לשרון דרוקר יש אח אחד מפורסם מאוד, ועוד אח, הצעיר בשלישייה, אלמוני לגמרי במחוזותינו, אבל יש הסכמה בין שרון ורביב, על כך שאלירן, עובד בכיר בגוגל, הוא בעצם הכי מוצלח בשלישייה. לא מזמן נסעה חבורת האחים הזאת לאתונה, ובטיסה, כמו תמיד אצל ישראלים, הנוסעים נטפלו לרביב עם שאלות על פוליטיקה, ביבי ומה יהיה, ואת שרון שאלו מה יהיה בכדורסל. רק אלירן נח לו בשלווה במושבו.
איך זה להיות אח של רביב?
“חוויה. תראה, פיזית אנחנו גם הופכים להיות דומים יותר ויותר עם השנים, ולפעמים אנשים כותבים לי בטוויטר דברים שהם התכוונו לכתוב לו".
מה אתה חושב עליו?
“אני רואה בו בן אדם ישר, אמיץ, שפיו ולבו שווים. בחור עם הומור מיוחד, יצירתי מאוד. הוא ואלירן הם אנשי הסוד שלי, ואנחנו מאוד קרובים".
רביב מקבל לא מעט איומים על חייו. אתה מרגיש חרדה או דאגה כלפיו?
“הייתה תקופה של דאגה, והיו מקרים שהייתה גם שמירה קבועה סביב הבית שלו. זה לא נעים, הוא לא עשה מזה סיפור, אבל בכל זאת יש פה משפחה. היינו מקבלים מחברים ומכרים הודעות כמו ‘תשמרו על האח שלכם'. אני לא יודע לאן המדינה הזאת הולכת, וכל הזמן מדברים פה על רצח פוליטי. זה מדאיג".
את מי הוא אוהד בכדורסל?
“את האנדרדוג. הוא מת על כדורסל ואוהב לשחק. אני זוכר ששיחקנו בשכונה כשהיינו קטנים. אני גדול ממנו בשלוש שנים, ושיחקנו גם במכבי פ"ת. היה שם הכל - קרבות, מכות, פצצות ומרפקים לפנים. שפכנו הרבה דם. למרות שאנחנו אוהבים עד כלות, היינו תמיד תחרותיים".
וכמאמן, איך זה להיות אח של רביב דרוקר?
“אני אוכל הרבה חרא בגלל רביב. אני לגמרי יכול לומר שיש יושבי ראש של קבוצות שהם ביביסטים, שפסלו את המועמדות שלי לקבוצות שלהם, רק כי אני אח של רביב. לא שאני מסתיר את הדעות שלי, אבל יש כאלה שמספיק להם שאני אח שלו".
לא מאמין לך.
“לגמרי. יש מקרים שקהל צועק לי ‘הלוואי שתמות כמו אח שלך', או שצריך לפטר את רביב מערוץ 13 כמו שפיטרו אותי".
ומה אתה עונה להם?
“אני חי בהשלמה".
אני פוגש את שרון דרוקר, מאמן נבחרת הנשים של ישראל, מספר ימים אחרי הדחתה של הנבחרת מהיורו־באסקט, שהתקיים בתל אביב ובסלובניה במשותף. שלושה הפסדים לבלגיה, איטליה וצ'כיה סיימו את האפיזודה הקצרה של הנבחרת, והצטרפו לשרשרת הפסדים בלתי נגמרת - 25 כישלונות רצופים בטורניר. למעשה, נבחרת הנשים לא ניצחה בטורניר מאז 1991 - לפני 32 שנה. למיקרופונים אמר דרוקר בסיום המשחק: “שמח שהשתתפנו וראינו איך זה באמת צריך להיראות. הבנות ייקחו מזה הרבה. היו פה ציפיות, גם שלי, שננצח ונעלה שלב, אבל כשראיתי את היריבות והגודל - הבנתי שיש עוד הרבה עבודה".
זה לא מובן מאליו שדרוקר, 56, מאמן בכיר בכדורסל כאן, עם 16 קבוצות שאותן אימן, ארבע זכיות בתארים אירופיים, חמש עליות לפיינל פור בזירה המקומית ושתי זכיות כמאמן העונה, ייקח על עצמו משימה כפוית טובה בזירה זרה לו - אימון נשים, שמעולם לא חווה עד אז. אבל חברו משה ויינקרנץ, ראש אגף הנשים באיגוד הכדורסל, רתם אותו למשימה, ושרון הרים את הכפפה.
כדורסל נשים זה משהו אחר, מעיד דרוקר. פחות אתלטי מהגברים, בלי אלי הופים, בלי דאנקים והרבה פחות אחד על אחד. שם המשחק הוא קבוצתיות, ומי שהיום היא המודל המדליק ביבשת, זו דווקא בלגיה ודור הזהב שלה, שמפרקת את כל יריבותיה.
העובדה שישראל אירחה את אליפות אירופה הבטיחה לה השתתפות אוטומטית, כי מבחינת הרמה היא לא הייתה אמורה להיות שם. השחקניות אהבו שאחד כמו שרון, אושיה רצינית מהגברים, הצטרף אליהן לתת כתף: “אני לא מומחה בנשים, הגעתי אליהן משומקום, מהצד, בלי דעות קדומות, לא יודע כלום עליהן, אבל ידעתי גם להחמיא וגם להיכנס בהן כשצריך. ישבתי שעות עם אלי רבי שמבין הכל בנשים, עם ויינקרנץ, עם המנהלת אלונה חליווה, ששולטת ביבשת, ועשינו ראיונות עם השחקניות, הלכתי למשחקים והיה לידי רועי לזר".
מה עשיתם?
“התחלנו לגבש סגל, והאיגוד קידם רעיונות בצורה מעולה, כולל אזרוח של ג'ני סימס, ששיחקה ארבע שנים בליגה. ואז העלינו רעיון ונעזרנו בפיב"א - ועשינו מה שעשו פה עם ג'ק כהן, וככה הסדרנו שאליס כהן ואליסה ברון ייחשבו ישראליות. למרות שהמקום שלנו באליפות היה מובטח, השתתפנו במוקדמות כדי לראות איפה אנחנו נמצאים. ניצחנו בשוודיה והפסדנו 6 בלטביה, שתיהן נבחרות דרג א', ועוד ניצחון 15 על שוודיה כאן. ואז, לפני האליפות, ג'ניפר פליישר שברה קרסול, ולירון גרזון קרעה רצועה במשחק נגד סלובקיה. כל נבחרת באליפות הגיעה עם ארבע גבוהות, ופליישר, שמשחקת בעמדה 5, וליאור, שהיא 3־4, פצועות. סימס חזרה מה־WNBA לקראת האליפות ונקעה קשה את הרגל. שני משחקים ראשונים היא שיחקה עם חבישות, ונגד צ'כיה היא כבר לא יכלה לעמוד על הרגליים ולא שיחקה".
בשורה התחתונה, האליפות הזאת היא אכזבה, או שקיבלנו את המציאות לפנים?
“חסר לנו גודל, עוצמה ואינטנסיביות. השחקניות ששיחקנו מולן משחקות באופן רציף ביורוליג, וזה יתרון ענק. יש פערים גדולים, אבל ביום נתון ובלי פציעות יכולנו לנצח לפחות משחק אחד. יש פה עם מי לעבוד. בנות כמו האחיות גרזון, דניאל קאבר, עדן ציפל, גילי אייזנר, עדן רוטברג, דניאל קארש ועוד, הן חומר טוב. נגד הצ'כיות אנחנו יכולים לנצח שלוש פעמים בעשרה משחקים מולן, ולמרות שלא הבאנו ניצחון, הקהל הדהים אותנו ומילא את האולם שלושה ימים ברציפות".
ויש מה שאתה לא יכול לומר. בסיס הפירמידה בכדורסל צר, כי הורים לא נלהבים תמיד לשלוח את הבנות שלהם לכדורסל, ומעדיפים שילכו למשל לכדורעף, שהוא פחות משחק של מגע.
“זה אתה אמרת, אבל אני חייב לומר שהיה רצון בדרגה 10 של הבנות. המון אמביציה ורצון לעבוד כמה שצריך. היה שם רצון לקבל הכרה, כי הסל נשים לא מקבל חשיפה, ופתאום הבנות רואות את הפרצוף שלהן בקמפיינים השיווקיים של האליפות בטלוויזיה. אבל אז אתה מקבל את המציאות בפנים. בנבחרות הצעירות אנחנו בדרג א', אבל בגילאים הצעירים אין עדיין עוצמה ואינטנסיביות שמתפתחות בגיל בוגרות, אבל יש עם מי לעבוד".
דרוקר הוא סוס ותיק באורווה כאן. הגיע עם רעננה, גליל עליון, הפועל ירושלים ומכבי ראשל"צ לפיינל פור. בעונת הקורונה הציל את בני הרצליה מירידה בעונת הישרדות יוצאת דופן. יום אחד הגיע לאימון שם, ופתאום נשכב על הפרקט והתמוטט. האבחנה הייתה קורונה והיעדרות של חודש מהמגרש. בזירה האירופית הישג השיא שלו היה זכייה בגביע יול"ב ב־2004 עם הפועל ירושלים אחרי ניצחון מזהיר על ריאל מדריד. הוא זכה ב־2007 באליפות בלגיה עם אוסטנד, ושנה אחר כך לקח איתה גביע. שנה אחרי הזכייה עם ירושלים, קיבל הצעה מאוראל גרייט הרוסית, וזכה איתה ביורוקאפ צ'לנג'. כאמור, רשימת הקבוצות כמעט בלתי נגמרת, וכמעט שלא אימן באף קבוצה פעמיים. ככה הוא אוהב, לחיות, להסתובב, להתחבר לקהילה המקומית ואז להמשיך לנדוד.
את העונה האחרונה פתח בהפועל חיפה, ולמרות הרבה ניצוצות טובים שיכלו להתפתח לעונה מוצלחת, לא סיים שם, שוב בגלל מכת פציעות שפירקה לו את הקבוצה. הוא מודה שיכול להיות בדיעבד שהבוס שלו בחיפה, יובל רוסמן, צדק שזר נוסף זו מדרגה משמעותית, אבל זה נוגד את כל החזון שלו שמדבר על קבוצה ישראלית שמחוזקת בזרים, ולא להפך. הוא מסתכל על העונה הזאת, ולמרות ההו־הא של ארבע הגדולות - מכבי והפועל ת"א, ירושלים וחולון - דרוקר אהב בכלל את גליל עליון של ברק פלג, שהיה פעם שחקן שלו: “המון קבוצות הלכו לחמישה זרים, כולל קבוצות שהסמל המסחרי שלהן היה ישראלים - גלבוע גליל, אילת ונס ציונה. עם כל הכבוד לספידי סמית או ווייד בולדווין, אני נהנה לראות את רועי הובר, איתי מושקוביץ, לוטן אמסלם, יהלי מלמד או נמרוד לוי. ההישגים שלי כמאמן היו בקבוצות עם זהות ישראלית, כמו רעננה ואילת עם אבי בן שימול, עידן זלמנסון, רפי מנקו, יונתן שולדנברנד ופרדריק בורדיון".
בכדורסל הישראלי, אם אתה לא מאמן במכבי ת"א או בירושלים, הדאגה לפרנסה לא עוזבת וצריך לחבוש כמה כובעים. אז ישנו הכובע בנבחרת הנשים, ודרוקר הוא גם עוזרו של אריאל בית הלחמי בנבחרת הגברים. הוא הגיע כמועמד לאימון בנבחרת ובא לראיון אצל ראשי האיגוד עמירם הלוי, יענקל'ה בן שושן ועמוס פרישמן. שש שנים בחו"ל והיכרות מעמיקה עם הכדורסל הישראלי נתנו לו עמדת פתיחה יפה, אבל הבחירה הייתה בבית הלחמי.
זה לא מובן מאליו. בדרך כלל עוזר מאמן זה מישהו צעיר, שלא עשה קילומטרז' כמוך.
“ברגע שזה מה שנקבע אמרתי לאריאל - קח ממני מה שצריך - את הניסיון, את ההיכרות שלי עם מאמנים ושחקנים, ניסיון בכל המפעלים, יכולת להתקשר עם בכירי המאמנים - מאטורו מסינה ועד אובראדוביץ'. העמדתי הכל לרשותו. אריאל ואני חברים, ומה שחשוב ששנינו גדלנו על הבלטות, בפ"ת ובגבעת שמואל. שיחקנו זה מול זה, בלי הילה של כוכבים ובלי מי שיריץ אותנו".
לא מובן מאליו שבחרו לאמן את הנבחרת שניים שלא סיימו עונה בקבוצות שלהם בעונה האחרונה.
“זה יפה בעיניי שאת הנבחרת לקחו שני רעבים שבאו מלמטה, שעברו דברים בכדורסל. זה שאריאל רצה אותי לצדו מראה על גדולה, כי בדרך כלל מאמנים רוצים שוליה. מאמן עם ביטחון ייקח מי שיכול להפרות אותו. תראה את פיני גרשון, שלקח את דיוויד בלאט איתו. גם דוגמה טובה".
פיני גרשון ואתה זה לא סיפור אהבה. היית עוזר שלו במכבי ת"א. הוא חשב שחתרת תחתיו.
“אם לשיטתו חתרתי, הייתי אמור לאמן תחתיו, וזה לא קרה. הוא לא היה שם בסופו של דבר, כי הפסדנו את האליפות לגלבוע. במכבי הייתה תוכנית סדורה. האינטרס של פיני ושלי היה משותף, והתוכנית הייתה שאני אלמד ממנו שנתיים וארש אותו".
בכל מה שקשור לנבחרות הצעירות, שעליהן פיני אחראי באיגוד - אתה לא יכול להיות. לא חבל?
“אני לא אוהב לחזור לסיפור הזה, ואני מצטער שנגררתי לשיח לא יפה שירד לרמה לא טובה. אגב, פיני עושה עבודה מעולה באיגוד הכדורסל".
אתם מדברים?
“אנחנו יכולים לעבור אחד מול השני כמו אוויר באותה קומה. חבל, הייתי רוצה לסגור את הסיפור הזה. לא חייבים להיות חברים, אבל גם שלום שלום זה בסדר".
פספסת כבר את מכבי?
“אולי פספסתי את הרכבת. מכבי בנויה היום אחרת, אלא אם כן אעשה משהו יוצא דופן באימון באירופה. מכבי ואני חברים טובים. כשאימנתי בהרצליה, קיבלנו מהם לבקשתו של היו"ר אלדד אקוניס את מקס היידגר, שהשאיר אותנו למעשה בליגה".
אתה מכיר את עודד קטש. הייתה תיאוריה שכוכבי כדורסל מתקשים להיות גם מאמנים גדולים, אף שיש דוגמאות שמפריכות את זה.
“קטש התחיל בגליל עליון של עמית גל, ואף אחד לא חשב שיגיע לאן שהגיע, אבל הוא התפתח והשתפר. זה מקצוע קשה וכפוי טובה. אתה כל הזמן חי בתחושה שתכף זה ייגמר".
הוא גרוש מהדס, שיחד הביאו לעולם את הבכורה עמית, 27, שהיא דוגמנית וסטודנטית לתקשורת ושיווק בסמינר הקיבוצים, ואת תומר, 24, סטודנט לפסיכולוגיה במכללה למנהל בראשון לציון. אמו ציפי, שניהלה 20 שנה בית ספר בנוה מונסון ואחרי הפרישה עשתה דוקטורט בפילוסופיה וחינוך, הייתה לוקחת את נכדיה וטסה איתם לחו״ל, לבקר אותו במקומות שבהם עבד. תומר שיחק ואימן בגבעתיים בליגה הארצית, ואביו אומר עליו שהוא קבוצתי מדי עם יד שמאל וקליעה טובה: “אני תמיד אומר לו ‘תפסיק למסור לכולם', אבל כולם אוהבים אותו".
יהל בן ה־8 הוא בנו מציפי קרליק, ובשל גילו הצעיר שרון הפסיק לחפש יעדים מעבר לים, כמו שהוא אוהב. אבל בגדול, הרפתקאות זה הוא. למשל, ב־2011 הוא קיבל טלפון מהמנג'ר לשעבר של מילאנו, ז'אן מריה ויצ'רקה, שלקח עליו את מונטגרנרו הקטנה בליגה האיטלקית הראשונה. דרוקר עזב בדיוק את אריס סלוניקי כי לא היה שם כסף, מונטגרנרו הייתה על סף ירידת ליגה, ודרוקר הוזעק לשם שלושה מחזורים לסוף. הוא לקח איתו מאריס את פי.ג'יי טאקר, אותו טאקר שהוביל את הפועל חולון לאליפות היסטורית שלוש שנים קודם לכן. מה שהדליק אותו במיוחד היה שהעיר הייתה אימפריה של כל מותגי הנעליים שיש, ודרוקר ידוע כאימלדה מרקוס של הכדורסל פה, עם מאות זוגות בארונות: “כל אימון הביאו לי זוג חדש, לקבוצה היה גם ספונסר נעליים. השתגעתי מזה. בסוף נשארנו ליגה".
הנבחרות זה עבודה חלקית, ובחלונות זמן. אם תקבל הצעה מחו"ל, תלך?
“זה משהו שאשקול אם תהיה הזדמנות וקבוצה טובה. אני אוהב לאמן ואני לא מתלונן על המקצוע שהוא לא יציב. זה לא תמיד תלוי בך, ואני מאותם 5% בעולם שקמים כל בוקר עם תשוקה לעבודה שלהם".
בינתיים יש פה רק יותר זרים.
“אני אפילו לא נכנס לכל הדקויות האלו של המספרים. מבאס. תראה, הפועל ת"א ניצחו את מכבי בדרבי 38 הפרש במשחק 2 של הגמר סל. פעם זה היה בלגן גדול, והיום זה עוד משחק. איבדנו הרבה מהקהל שאהב כדורסל והיה מחובר לשחקנים שלנו. אני חולה כדורסל ושומע הרבה חברים שלי שהולכים להופעות באמצע משחקי הכרעה. קח סיפור על גיאורגיס ברצוקאס, המאמן של אולימפיאקוס. אני בקשר איתו וב־2017 נסעתי לגביע המלך בוויטוריה ופגשתי אותו לארוחת צהריים. הוא אימן אז את ברצלונה ולא הלך לו והיה מבואס. ישבתי ואמרתי לו ‘תראה מה זה, אתה נמצא וחי בעיר שכולם חולמים להיות בה, אבל בגלל שאתה לא נהנה בקבוצה, אתה לא יכול ליהנות אפילו מאחוז אחד מהעיר, ואני, שאימנתי ברוסיה את אוראל גרייט וחייתי שם בעיר אפורה בשם פרם, הצלחתי והיה לי כיף. כאלה הם חיים של מאמן כדורסל ותזכור שגם ברצלונה יכולה להיות חור שחור'".
בוא נדבר על האלימות ביציעים. מה שקרה בגמר סל היה טירוף מערכות. אובראדוביץ' הגדול עשה מסיבת עיתונאים לפני הזכייה של פרטיזן באליפות, ואמר שהאוהדים בסרביה ירדו מהפסים, ושאי אפשר לשחק כבר דרבי בבלגרד.
“פשוט כואב. הכל פה הפך למגעיל ולא נתפס בעיניי. עד לאן תגיע השנאה ואיפה יעבור הגבול? גם בסלוניקי חוויתי דרבי ושאלתי את עצמי איך זה קשור לספורט. בסוף זה עושה נזק לצעירים, והורים לא ישלחו את הילדים שלהם. אז נכון שלא חייבים להיות בלגיה, ששם מוחאים כפיים בהפסד וניצחון והכל סטרילי, אבל כמו בפוליטיקה - יצטרכו לרדת כולם מהעצים. הכל הולך לכיוונים לא טובים פה. אני נוסע לטורניר בחו"ל, ושם בחדשות מדברים חצי מהדורה על מזג האוויר ועל תערוכת פרחים. אצלנו כל שעה יש חדשות אחרות, יותר משוגעות מהקודמות. הכל כבר לא נורמלי".