ההרגלים הרעים של מכבי ת"א גרמו לנזק גדול יותר מההפסד לירושלים. אם להנהלה היה טאצ' מתוחכם יותר כשירושלים החלה לברוח, פדרמן (על שמעון ברור שאין מה לדבר), היה ניגש לאוזן של גודס ולוחש לו: 'עזוב, השחקנים חולים מרוב כדורסל, בא להם להקיא על הפרקט, יש לנו פער מספיק גדול בפסגה, תוותר על המשחק'.
אבל מכבי ת"א - אנחנו יודעים - לא בנויה לחשיבה כזאת. השחקנים פרפרו על המגרש בלי כוח. הצופים שליד הפרקט היו יכולים ממש לגעת בתשישות שלהם, ועל הקווים המשיכו גודס והצוות להילחם. לך תבין איזה טעם היה להם לסחוט את דווין סמית' הנהדר עוד משחק. את ג'רמי פארגו, שממילא מנצנץ ואתה אף פעם לא יודע אם תקבל ממנו אסיסט יפה להאלי-הופ, שלשה, או הסתבכות מיותרת ועוד איבוד כדור מטופש. אפילו מיוגב אוחיון חלבו 39 דקות. מישהו יכול להסביר למה?
איזו חשיבה שלא רואה מעבר לקצה האף. מעבר לחצי השעה הקרובה וזהו. הרי אפשר להפוך כל הפסד להזדמנות, ואף על פי כן בחרה מכבי להפסיד בצורה העקרונית והמקיפה ביותר. אפשר היה למשל לתת לג'ו אלכסנדר, שבדרך כלל משוטט על הפרקט 40 דקות במשחק, להיות יותר מחובר לקבוצה. או אולי לשגר את ג'ייק כהן החלוד למגרש שיתרגל מחדש לכדור. גם את מרקיז היינס, שאולי נוכל כולנו להבין מה עושה השחקן המוזר הזה באלופת אירופה.
הדבר המשעשע הוא שראו שמכבי בחצי הדרך לא לספור את ההפסד - כשנשמעה שריקת הסיום אפשר היה לראות שהשמחה של ירושלים לא טיפסה למעלת הילולה, והעצב של מכבי לא הגיע לדרגה של להשליך עצמם מגג ההיכל – אבל לעשות את כל הדרך מלכתחילה, פשוט לא היו מסוגלים לעשות.
הערב הם במדריד. אם יש ימים שלא צריך לקנא בשחקנים, אז יום שישי הוא אחד מהם. רודי פרננדס, סרחיו רודריגס, יאניס בורוסיס, ג'ייסי קארול ועוד שמות מפחידים, הם לא טיפוסים שהיית רוצה לפגוש על הפרקט גם ביום בהיר.
מעניין דווקא לחשוב על היום שאחרי מדריד, כשינחת המטוס וברגליים נפוחות וגוף כואב ידדו השחקנים לביתם אל שקיות הקרח והמיטה. ובמחזור הבא, מול הפועל חולון, אם יעבוד השכל הישר,- מומלץ לגודס ולצוות שלו להזמין למשחק אך ורק את ארד הררי, ג'וזף פורטה, רגב פנאן ואת כל השחקנים בעלי הכרטיס הכפול, שיוכלו להניח עליהם את ידיהם. ולהפסיד. אם צריך פשוט לא להפסיד. לומר לשמעון שזו לא הפועל ת"א ואפשר להפסיד.
התרעות פיקוד העורף