הטרייד הכי טוב שבלאט יכול היה לקבל: לברון מתאים עצמו לקליבלנד

אין קבוצה בליגה שפגרת האולסטאר הגיעה לה בזמן בעייתי יותר מקליבלנד. הקאבס אומנם הפסידו את המשחק האחרון נגד שיקאגו, אך הם היו ברצף ניצחונות מרשים ששם אותם – לפחות על פי סוכנויות ההימורים – כמועמדים המובילים לזכייה במזרח.

כשאנחנו נכנסים לישורת האחרונה של עונת 2014-15, הקבוצה של דייויד בלאט נראתה סוף סוף כמו זאת שאוהדיה דמיינו בתחילתה. לברון ג'יימס חזר להיות דומיננטי, קיירי ארווינג למד איך להיות כוכב בקבוצה מובילה והתחלנו לראות תיאום בהגנה. אומנם לא סביר שהריצה של קליבלנד תיפגע, אבל הם בהחלט היו מוותרים על התענוג.

הדבר המעודד מבחינתו של בלאט, הוא ששני הכוכבים שלו שיחקו במשחק האולסטאר במקום להעסיק את עצמם בנושאים שאינם קשורים לכדורסל. נכון, לברון קיבל פוזיציה משמעותית בארגון השחקנים (עוד על זה בשבועות הקרובים), אבל נראה כמו אחד שמבין שהתפקיד מחייב, והפך מ'דובי לא לא' למכונה שאומרת רק את הדברים הנכונים.

"אני נרגש ממה שהקבוצה הזאת יכולה להשיג" אמר המלך בראיון לאחר משחק האולסטאר, "יצאנו לפגרה כשאנחנו משחקים את הכדורסל הטוב ביותר שלנו. זה ייקח כמה ימים אבל נוכל לחזור לכושר שהיינו בו לפני הפגרה. ג'יי. אר סמית' ואימן שאמפרט פתחו בפנינו המון אפשרויות חדשות שלא היו קודם. יש לנו דברים שאין להרבה קבוצות בליגה".

את האמירות החשובות ביותר מבחינתנו בארץ הקודש הוא שמר לסוף: "בכל יום שעובר אנחנו מתקרבים" אמר ג'יימס על דייויד בלאט. "אני חושב שהוא נפלא. הוא מתמודד עם העונה הראשונה שלו בליגה בצורה מעוררת הערכה, אני שמח לשחק עבורו".

עבור אוהדי הקבוצה זאת שירה לאוזניהם. ניכר שלראשונה מאז הוא "קיבל את ההחלטה" הוא השלים איתה. הוא הבין שגם הוא צריך להתאים את עצמו מחדש לעיר שעזב, לא פחות משהיא צריכה להתאים את עצמה אליו. בשבועות האחרונים הוא נפרד מגינוני הדיווה וקיבל בחזרה את לברון מאקרון, אוהיו. עבור המאמן שלו, זה הטרייד הכי טוב שהוא יכול היה לקבל.

***

כמעט מבלי שנרגיש, פט ריילי הופך לאדם המשפיע ביותר על ליגת ה-NBA בשלושים השנים האחרונות. כמו זה שהקדים אותו, רד אאורבך ששלט בליגה מתחילתה, גם הוא עבר את המסלול הקלאסי לפני שהתמנה לנשיא מיאמי היט.

הדבר הראשון שיקפוץ לאנשים לראש כשהם חושבים עליו, הוא המאמן הצעיר עם הג'ל בשיער וחליפות ארמני (הרבה לפני שמישהו בכלל הכיר את המעצב האיטלקי), שמנהל את הכאוס המופלא שנקרא "השואו טיים של הלייקרס". רבים גם זוכרים את הטרנספורמציה שעבר כשאימן את הקבוצה שקשוחה של הניקס בתחילת שנות ה-90, אבל את ההשפעה הגדולה שלו בליגה, הוא השיג דווקא באחד השווקים הקטנים בארה"ב.

כשמיקי האריסון (אח של) קנה את הקבוצה הצעירה ב-1995, הוא ידע מי האיש שיכול להפוך את הפרצ'ייז למצליח. הוא שכנע את ריילי להצטרף אליו לפרויקט ונתן לו סמכויות ניהול שרוב המאמנים בליגה היו יכולים לחלום עליהן. הוא מיד החל בתהליך השיקום כשמכר את כל נכסי הקבוצה והביא במקומם את אלונזו מורנינג, טים הארדוואי וג'אמל מאשבורן. הוא אסף סביבם שחקנים בינוניים שאף אחד לא רצה, אפילו לא בישראל (ע"ע פי ג'יי בראון), והפך אותם לאחת הקבוצות המהנות של שנות ה-90. הוא עוד הספיק לקחת אליפות כמאמן, ב-2006 עם דווין ווייד, לפני שעבר להתרכז בניהול הקבוצה באופן בלעדי.

מי שחשב שהמאמן המוחצן הזדקן והחליט להירגע, לא הבין כנראה שמדובר באדם התחרותי ביותר שראתה הליגה מאז אותו אאורבך. ב-2010 הוא הדהים את עולם הכדורסל כשהצליח להביא את שני הפרסים הגדולים של שוק ההעברות ושינה לבלי היכר את הדרך בה פועלים מנהלים מקבילים.

הלילה הוא הפתיע שוב את כולם, כשממש מתחת לראדר הוא הצליח לבנות במיאמי קבוצת פלייאוף רצינית שתיתן לכל אחד מאבק רציני בסדרה של שבעה משחקים. לא, גוראן דראגיץ' הוא לא נשק שובר שוויון, אבל בהחלט שחקן שהופך קבוצה טובה למצוינת. כזה שמוציא מחדש את שונאי ההיט מהארון.

הוא הצליח להשיג אותו בתמורה לשחקנים משלימים (במקרה הטוב) ושתי בחירות דראפט עתידיות (שפחות רלוונטיות לקבוצת פלייאוף) והצליח להרכיב חמישייה עם ארבעת השחקנים הקבוצתיים הטובים בליגה (בוש, וויד, דנג ודראגיץ') וחאסן ווייטסייד אחד, זוכה התואר הלא רשמי של "פריצת השנה". תנו לו רק עוד קיץ אחד ונראה בלונג ביץ' מועמדת לאליפות.

בעיניים אירופאיות קשה להבין את ההצלחה של ריילי. הוא השיג רק שלוש אליפויות ב-20 שנה, כששתיים מהן רשומות על שמו של השחקן הטוב בעולם. אבל בעיניים האמריקאיות הוא ההתגלמות של כל מה שהם מאמינים בו. הוא לקח קבוצה צעירה בלי נכסים, בליגה שנשלטה על ידי השווקים הגדולים והקבוצות המסורתיות, והפך אותה לאחת המובילות בליגה. רק תשוו אותם למינסוטה, שארלוט או אפילו אורלנדו שהצטרפו איתם ביחד לליגה.

***

נעבור ממי שעשה את הטרייד המוצלח של הלילה, לזה שעשה את המופרך. זה שמוביל אותנו לחשוב שלאב הרוחני שלו קוראים ג'רי קראוס. סם הינקי ספג הרבה עלבונות על שיטת הבנייה שלו בפילדלפיה, אבל ברוב המקרים יש הגיון מאחורי השיגעון. שליחת רוקי השנה של 2014 בתמורה לבחירת דראפט עתידית (כלל הנראה לא של השנה), זה לא מהלך כזה.

הערב התחיל סולידי כשהסיקסרס אספו עוד בחירת דראפט (של הת'אנדר) בתמורה ללקיחת החוזה הגדול של ג'אוול מגי (שכנראה ישוחרר), אבל המהלך הבא כבר הוציא אוהדים זועמים לרחובות (או סתם לאינטרנט). אף אחד לא רוצה לראות את הכוכב הגדול של הקבוצה שלו עוזב בתמורה לנזיד עדשים.

מייקל קרטר-וויליאמס היה אמור להיות הפנים העתידיות של הפרצ'ייז ביחד עם ג'ואל אמביד ונארלס נואל. הוא הסיבה היחידה שיש צופים בוולס פארגו סנטר. הוא גם נמצא בשנתו השנייה בלבד בליגה וחוזה הרוקי שלו ייגמר רק בעוד שנתיים והיה יכול להישלח בתמורה לשחקן משמעותי אחר בליגה, כזה שיחזיר את המועדון לרלוונטיות. לפני עשר שנים ג'רי קראוס הוציא את הקרביים של שיקאגו פוסט-ג'ורדן. הוא שלח שוב ושוב את השחקנים המובילים בקבוצה בתמורה אפסית או לבחירות עתידיות ו"חיכה" לכוכב הגדול שיגיע מהשוק החופשי/דראפט. הוא דן את הבולס לשנים של דשדוש, הכל במטרה להאריך את הקדנציה שלו במועדון. אוהדי פילדלפיה מקווים שאצלם מדובר בסיפור אחר.