לא צריך להסתובב בשוק הכרמל עם אולסי פרי, כוכב העבר המיתולוגי של מכבי תל אביב בכדורסל, כדי להבין עד כמה גם היום, 44 שנה אחרי שהגיע ארצה כדי לשחק במדים הצהובים והביא לישראל את גביע אירופה, הוא עדיין כוכב ענק. מספיק לשבת איתו בחצר של בית קפה מפורסם בצפון תל אביב, לב לבו של מעוז ההייטק הישראלי.

כשהוא מתקרב עם כל 2.08 המטרים שלו, מתלחששים בשולחנות מסביב “הנה אולסי" ולא מורידים ממנו את העיניים. הוא תמיד מחייך, נראה כמעט נבוך, אבל מצטלם עם כל מי שמבקש ממנו. כן, אפילו איתי. מבוכה אין כאן, בטח לא שלי ובוודאי לא כשמדובר בכוכב־על כמו אולסי פרי, שחוצה את גבולות “מכבי תל אביב".

אני מכירה הרבה אוהדי הפועל שזוכרים את מכבי בתקופה שלכם כקבוצה של המדינה, אבל בעיקר זוכרים אותך כאחד השחקנים הגדולים שהיו פה.

“זה נכון, היינו אפילו יותר מנבחרת ישראל. יש אומרים שאפילו קצת כמו הבן־גוריון של הכדורסל. אחרי האליפות רבין בדיוק עמד להתפטר, ואני זוכר שרגע לפני שחזרנו ארצה היו כמה כתבים שאמרו: שיחכה עוד יום עם ההתפטרות, היום אי אפשר להתעסק עם זה בחדשות, יש גביע. בסדר גודל כזה זה היה".

“מה אתה עושה היום?", היא שאלה שאנשים מרבים לשאול את פרי כשהם פוגשים בו, שאגב, אין שום רמז במראהו לכך שהוא כבר בן 71. אחרי שנים לא פשוטות ומפרצת שכמעט הרגה אותו לפני כ־15 שנה, הוא הבין שהוא צריך להתגבר על הפחדים וחסמי העבר ולנצל את החיים עד תום. “ניצלתי בנס", הוא מספר, “אהובה (בת זוגו - ט"ל) מצאה אותי שוכב על הרצפה, למזלי בזמן.

היא גררה אותי ברגליים, ותחשבי מה זה לגרור מישהו כמוני. ובתוך שבע דקות היינו באיכילוב. את חברי אריק איינשטיין זה הרג. זה היה רגע קשה מאוד, אני לא מבין איך אחרי שהוא קיבל את הבום הזה בחזה הוא הצליח ללכת ולשבת על הספה, אותי זה ממש העיף לרצפה כמו מכת חשמל ועוד עם כל הגודל שלי, ואולי זה המזל שלי, כי כך חיי ניצלו".

והנה, הוא כאן, אחד השחקנים הזרים הגדולים ביותר ששיחקו בישראל. פרי שיחק במכבי תשע עונות, ועם גופייה מספר 8 זכה בשני גביעי אירופה לאלופות ובגביע הבין־יבשתי ב־1981. בליגה הישראלית זכה עם הקבוצה בתשע אליפויות ובשישה גביעי המדינה. אף על פי שהוא פרש מוקדם מדי, פרי נחשב לאחד מארבעת הקלעים הטובים ביותר של מכבי תל אביב בגביעי אירופה, עם 2,077 נקודות.

אנחנו נפגשים מכיוון שבימים אלה ממש מתעתד פרי לצאת לסדרת הרצאות ברחבי הארץ ולספר את סיפורו בגוף ראשון, ללא פילטרים וללא תיווך של במאי או עיתונאי. “זה לא פשוט הסיפור הזה, לקח לי כמעט 20 שנה לאזור את האומץ ולעשות את זה, לעמוד מול קהל ולספר את הסיפור שלי בעצמי", הוא אומר.

כשאני שואלת מדוע דווקא עכשיו, הוא מוסיף שלא תמיד היה לו קל לדבר על הדברים הקשים שעבר. על ההתמכרות לסמים, על התקופה שבה בילה בכלא פדרלי בארצות הברית, על החיים שכמעט הלכו לו. ובעיקר על הנפילה הגדולה, הבושה וההסתרה שחווה כשהתמכר למשככי כאבים ובהמשך לסמים, והתבייש לבקש או לקבל עזרה. “אני מרגיש שקיבלתי הזדמנות שנייה בחיים שלי, וגם פה בישראל, ואני מרגיש מוכן לדבר על הכל. אם אצליח להציל או לעזור למישהו, בין אם ילד או מבוגר או כל אדם שישמע את הסיפור שלי, זה ירגש אותי מאוד".

אולסי פרי מכבי ת''א (צילום: יעקב סער, לע''מ)אולסי פרי מכבי ת''א (צילום: יעקב סער, לע''מ)

אז על מה אתה מדבר בהרצאה?
“על הכל, על הילדות שלי, על הגזענות, על המשפחה שלי וההיסטוריה הלא פשוטה שהם חוו כשחורים בדרום ארצות הברית. אבל אני גם מספר על שני אנשים שהאמינו בי בילדותי, ואני מניח שבזכותם אני נמצא היום בחיים. האחד הוא מיסטר ג'ונסון, בחור שסיים קולג' וחזר לעבוד בקהילה.

הוא שטיפח את מגרש המשחקים ממש מול הבית שלי, הוא שבנה את זה וניהל את זה, והמגרש הזה, הדבר שהייתי רואה מול עיניי בכל בוקר, פשוט הציל את חיי ואפשר לי להתעסק במשהו עם אנשים טובים ולא להיות חלק מכנופיות הרחוב. האיש הנוסף הוא מי שהיה המאמן שלי, שגר בבניין לידי. הוא היה הראשון שזיהה את הכישרון, ואחר כך לקח אותי לשחק כדורסל מחוץ לניוארק".

סיפרת פעם שכשהיית ילד אפילו לא ידעת שבמרחק 20 דקות נסיעה מביתך יש מקום שנקרא מנהטן
“נכון. אני זוכר את הנסיעה הראשונה שעשינו למנהטן, שעד אז נראתה כמו אורות רחוקים מג'רזי, לא ידעתי מה זה, תמיד ראיתי משהו מהבהב מרחוק, וכילד זה נראה לי מסקרן ונתן לי איזו תקווה. אני זוכר שתמיד אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שם, איפה שהאורות. המשחק הראשון ששיחקנו היה בהארלם, והמאמן שלי, שבדרך כלל היה נוסע בכביש עוקף, החליט שהפעם הוא לוקח אותי דרך מנהטן.

אז הוא נסע דרך ברודוויי והשדרה החמישית כדי להראות לי את המקום הזה שחלמתי עליו עם האורות, והייתי מוקסם. זה הדהים אותי. אני חושב שבעיקר הייתי בשוק מכך שיש שחורים ולבנים שהולכים ביחד, שמבלים ביחד, אמרתי לעצמי אז בגיל 13, זה המקום שאני רוצה להיות בו, ככה".
סדרת ההרצאות מתוכננת להיות מלווה בהקרנת הסרט “אולסי", שיצא לאור בגרסה שונה קצת בשנת 2019. את הסרט ביים במאי הדוקו והמעריץ מספר אחת של אולסי, דני מנקין. “עד היום כשאני צופה בסרט, וצפיתי בו עשרות פעמים, אני מרגיש מובך", אומר אולסי.

למה? דני מנקין כל כך אוהב אותך, שאי אפשר לא להתרגש כמעט מכל פריים בו
“ועדיין זה לא נעים. יש שם חלקים שמאוד קשים לי, על השנים הלא פשוטות שעברתי, על הטעויות שעשיתי. את יודעת איך זה פתאום להסתכל ולראות מול עיניך את סיפור חייך, כולל הנקודות והבחירות שלך שבסוף גרמו לך לעוול. אבל אני מרגיש מוכן, זה הזמן לדבר על הכל".

בשנה האחרונה נוספה לסרט תוספת מרגשת, בדמות מסע שעבר פרי בחיפוש אחרי בתו סיירה, שאותה לא פגש 20 שנה. החלקים החדשים בסרט מלווים את ניסיונותיו של פרי לאתר את בתו האובדת, ובמסגרת הצילומים הוא הצליח למצוא אותה והקשר ביניהם חודש.

היא הייתה כבר בארץ?
“עדיין לא, אני נוסע הרבה אליה, היא לא הצליחה להגיע עדיין בגלל עניינים בירוקרטיים עם הדרכון שלה. כשסיירה הייתה ילדה קטנה, אמה התחתנה מיד אחרי הפרידה בינינו, והיא מיהרה לשנות לה את שם המשפחה, כך שכעת צריך להוכיח שהיא עדיין בתי והבירוקרטיה קצת מסובכת. אני מאוד מקווה שהעניין הזה ייפתר במהרה והיא תוכל לבוא ארצה ולפגוש את המשפחה שלה כאן".

את סיירה הוא מצא אחרי חיפוש רב־שנים בעזרתם של חברים בפייסבוק. הוא מספר שלא ידע מה שם המשפחה החדש שלה אבל הצליח לזהות אותה מכיוון שהיא ואמו דומות זו לזו כמו שתי טיפות מים: “אני לא יכול לתאר את הרגע המרגש שבו ידעתי שזו היא. לקח זמן עד שאמה אפשרה את הקשר בינינו, אבל אני שמח שהוא חודש. זה עושה אותי כל כך מאושר, ואנחנו מחכים לה כולנו".

כשהוא מדבר על המשפחה שלו בארץ, הוא מתכוון קודם כל לאהובתו אהובה אקרון. הם ביחד 24 שנים ונפגשו כשהיא הייתה הבוסית שלו כשניהל את הסניף המרכזי של בורגר ראנץ' ברחוב דיזנגוף בתל אביב, אחרי שובו ארצה מתקופת המאסר בארצות הברית. “הצליחו להביא אותי ארצה בדרך לא דרך מיד אחרי השחרור שלי, לצורך צילומים של התוכנית ‘חיים שכאלה' לשמלוק (שמואל מחרובסקי ז"ל, מנהל העבר של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א - ט"ל)", הוא מספר.

“אחרי הצילומים המאוד מרגשים, ואחרי שנים שלא הייתי כאן, נפגשתי עם אודי רקנאטי (מבעלי הקבוצה - ט"ל), ששאל אותי למה אני בעצם לא בישראל עכשיו כשאני משוחרר. אני זוכר שאמרתי לו שאני אעשה הכל כדי לחזור ארצה ושזה החלום הכי גדול שלי, אבל אני לא יודע איך. כעבור כמה חודשים הוא שלח אותי לפגישה בשיקאגו עם מנהלי בורגר ראנץ' ישראל, שהיו שם בכנס, כדי לראות אם אני באמת מסוגל להתעסק בניהול, ושנה אחר כך כבר הייתי כאן בחזרה".

מתוך הסרט על אולסי פרי (צילום: צילום מסך)מתוך הסרט על אולסי פרי (צילום: צילום מסך)

אקרון, בזמנו סמנכ"לית ברשת, הייתה אז נשואה ואם לשני ילדים, ולאחר גירושיה התהדקו היחסים ביניהם והם הפכו לזוג. כיום, השניים גרים יחד ברמת גן. כשילדיה של אקרון היו קטנים, שימש אולסי כאבא לכל דבר. “אז עוד גרתי בדירה שקניתי בכיכר המדינה, והייתי נוסע בכל בוקר לקחת אותם לבית הספר".

"גידלתי אותם כילדיי לכל דבר, עד היום אנחנו בקשר הכי טוב שאפשר", הוא מספר ומתרגש להראות לי את התמונה של שני נכדיה של אהובה, שהוא מכנה נכדיו. “לא התנסיתי בגידול ילדים, מכיוון שאת ילדיי לא גידלתי בעצמי (לאולסי בן נוסף, בן 45, שמתגורר בפילדלפיה - ט"ל), ואני מרגיש שאני עושה פה תיקון. הם אהבת חיי".

פרי עובד בשנים האחרונות במחלקת יחסי הציבור של מכבי תל אביב ובמקביל באימון קבוצות נוער, ועדיין מקפיד ללכת כמעט לכל המשחקים של הקבוצה, אף על פי שהשנה לא כל כך הולך להם. הוא עובד המון עם ילדים בסיכון, נותן להם טיפים בכדורסל, מאמן אותם וגם נותן להם צידה לדרך לחיים. “הייתה לי ילדות מאוד קשה", הוא אומר. “גדלתי באחת הערים הקשות ביותר בארצות הברית באותה התקופה, ניוארק.

לגדול שם זה היה משהו בלתי אפשרי. עד גיל 13 לא יכולתי ללכת ברחוב בגלל אלימות של כנופיות. והכדורסל הציל אותי, אני תמיד אומר לילדים בפנימייה להביט גם על הדברים הטובים שיש להם בחיים, על קורת הגג וארוחת הצהריים, והמקום המוגן שמטפח אותם. לי לא היה את כל זה".

גם סיפור הבאתו ארצה של פרי היה מכוון כנראה על ידי יד הגורל. הוא היה כדורסלן מצטיין ואף כמעט הוחתם בניו יורק ניקס. הם משכו אותו שנה ושילמו לו משכורת מלאה ואימונים, אלא שברגע האחרון בניקס החליטו לקחת שחקן מנוסה יותר לקבוצה המקצועית ובכך חלום ה־NBA נגוז. פרי המתוסכל ישב בבית והיה אובד עצות, עד ששמלוק איתר אותו די במקרה ושינה את חייו לנצח.

יש בך איזושהי תחושת החמצה שיכולת להיות שחקן NBA ענק?
“לא, ממש לא. אחרי שזכינו בגביע ב־77', הייתה לי הזדמנות ללכת שוב, אבל החלטתי לומר לא. מכבי שינתה את חיי לנצח וידעתי שכאן זה הבית שלי, אפילו לא התחרטתי על זה לרגע".

פרי מבין כל מילה בעברית אבל עדיין מבקש לשוחח באנגלית מטעמי נוחות. “אני מבין הכל ופשוט מתבייש לעשות טעויות. אין לי את האומץ שלטל ברודי היה", הוא אומר בחיוך. עם ברודי וכל החברים מהקבוצה המיתולוגית של מכבי בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80 הוא עדיין בקשר הדוק. “זה יותר ממשפחה, אנחנו נפגשים כל הזמן בבתים זה של זה ונמצאים בקשר טוב מאוד. זכיתי".

אף שהפרישה המוקדמת שלו בגיל 33 הסתיימה בטונים צורמים, גם כששב פרי ארצה אחרי שריצה חמש שנים בכלא הפדרלי (מתוך עשר שנגזרו עליו בשל סחר בסמים), הוא התקבל בישראל בזרועות פתוחות וככוכב־על.

זה מדהים שאולסי פרי זה ממש מונח שאני זוכרת מהילדות שלי, אף על פי שבפועל לא ראיתי אותך משחק. אתה לא מפסיק להיות פה אגדה. ובכל זאת, חשבת שפרשת מוקדם מדי?
“לא הייתה לי ברירה אחרת. הברכיים החלו לעשות בעיות, קיבלתי משככי כאבים, ואחרי חצי שנה הרופאים הפסיקו לספק לי אותם. את יודעת, לפעמים אני חושב על זה, וזה מפחיד אותי מה עוד יכולתי לעשות בקריירה אם היו לי נניח עוד שנתיים, כמה רחוק הייתי מגיע".

פרי מזכיר שבשלב די מאוחר בחייו גילה שכמה דורות אחורה, בני משפחותיהם של אביו ואמו היו עבדים בארצות הברית. “גם להורים שלי לא היו חיים קלים בלשון המעטה, הם גידלו בקושי שלושה ילדים בעיר הכי קשה אז בארצות הברית", הוא אמר. “הם במקור מהדרום, בני משפחתם עבדו בחווה, ואבי אפילו נאלץ לעזוב את הבית כשהיה בן 12 וחצי מכיוון שאיימו להרוג אותו. הוא לא ראה את אמו במשך שבע שנים, ומשפחתו אפילו לא ידעה שהוא חי. כשהוא עבר לניוארק, הוא פגש במקרה באמי בפינת רחוב והשאר היסטוריה".

כשאני שואלת אותו איך הוא מרגיש כשהוא מבקר בארצות הברית, הוא אומר שזה לא בית ויתרה מכך - אף פעם לא היה: “הבית שלי הוא פה בישראל. אף פעם לא ראיתי את ארצות הברית כבית, ובמיוחד חשתי כך אחרי שהגעתי לישראל גם בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה. הגזענות שם קשה מאוד".

גם בשנת 2022?
“תתפלאי, אבל מאוד. בצפון הם יודעים לכסות על זה מאוד יפה, אבל בדרום שום דבר לא השתנה, הם רק הוציאו את השלטים החוצה אבל זה עדיין קיים. יש שם עדיין מקומות כאלה שלא מכניסים שחורים למקומות מסוימים".

איך הוריך קיבלו את העזיבה?
“הם שמחו עבורי שאני עובד. ואבא שלי היה פה, אמי לצערי פחדה אז לטוס. אני זוכר שאבא שלי היה המום כשהוא הגיע לבקר, הוא עזב את ישראל עם דמעות בעיניים, ואמר לי שהגשמתי עבורו חלום. התייחסו אליו פה כמו למלך".

פרי התגייר עוד בתקופת היותו במכבי, בשנת 1978, ובחר בשם אלישע בן אברהם, אבל בניגוד למה שחשבו אז, הוא התייחס לגיור שלו ברצינות ולא עשה זאת רק לצרכים בירוקרטיים של הקבוצה. “אני מרגיש יהודי", הוא אומר.

“נולדתי במקרה בבית חולים יהודי, כי בית החולים שמיועד לשחורים היה רחוק מהיכן שהוריי היו, ואמא שלי ממש כרעה ללדת ברכב והם הכניסו אותם פנימה, ואפילו מלו אותי אחרי שבוע. אני מאמין באלוהים ובטוח ששם הייעוד שלי נקבע. אני מגיע מבית בפטיסטי מסורתי מאוד ולא תמיד מצאתי את מה שחיפשתי, כל מיני תשובות לשאלות. ומצאתי ביהדות המון תשובות שלא היו לי".

אחד הרומנים הזכורים של מדינת ישראל הוא סיפור האהבה של פרי והדוגמנית תמי בן־עמי, שהיו הזוג של המדינה וכיכבו בכל מדור רכילות אפשרי. הם ניהלו מערכת יחסים ארוכה, ופרי אף חזר לארץ כשבן־עמי הייתה מאושפזת בשל מחלת הסרטן וסעד אותה בימיה האחרונים.

אפרופו גזענות, הייתם הזוג של המדינה, אבל באחת הסצינות בסרט מצוין שתמי אמרה לחברה שהיא חוששת מהדרך שבה יקבלו את הזוגיות שלכם כאן במדינה שהיא גזענית כלפי בני עדות המזרח. היית מודע לזה?
“כן, ידעתי שבמדינה הייתה סערה לא פשוטה. השנים של אחרי מלחמת יום הכיפורים, המהפך של 77' עם בגין. אבל אני, כאמור, לא הרגשתי מעולם גזענות פה. אני חושב שבישראל הדבר שהכי חשוב היה בזמנו קודם כל להיות יהודי ואחר כך משכיל. זה היה פחות אישיו של צבע עור. אני יודע שיש דעות קדומות בכל מקום, אבל ביחס למה שקרה באמריקה זה היה אפס".

בעניין בן־עמי, פרי מספר שעד היום הוא בקשר טוב עם בני משפחתה: “הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי ארצה היה לפגוש אותה, ולהיות איתה, זה לא היה פשוט. ואני עדיין בקשר עם אחייניה וקרובי משפחה, קשר מאוד טוב".

כשמסתכלים עליך רואים איש גדול וחזק, אבל מהסרט מצטיירת עדינותך ורגישותך, שאולי יכולה להפתיע אנשים, איך בכלל שרדת את התקופה בכלא?
“קשה מאוד. למזלי, זה היה כלא פדרלי של צווארון לבן. אז במובן מסוים זה היה כמו וינגייט, ללא גדרות או קירות. כמובן שאתה חוטף אם אתה מנסה לברוח, אבל בגדול זה היה המזל שלי ששרדתי שם. הייתי שם עם הרבה רופאים ויהודים מוול סטריט וחגגנו יחד את החגים. אני זוכר שבאחד החגים הגיעו שתי לימוזינות מניו יורק עם אוכל יהודי לחג. והם עזרו לי המון, גם עם התיק שלי וגם למדתי מהם דברים חדשים כמו לדבר מול קהל".

פרי מציין שהוא כבר שנים רבות ישראלי לכל דבר, זו המדינה היחידה שלו, וכשהוא צופה במשחקים הוא תמיד בעד מכבי. אחד הסיפורים המשעשעים ששמעתי לפני שהתחלנו באופן רשמי את הראיון, הוא שכשאמה של אהובה זוגתו פגשה אותו לראשונה, היא לא ממש ידעה איך לאכול את הסיפור של אולסי פרי האמריקאי שהופיע לה פתאום. יום אחד היא הגיעה למכולת וביקשה מהמוכר להוריד לה משהו ממדף גבוה, וכשהמוכר ענה לה בלי לדעת “מה אני אולסי פרי?", היא הבינה שכנראה זה מה שצריך להיות וקיבלה אותו בחום למשפחה.

הוא איש חם ולבבי, ויעיד על כך שובל האנשים שהקיף אותנו בסיום הראיון. החלום שלו הוא לנסוע בכל הארץ לבקר בפריפריה ולדבר מלב אל לב עם קהל בכל הגילים: “תכתבי שאני מתחייב לענות על כל השאלות. אני באמת במקום טוב כזה בחיים שבו אני מעדיף לספר את הסיפור שלי בעצמי ולא לתת לעיתונאי כזה או אחר לספר אותו עבורי". 

לכל מי שמעוניין להזמין את פרי למפגש, ניתן ליצור קשר ישירות עם אסף שאול: 050-4520076