לא ברור איך נולד מעליזה ודוד אמסלם אותו שמעון, 2.04 מטר גובה, וכשאני שואל אותו אם הייתה במרוקו איזו גנטיקה של ענקים במשפחה, הוא מצחקק ועונה שלא. ההורים היו בגובה ממוצע, אבל ארבע אחיותיו ענקיות, סביב 1.80 מטר, והבכורה שלו, ירדן (31, אנליסטית בחברה בורסאית במיאמי), מתנשאת לגובה 1.85 מטר. גם האמצעית יובל (27, מהנדסת ביו־טכנולוגיה) גבוהה, וסוגר את הילודה לוטן, 22, היום כדורסלן בהפועל גליל עליון, שהגיע ל־2 מטר.
אנחנו יושבים בבית קפה בשכונה הצפון תל אביבית שבה גר אמסלם, אבל הוא נשאר פטריוט של שדרות, והדימוי התקשורתי שהודבק לעיר חורה לו: "לא משנה מה - תמיד כדי לקבל הלך רוח מקומי, התקשורת הולכת לאותו בעל מכולת ממורמר שיושב בכניסה לחנות, או לאיזה עוד רגזן על הברזלים לא רחוק משם. אני כועס שתמיד הולכים לדמויות הקיצון האלה. בשדרות לא מבינים מה הקטע הזה. יש שם 40 אלף איש, והיום כל מי שלא תחשוב עליו - נמצא שם. אמדוקס, אינטל, אזור תעשייה עמוס שמחזיק מפעלים של עלית, אסם, כל סוג שתרצה. עיר תוססת עם הופעות וספורט ומרוצים שנתיים".
אבל מאז השבת של 7 באוקטובר, כשטנדרים עמוסים מרצחי חמאס פלשו לרחובות המוכרים כל כך לשמעון, העיר התרוקנה מאנשיה, שנפוצו לכל מקום מציל חיים, ונשארה פגועה, כאובה ומדממת. ראש העיר הכריזמטי והכועס, אלון דוידי, מתראיין לכל מיקרופון ומודיע שלא יאפשר לראש הממשלה ושריו לממש את תוכניתם להחזיר את התושבים הביתה, כל עוד לא הסתיימה המלחמה בעזה. ואף ששדרות ודוידי לא ישנים כמו שצריך בלילות כבר יותר מ־20 שנה בגלל הטיווח הלא נגמר מעזה, ראש הממשלה נתניהו הוא דמות נערצת בעיר, ומפלגת הליכוד גורפת בכל מערכת בחירות כ־50% מהקולות בממוצע. אמסלם מנסה להסביר: "אני לא שופט אף אחד. יהיו אלה שתמיד יאשימו, אבל כשאני עולה למגרש, בחיים אני לא אתלונן. אנשים לא מבינים למה יש לימין אחיזה כזאת חזקה בדרום. קודם כל, אלה אנשים שיש להם גאווה על מי שהם. לא אוהבים שמתנשאים עליהם או שיגידו להם מה לעשות. הם יגיעו למסקנות שלהם בעצמם. זו גאווה, להבדיל מגאוותנות. היהירים לא יקבעו להם".
הילדות של שמעון בשדרות הייתה בשנות ה־60 וה־70. הוא בילה המון בחוף זיקים, כמה מאות מטרים מעזה. הוא זוכר את הטיולים עם ההורים שלו בעזה עד היום: "את מחבט הטניס הראשון שלי קנינו שם. את הגיטרה הראשונה שלי קנינו שם. אני זוכר את ההורים שלי שותים קפה בחוף של עזה. היו קונים דגים ופירות בשוק. הכי קל שבעולם. לא היה פחד להסתובב". הוא זוכר ילדות מאושרת בשבתות, כשהיה מסתובב עם החבר'ה באזור חוות שקמים של אריק שרון: "היה נחל קטן כזה ביער, והיינו אוכלים ענבים, תאנים וסברסים. לילי שרון הייתה מגיעה עם טרקטורון ויושבת איתנו. זה היה סוג של תמימות וילדות טובה. שדרות הייתה יישוב של 6,000 תושבים אז. כולם מכירים את כולם".
הוא שוב מזכיר את אביו: "הוא קדח נפט בחלץ. עבד מאוד קשה. שבעה ימים בעבודה ושלושה ימים בבית. אני זוכר שאבא היה חסר בבית. הוא סוג של דמות נערצת ורחוקה, ממש עד הפנסיה שלו. אמא שלי עבדה בבית ובהמשך כגננת. הוא נפטר לפני 14 שנה. אני חושב על הפער הזה בין דוד אמסלם אבא שלי לדוד אמסלם הפוליטיקאי. אין פער יותר גדול ממנו, אבל אתה רוצה לשמוע משהו? קשה לי להאמין שאמסלם הפוליטיקאי הוא בן אדם כזה גם בבית שלו".
כשהיה בן 17, אמסלם היה כוכב הכדורסל של הפועל שער הנגב. ישראל לב היה המאמן שלו שם, ובשלב מסוים עזב והפך להיות עוזרו של פיני גרשון בהפועל ת"א. בעונה האחרונה שלו בשער הנגב אמסלם הפציץ גם במשחקי הגביע שהתקיימו באולם אוסישקין. עד כדי כך היה טוב, שיהושע רוזין, המאמן האגדי, אמר אחרי שראה אותו: "מצאנו את קני לבנובסקי החדש" (לבנובסקי היה כוכב הפועל ת"א במשך ארבע עונות - א"פ).
כשהיה בן 20 הכיר את חגית, נערה בת 17 מבת ים, דרך אותו חבר מהדירה. בגיל 24, כשהוא כבר קפטן הפועל ת"א ושחקן בנבחרת ישראל, הם התחתנו. בגיל 25 הגיע להפועל רלף קליין, ואמסלם מגדיר את התקופה הזאת כך: "הפועל לפני רלף, והפועל אחרי רלף".
בגיל 21 הוא קיבל הצעה ממכבי ת"א. הפועל הייתה על סף פירוק, ועורך דינו איתן ארז התקשר ואמר שלא מוותרים על הצעה כזאת. אמסלם הקשיב ונסע לאבא שלו בשדרות להתייעץ.
מה שמביא אותנו לבן שלו לוטן, בן ה־20, שהתלבט קשות אם להיות שחקן פוסטר בהפועל ת"א או לשחק, ובחר בסוף בגליל עליון מליגת העל. ביום שישי, 6 באוקטובר, עלו חגית ושמעון לקריית שמונה כדי להיות עם בנם בארוחת שבת. למחרת בבוקר הם עוד היו במיטה בבית בנם כשהטירוף התחיל. שמעון: "בשש וחצי הבנתי שיש בלגן גדול בדרום. לוטן עוד רצה להישאר, אבל הבנתי שיש פה מלחמה, וישר נסענו כולנו לתל אביב".
אמסלם תמיד היה סוג של עובד סוציאלי באופיו. ב־15 השנים האחרונות הוא מנהל את פרויקט "היום שאחרי" מטעם המכללה למנהל, שמטפל בספורטאים שלומדים לתואר ראשון. הוא עצמו, לאחר שאמא שלו התעקשה, סיים תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת דרבי, יחד עם חברו לנבחרת, מוטי דניאל: "היינו עם הנבחרת ואמרתי למוטי 'בוא נירשם, אחרת לא יקרה עם זה כלום'. נרשמנו והסתדר".
היום הוא דואג לספורטאים למערכת שעות, למלגות, עוזר בהקלות, מלווה אותם עד שמסיימים את התואר, גם תוך כדי הקריירה. יש שחקנים עם שני אימונים ביום, מחנה קיץ, אירופה. הם צריכים ששמעון יעזור להם: "בא אליי הכדורגלן תמיר כחלון. הוא גמר קריירה בגלל פציעה, ורצה ללמוד משפטים. שאלתי אותו אם יש לו תעודת בגרות. אמר שלא. עניתי לו שאבדוק. הוא ישב לי על הווריד, עד שעליתי לנשיא המכללה ואמרתי לו שיש לנו מקרה עם בחור בלי בגרות ורוצה ללמוד, ושאני לוקח עליו אחריות. הבן אדם סיים תואר ראשון ושני ועובד כעורך דין. זה מרחיב לי את הלב".
אמסלם חי בין הכדורסל לחיים עצמם ועושה ביניהם חיבורים ואנלוגיות: "בוא נשווה לכדורסל. המדינה הזאת חיה ב־50 השנים הראשונות שלה בהבנה שלהיות טוב זה לא מספיק. צריך להיות מצוינים. כנ"ל בספורט, בעסקים ובפוליטיקה. חייבים להיות מצוינים. הסתכלתי עכשיו על הדיונים בבית הדין בהאג, והייתי נפעם מרמת הדיונים ואיך שהנציגים הישראלים דיברו שם. רמה הכי גבוהה שיש. אלה עובדי ציבור, עובדי מדינה. ב־7 באוקטובר המדינה נעלמה פה לחודש, משרדי הממשלה התפרקו ולא תפקדו, ואני אומר - זו לא מדינת ישראל שהכרתי. הפכנו להיות כמו כל המדינות, וזו קריאת השכמה לאנשים הטובים לקחת את המושכות. הסיפור שלך לא מעניין, עד שאתה מנצח או מפסיד".
לפני חמש שנים הצטרף אמסלם כמנהל מקצועי לפרויקט "נגב סל" של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הרשות לפיתוח הנגב ואיגוד הכדורסל. המטרה היא לצמצם את הפערים בין ילדים במרכז לפריפריה. הפרויקט הקיף 33 יישובים מכיתה ב' עד ט' - מהנגב המערבי, מהיישובים הבדואיים ומערי הדרום. זה התחיל ב־600 ילדים והגיע ל־4,500, אבל ב־7 באוקטובר הכל נעצר, כי היישובים פונו והילדים נפוצו לכל חלקי הארץ. שמעון: "זה כלל הכשרת מאמנים, מדריכים, הסעות וליגות בנגב המערבי, כדי שהילדים לא יצטרכו לנסוע רחוק. מבחינתי, אם יצמחו מתוך בתי הספר האלה שחקנים שילכו אחר כך לאקדמיות של הפועל ת"א, מכבי ת"א או גליל, זה ההישג הגדול".
התרעות פיקוד העורף