללונדון, קנה כוס בירה, התיישב על המדרכה והתפרק בבכי גדול.

עם כושר גופני מצוין ותקווה להתגייס לצנחנים כמו אחיו הגדול, מויאל חווה שוב אכזבה גדולה, כששובץ לטירונות של חיל חימוש. הוא סיים אותה בלי מוטיבציה ונשלח לקורס נשקים בבה"ד 20. הוא שקל לברוח, אבל עבר את הקורס והוצב בבית הספר למ"כים. אחרי שלושה חודשים הגיע מפקד חדש לבסיס, איציק מרדכי, שקרא למויאל לשיחה. החייל ביקש ממפקדו לצאת לקורס מדריכי כושר קרבי. מרדכי הסכים בתנאי שמויאל יעבור קורס מ"כים. הוא עבר את הקורס בהצלחה, נשלח לקורס מדריכי כושר, ואת החודשים האחרונים של השירות העביר בבית ספר לחיל רגלים כמדריך כושר קרבי של השייטת והצנחנים.

מויאל לא ראה את עצמו רק כמדריך כושר אלא נכנס לנפשותיהם של הלוחמים ורצה להיות חלק מהם, באימונים, במבצעים, ואם צריך בלחימה ממש. מרדכי ביקש ממנו שיוביל את הנגמ"ש שלו בתחילת מלחמת לבנון הראשונה. ככה היה גם כשהיה כבר בסיירת גולני, באירוע תחילת המלחמה שבו נהרגו סגן הרמטכ"ל יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע בהיתקלות עם קומנדו סורי. ענבר, מפקד סיירת גולני, הגיע למקום עם מויאל וכמה לוחמים, ומויאל מצא את עצמו נושא על גבו פצועים ומעמיס אותם על הג'יפים, שהסיעו אותם לכביש החוף לחילוץ.

גיורא ענבר
גיורא ענבר | צילום: בן קלמר, פלאש 90

אחד הלוחמים, אייל גור, אז מפקד פלגת אימונים בשלדג והיום פרופ' ומומחה לכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב, מספר על לחימה קשה באזור דאמור, ועל ציר תנועה בתוואי הררי שבו מויאל סחב משא במשקל 50 ק"ג על גבו, וסייע בחילוץ הפצועים ובעזרה לחיילים שעדיין פעלו נגד הקומנדו הסורי, שהתבצר בווילה שבה נהרג סגן הרמטכ"ל. למחרת נפל פגז נ"מ סורי סמוך לגור, שנפגע באורח קשה ברגלו, ואיבד אותה. 27 שנים אחר כך, כשהוא כבר מנהל מחלקה, גור קיבל הודעה ממשרד הביטחון על כך שיש לו אישור להתקין בארצות הברית את אחת מתותבות הריצה הביוניות המתקדמות ביותר שפותחו - C LEG. הוא התקשר לחברו מויאל וביקש ממנו שיעזור לו לחזור לרוץ אחרי כמעט 30 שנה. “נפגשנו בשעות הבוקר, חורף וקיץ, מחזקים רגליים ומגדילים טווחים", מספר מויאל. “נפצעים משתקמים וחוזרים לרוץ".

גור זוכר את מויאל יושב עליו בסוף הריצה, מסייע לו במתיחות ברכיים ואומר לו: “תותחי, היום הייתה קפיצת מדרגה". הם הגדילו את הטווח, ואחרי חצי שנה הם רצו יחד 10 קילומטר במרתון תל אביב. מבחינת גור, הריצות עם מויאל הפכו ממש לאירוע של קואוצ'ינג, שבו מדברים על אירועי חיים, מחשבות, יעדים והחלטות, טיפול של גוף ונפש.

מויאל המשיך להתפתח בגולני, והצליח לרתום את ענבר סוף־סוף לנושא הכושר הקרבי ולהציב אותו בראש סדר העדיפויות שלו. הם הקימו מחנות אימונים סגורים בווינגייט, ומויאל הוביל את גולני להישג היסטורי באליפות צה"ל בכושר קרבי - מקום ראשון, לפני השייטת וסיירת מטכ"ל. צה"ל הוכה בהלם.

עוד לפני שנכנסו הפרמטרים המדעיים והמתודולוגיה, מויאל המשיך לאתגר את הלוחמים בבניית מתקני אימון בלתי אפשריים כמו “מכשפה", שדרש המון כוח ושליטה בשרירי יציבה. הוא קשר לגופם של הלוחמים צמיגים והריץ אותם על הכביש, הוסיף אימוני קורות ופיתח את סרגל המאמצים והכושר הקרבי.

מויאל נחשב כבר נכס בצה"ל, וכולם נלחמו על שירותיו. הוא השתתף בהכנות לכיבוש מוצב הבופור, שבו נהרג חברו, מפקד סיירת גולני, גוני הרניק. ענבר כבר עבר לשלדג ורצה את מויאל איתו, אבל הרניק סירב, ובוויכוח שפרץ נדרש בורר, קצין צנחנים ראשי מתן וילנאי, שהחליט ששלדג, שרק נבנתה, צריכה אותו יותר.

הוא נשלח לקורס צלפים בגרמניה והתמקצע כצלף. ענבר חשב שחשוב שמויאל יתעמת פעם ראשונה עם הפיל שבחדר - לימודים אקדמיים, ושלח אותו ללמוד תואר ראשון בחינוך גופני: “חשבתי ללמוד בווינגייט, אבל חבר כמו אח שלי, אביקם שרף, נהרג בבופור, וכיוון שאחיו נהרג בתאונת עבודה חצי שנה קודם, התבקשתי על ידי המשפחה שלו לבוא להתגורר לידם".

מויאל עבר עם אשתו דאז, איירין, וילדיו לקיבוץ בית זרע. בקיבוץ עדיין נשמרה אז המסורת של שינה בבתי ילדים, מה שגרם לטלטלה משפחתית לא פשוטה. מויאל, שבינתיים התחיל ללמוד חינוך גופני במכללת אוהלו, הקים לזכר הבנים של משפחת שרף מרוץ ניווט, שגם הוא נתקל בביקורת: למה רק הבנים של משפחת שרף יונצחו ולא כל נופלי הקיבוץ? וכך הפך את המרוץ, שהפך למסורת, למרוץ של כולם.

בגיל 32 הוא הגיע לסיירת מטכ"ל על תקן קצין הכושר הקרבי שלה. הלוחמים לא עיכלו בקלות את בואו והכינו לו מסלול ריצה של 6.5 קילומטר. בחלק הראשון כולם רצים יחד, ובחצי השני שלו - כל אחד בקצב שלו. מויאל נלחץ, אבל סיים את הריצה ראשון כשהוא מקדים את הבא אחריו ב־250 מטר. זה היה מבחן הקבלה שלו לחבר'ה.

אבל בגלל חשאיות הפעולות של סיירת מטכ"ל, מויאל קלט שהגיע אולי למקום הלא נכון. קודמיו בתפקיד היו מעבירים את האימונים לחיילים פעמיים בשבוע וחוזרים הביתה, אבל מויאל לא השלים עם המצב. הוא רצה להיות חלק בלתי נפרד מהסיירת וביקש להיפגש עם בוגי. כיוון שלשכת המפקד הייתה מחוץ לתחום למי שהוא לא שותף סוד, יצאה המזכירה של בוגי לרחבת הלשכה כדי לתאם את הפגישה.

כשעזב את בית זרע, דרש מזכיר הקיבוץ שיעביר לקופה המשותפת את החלק שלו בפנסיה הצבאית. מויאל ענה בעוקצנות שישאיר לו את בנו כפיקדון, והמשפחה התמקמה בקיבוץ עינת, שאימץ את קציני סיירת מטכ"ל. נישואיו עם איירין, שגרמו בזמנו לדחייה של 24 שעות במבצע של סיירת גולני, הסתיימו, וב־20 השנים האחרונות הוא חי ברמת השרון עם סיגל, שאותה הכיר בחיל המודיעין.

גבי אשכנזי
גבי אשכנזי | צילום: יוסי אלוני
אבי מויאל עם גרנט
אבי מויאל עם גרנט | צילום: דני מרון
אהוד אולמרט
אהוד אולמרט | צילום: מרק ישראל סלם
מאיר דגן
מאיר דגן | צילום: פלאש 90
תגיות:
צה"ל
/
נבחרת ישראל
/
מעריב סופהשבוע
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף