"קובי בראיינט נהרג בהתרסקות מסוק", הודיע הפוש בפלאפון באזור השעה 21:00 בערב, היום לפני ארבע שנים, וכל העולם נעצר. בהתחלה עוד הייתה תקווה כי מדובר בעוד שמועה זדונית ברשת, אך לאחר מספר דקות היא התפוגגה – קובי מת, ואיתו בתו בת ה-14 ושבעה אנשים נוספים.
המוות של קובי בראיינט טלטל את כל העולם בתדהמה, אנשים רבים מסביב לגלובוס נעצבו על הטרגדיה וחיפשו כל שביב מידע בנוגע לאירוע. רבים מהם כלל לא העריצו את אגדת ה-NBA, חלקם אף לא מחשיבים את עצמם כ"חובבי כדורסל". אך משהו בטרגדיה, יחד עם דמותו של בראיינט, גרמו להם להרגיש גם חלק מהאירוע, בצורה כזאת או אחרת.
אך עבור אוהדי הלייקרס שהעריצו אותו וגדלו עליו כילדים, היה מדובר בהרבה יותר מעוד טלטלה. מבחינתם היה מדובר בלילה שחור, בו נשבר להם הלב על גיבור שהלך. גדלתי על קובי. כילד בן 13 ו-14 הייתי קם ב-4:00 לפנות בוקר לראות אותו ואת הלייקרס משחקים. משהו בקסם של קובי, יחד עם הקסם שבצפייה במשחקי NBA בשעות שבהן כל השאר ישנים, שבה את ליבי כמעט מיד.
"איך אפשר להיות כל כך עצוב וכואב על מישהו שלא הכרת, שמעולם אפילו לא ידע מי אתה"?, ישאלו ודאי חלקכם. שאלה הגיונית, העניין הוא – שרגשות מעולם לא הסתמכו על היגיון. אני לא נוטה להעריץ אנשים, גם לא ספורטאים. כשגדלתי, קובי היה היחיד שראיתי את עצמי כמעריץ שלו. "למה דווקא הוא"?, הייתה ללא ספק אחת השאלות הראשונות שעלתה לאוויר באותו הערב לפני שלוש שנים.
עד כמה שיהיה קשה להבין את זה מהצד, תמיד הרגשתי שקובי הוא חלק מחיי. לפני שנים רבות חוויתי את התקופה הקשה ביותר שהייתה לי עד כה. תקופה שבה לא חוויתי שום שמחת חיים, למעט רגעים בודדים.
אותם רגעים התרחשו כשקמתי באמצע הלילה לראות אותו משחק. האיש עם המספר 24 על הגב, גרם לי להרגיש פתאום חי באמצע תקופה קודרת, ולהצליח לשמור על שפיות בדרך לתקופות טובות בהרבה. אם ננסה למצוא את ההסבר למושג "הרבה יותר מכדורסל", תמיד נמצא שם איפושהו את קובי.
הכוכב הגלובאלי הראשון של העידן החדש
מאז תחילת המילניום הנוכחי, ליגת ה-NBA פרצה את המחסום הגלובאלי בצורה משמעותית. אנשים רבים ברחבי הגלובוס נחשפו אליה כפי שלא זכו בעבר, והדבר התבטא גם באפשרות של חובבי הליגה ברחבי העולם לצפות במשחקים בתדירות גדולה מאי פעם. לקובי בראיינט היה חלק משמעותי בכך, למעשה, כפי שאומר שרון דוידוביץ', הוא היה "הכוכב הגלובאלי הראשון של העידן החדש".
לפני שנה, ביום השנה ה-3 למותו, ישבתי לשיחה עם שרון דוידוביץ', על השפעתו של בראיינט על הגלובליזציה של ה-NBA, הזיכרון לאחר הקריירה המפוארת והמוות הטראגי והקשר הישיר בינו לבין מי שרבים מחשיבים כשחקן הגדול אי פעם – מייקל ג'ורדן.
"ברמת האחוזים, הצריכה העולמית כיום של הליגה היא חזקה יותר מהצריכה האמריקאית. ובכל זאת, מותג ה-NBA הוא גדול וחזק, כי בניגוד לכל שאר ענפי הספורט האמריקאים, הוא הראשון שפרץ את המחסום הגלובאלי", אומר דוידוביץ'.
"ובין כל שלל הסיבות לכך, אחת מהן היא קובי בראיינט, הוא פרץ את זה. מלבד היותו כוכב אמריקאי שחור, שבעיני רבים ממשיך לייצג אותם גם לאחר שנהרג, הוא גם היה כוכב בינלאומי. השנים שלו היו מאוד קריטיות, כי הוא כוכב ה-NBA היחיד שהתחיל להיות מסוקר בעידן העיתונים, המשיך בעידן האינטרנט, ובשנותיו האחרונות כבר הופיעו גם הרשתות החברתיות. הוא היה כוכב ה-NBA הגלובאלי הראשון של העידן החדש".
אני זוכר את עצמי כילד בן 14 קם בלילות לראות משחקי NBA, ומרגיש שאני ב"עולם אחר". יש משהו שונה בלצפות בליגה ממדינה אחרת, עם הפרשי השעות המשמעותיים בינינו לארצות הברית.
"כן. סוד הקסם של ה-NBA זה שהיא משוחקת בלילה (בשעון הישראלי המקומי), ואז יש בזה משהו קסום. אתה מרגיש שאתה רואה את זה לבדך, כל הרחוב והעולם ישן, ואתה לבד עם זה. הכול נורא קסום והרבה יותר ציורי ואגדתי, מעולם האגדות".
"היום זה מעט שונה, במובן הזה שמבחינת ההרגשה אתה רואה את המשחק עם עוד הרבה מאוד אנשים אחרים, חווה את זה ברשתות החברתיות ואתה נמצא ב'סלון משפחתי גדול מאוד'. ב-NBA ידעו לפני כולם למתג את הכוכבים שלהם בצורה מאוד בומבסטית, ואני לא חושב שהיה עוד מיתוג לשחקן, אולי מלבד מייקל ג'ורדן, כמו שעשו לברייאנט".
הוא בעצמו היה מודע מאוד לאוהדים הבינלאומיים.
"כן, זה כי הוא בא מאירופה, את שנות ילדותו הוא העביר באיטליה עם אביו. הוא ידע איטלקית וספרדית טוב, והתעניין מאוד גם בכדורגל. הוא לא היה בדלני כמו קודמיו, כמו ג'ורדן, שהכול אצלו היה רק פנים אמריקאי. הוא הראשון שהבין שצריך להיות גם גלובאלי ולקרוץ לשווקים חדשים".
אתה חושב ששיתוף הפעולה שלו עם פאו גאסול חיזק אצלו את התודעה בנושא הזה?
"כן, זאת נקודה מעניינת. השותף שלו לשעבר שאקיל אוניל, לא שיחק עם יאו מינג, אבל הקבלה שלו את יאו ל-NBA הייתה מאוד מזלזלת. הוא כינה אותו בשמות, ובכלל היה זלזול גדול מאוד באותה התקופה כלפי אלו שהגיעו לליגה מחוץ לארצות הברית, זה לא כמו היום. קובי לא הסתכל על הדרכון, לקח אירופאי, נתן לו להיות ה'סקונד מן' שלו, ובטח בו. הם הפכו להיות החברים הכי טובים, וזה ודאי תרם לו ברמת ההבנה הגלובאלית".
"הדור שגדל על קובי ועל הסיפורים על ג'ורדן"
נולדתי באמצע שנות ה-90. שיתפתי את דוידוביץ' בתחושותיי, כי דור חובבי ה-NBA שנולד במהלך השנים הללו, הוא "הדור שגדל על קובי ועל הסיפורים על ג'ורדן". הוא מצדו, סיפק זווית מעט שונה לעניין, שרואה את ליגת ה-NBA באופן "על זמני", אף יותר משחשבתי.
"כל העניין הזה של 'ראינו אותו בלייב או לא', בימינו זה מיותר לטעמי. בעבר היה בארץ ערוץ NBA, צפיתי בו כל היום, ושודרו שם משחקים היסטוריים. ב"יוטיוב" ובטלוויזיה אפשר לראות כל הזמן משחקים מהעבר, כמה משחקים היו משודרים עד שנכנסו הכבלים? אני ראיתי יותר משחקים של מייקל ממה שאנשים בארץ ראו פה בזמן אמת".
הוא התייחס לקשר הישיר שהיה קיים לאורך כל השנים בין בראיינט לאגדת השיקאגו בולס: "הגדולה של קובי הייתה להיות חקיין מייקל, קובי הוא החקיין הגדול בהיסטוריה, ואני אומר את זה כמחמאה. הוא חיקה את מייקל אחד לאחד. את המשחק שלו, את הגישה שלו, אפילו את הדרך שבה הוא חגג ניצחונות".
"ממש רואים שהבן אדם גמע ממנו הכול. אז במובן הזה, כשקובי פרש, הסתיימו 32 שנות מייקל. במהלך השנים 2016-1984, היה לך מייקל או תואם מייקל בליגה. בגלל זה החיבור ביניהם כל כך מתבקש מבחינת סגנון הכדורסל".
באיזשהו מקום, ג'ורדן העביר את השרביט לקובי, שהעביר אותו הלאה ללברון. לדעתך, במורשת של לברון יזקפו לזכותו במידה רבה את האליפות אליה הוא הוביל את הלייקרס בבועה באורלנדו, לאחר השנה הקשה שהמועדון חווה עם המוות של קובי?
"המורשת של לברון היא כל כך רחבה ועמוקה, שהחלק הזה הוא נקודה יחסית קטנה בקריירה שלו. אנחנו אוהבים להסתכל על ההילה, כמו שמראדונה עזר לארגנטינה לקחת את המונדיאל, ככה לברון עזר ללייקרס לזכות באליפות באותה השנה".
"לברון הוא אחד שמאוד יודע להעריך את ההיסטוריה, הוא גם סטודנט של המשחק. זה שחקן שלקח מכול אחד קצת ובנה את עצמו. במובן הזה, חוץ מהחברות והיריבות שהייתה לו מול קובי, הוא יודע להעריך את המקום של בראיינט בהיסטוריה של ה-NBA, ובטח של הלייקרס. הוא יודע שהלייקרס לעולמים תהיה של קובי, לא משנה אם הוא יזכה בעוד אליפויות עם המועדון".
אתה חושב שהזיכרון של קובי ימשיך להיות מורגש בכאלה עוצמות גם בעוד 20-30 שנה?
"ללא ספק, יש משהו במוות שמאדיר לצערנו את הזיכרון של הבן אדם. הכול הופך להיות הרבה יותר מיסטי וגדול. אני חושב שהוא ימשיך להיות גדול וזכור גם בעוד 50 ו-100 שנה".
אנחנו זוכרים את הודעת הפרישה שלו ב-2016, שנעשתה דרך מכתב שכתב למשחק הכדורסל. כשקראתי אותו, היו הרבה נקודות שבהן הרגשתי שהפנייה היא למעשה לאוהדים.
"המכתב הזה היה מחובר לכדורסל, והכדורסל זה הכדור עצמו, השחקנים, המגרש והאוהדים".
"רואים את הכדורסל עם הלב ולא עם העיניים"
דוידוביץ' התייחס גם למורכבות הרבה שבדמותו של בראיינט: "קובי בראיינט הוא דמות מאוד ייחודית. הוא דמות שלמרות הצדדים הרעים בו, זכה לאהבה בלתי רגילה, וממשיך לזכות לה עד היום. אצל קובי כמעט אין באמצע, או שאתה אוהב או שאתה שונא אותו. מה שאני לוקח מקובי, למרות היחסים הרעים עם שאקיל, סיפור האונס שקרה או לא קרה וזה שלא תמיד היה החבר הכי נעים לקבוצה, זה את השנים האחרונות בהן הפך למנטור לשחקנים ובעיקר את יחסו לכדורסל הנשים".
"כמו גם את המקום שבו הוא הפך לסוג של אבא ולשגריר של המשחק. הניסיון שלו לקדם את כדורסל, ובכלל ספורט הנשים. זה שהוא היה מהראשונים שהראו התעניינות בענף הזה, בזמן שאחרים כלל לא התייחסו אליו ברצינות".
"הוא דמות מאוד מורכבת, אחד ממספרי הסיפורים הגדולים בתולדות הספורט. אני לא חייב לאהוב אותו בשביל לדעת להעריך אותו. לדעתי, לפעמים מעריכים אותו יתר על המידה ברמת הכדורסל נטו. אבל זה לא משנה, זכותו של כל אחד לאהוב אותו. בסוף אנחנו רואים את הספורט והכדורסל עם הלב ולא עם העיניים".