עשר המכות: הגורמים לקריסה הגדולה של מכבי תל אביב

קרוב לוודאי שהלילה (חמישי) לאחר הפסד מספר 20 מתוך 30 משחקים, תיגאל מכבי תל אביב מייסוריה או במילים אחרות תסיים סופסוף את עונת היורוליג הגרועה בתולדותיה. קשה לצמצם את מספר הסיבות לכישלונה המהדהד של קבוצת ה-100 מיליון, אך ברוח חג הפסח המתקרב הנה 10 סיבות נבחרות, 10 המכות אם תרצו, שהובילו לנפילה הגדולה

הכאוס הניהולי - להבדיל מההגדה של פסח, בהגדה של הצהובים המכה הקשה מכולן מגיעה דווקא בהתחלה. כשחלוקת התפקידים לא לגמרי ברורה, כשיותר מדי אנשים מושכים בחוטים, כל אחד לכיוונו הוא וכשאין גורם חזק אחד שיאמר את המילה האחרונה, הדרך לבלאגן גדול עד אנרכיה קצרה מאד. תפקודה של הנהלת מכבי ת"א בשנים האחרונות, המורכבת בחלקה מאותם אנשים שהפכו את המועדון למותג החזק והמצליח ביותר בתולדות הספורט הישראלי, הוא הגורם הישיר גם לחלק גדול מתשע המכות הבאות.

בניית הסגל - מי שחשב שכסף קונה הצלחות, שחבורת שחקנים עם רקורד סטטיסטי מרשים היא ערובה להצלחה קבוצתית, שמקבוצה הכוללת את צירבס, ווימס וגאודלוק בחמישייה ניתן לצפות להגנה יעילה, או ששני האחרונים יסתדרו זה עם זה, פשוט טעה - ובגדול. העצוב ביותר מבחינת אוהדי הצהובים הוא שאלה שהיו אחראיים לבניות הסגל השערורייתיות בעונות הקודמות (זוכרים את הקו האחורי שכלל את את פארמר ורוצ'סטי) קיבל את הקרדיט להיכשל פעם נוספת, ועם הרבה יותר כסף, גם העונה. עצובה אפילו יותר היא העובדה שהם כנראה יהיו גם האחראים לבניית מכבי ת"א מודל 2017/18.

ארבעה מאמנים בחודשיים - סבלנות היא תכונה שמעולם לא הייתה מזוהה עם מקבלי ההחלטות במכבי, אבל נדמה שהשנה נשברו כל השיאים, כאשר תוך פחות מ-60 יום עמדו בראש המערכת המקצועית לא פחות מארבעה מאמנים. הראשון נבעט לאחר שני משחקים (והאם במהלכם הספיקו קברניטי הקבוצה ללמוד משהו שלא ידעו מראש על תכונותיו של ארז אדלשטיין?), מידת התאמתו של השני ש"ישאר בוודאות לפחות עד סיום העונה" לתפקיד הייתה מפוקפקת מלכתחילה, השלישי (הזמני) נזרק למערכה דווקא לשני משחקים קריטיים מול צסק"א ודארושפקה, והרביעי התברר כגרסה חדשה וממש לא משודרגת של ז'אן טבק. לך תבנה דרך ושיטה עם ממוצע של שתי החלפות מאמן בחודש.

בעיית הרכזים - קונספציית הובלת הקבוצה בידי צמד רכזי נבחרת ישראל, מקל את אוחיון, ננטשה במהירות שיא, כשכבר במשחק היורוליג השני שהו השניים על הפרקט במשך פחות ממחצית. לאחר מכן קיבלנו ניסוי כלים מתמשך, בו כל אחד כמעט קיבל את ההזדמנות להשתלט על העמדה החשובה ביותר במשחק. מסילי, ווימס, דרך גאודלוק ואפילו ויקטור ראד - כולם תופקדו בשלב זה או אחר של העונה כרכזי הקבוצה, עד שדווקא המאמן הזר היה זה שחזר אל האופציה הישראלית, אך רק לאחר שכלו כל הקיצין והעונה למעשה הסתיימה. התוצאות ברורות - מכבי ת"א של השנה הייתה אחת מהקבוצות שהובילו את היורוליג דווקא בקטגוריית איבודי הכדור הקבוצתיים, ושני רכזי הנבחרת שלנו צפויים להתייצב לאליפות אירופה הקרובה כשמצב ביטחונם העצמי איננו בשמיים, בלשון המעטה.

בעיית הגבוהים - מאיק צירבס,"סופו החדש" שהצדיק את הכינוי בעיקר בפן ההגנתי, וקולטון אייברסון, שעמד בציפיות בעיקר משום שהיו כל כך נמוכות לגביו, הם המשך ישיר לכישלון המתמשך של הצהובים בכל הקשור לאיתור שחקני ציר איכותיים ולא פחות מכך - קליטה מוצלחת שלהם במועדון והתאמת סגנון המשחק אליהם. לא ברור כיצד המנהל המקצועי, שהיה כזכור אחד מגדולי הסנטרים שדרכו במחוזותינו בכל הזמנים, נותן יד לבחירות הללו (זוכרים את פבראני, אונואקו, זיזיץ' וחבריהם), ברור לחלוטין שגם העונה הייתה מכבי ת"א קבוצה חסרת אופציית משחק פנים של ממש, ואחת מהחלשות במפעל מבחינת מספר הכדורים החוזרים בהתקפה שקלטו יריבותיה.

בעיית האופי - סוני ווימס, אנדרו גאודלוק ו-ויקטור ראד הם שלושה שחקנים סופר מוכשרים (לפחות בכל הקשור לפן ההתקפי), שמסוגלים כל אחד לתת תרומה משמעותית לקבוצותיהם. אבל כשמערבבים את מר "אני אהיה הלברון של מכבי" (שעשה זאת רק במובן של ירידות פומביות על חברין לקבוצה ומאמניו) עם אדון מצבי רוח משתנים ומיסטר שביתות איטלקיות והתפרצויות זעם, מקבלים תבשיל די מבחיל. בכדי לשרוד עונת יורוליג מתישה של 30 משחקים דרושים לא רק שחקנים שיודעים לייצר נקודות, אלא גם כאלה שיכולים לחיות בשלום זה לצד זה ברגעים הלא מעטים במהלך העונה בהם הדברים לא ממש הולכים חלק. ושחקנים כאלה לא היו למכבי מספיק העונה, בעיקר בכל הקשור לאלו שהיו אמורים להוביל אותה.

הישראלים האבודים - אל תתנו לסטטיסטיקות סיום העונה להטעות אתכם. כל עוד היה למכבי סיכוי סביר להעפיל לשלב ההצלבה, יובשו מרבית שחקניה הישראלים בצורה קשה. ההשלכות היו חדר הלבשה לא בריא, קהל לא מחובר לקבוצה, שחקנים ממורמרים שלא מסוגלים לעשות את הסוויץ' ולהצטיין במשחקי הליגה, וקבוצה שמשחקת כדורסל אינדיבידואליסטי ולא חכם. שחקנים כמו פניני, לנדסברג, צמד הרכזים וגם איתי שגב ראויים לקרדיט גדול יותר משקיבלו, ולפחות להימנע מהשפלות בסגנון 19 השניות של מקל או ה-4 להן זכה יבזורי. הם ראויים לכך קודם כל בשל יכולותיהם, ולא בגלל דרכונם. ואם מקבלי ההחלטות חושבים אחרת - כדאי שירעננו את הסגל הישראלי לקראת העונה במקום להמשיך ולדכא כמה משחקני הסגל הקיים.

קופת חולים מכבי - החל מפציעתו המוקדמת (והמתמשכת) של קווינסי מילר שללא ספק שיבשה את התוכניות, דרך חיסוריו החוזרים ונשנים של גאודלוק, ועד לכמות ההיעדרויות המדהימה של התקופה האחרונה - אין ספק שמכבי ת"א סבלה העונה ממכת פציעות חסרת תקדים כמעט. ניתן לראות אותה כחלק מהנסיבות המקלות לתוצאות העגומות של היונה, ניתן גם אולי להסיק ממנה שגם הצוות הרפואי של הקבוצה צריך לעשות חושבים לקראת העונה הבאה.

בעיית חוסר ההמשכיות - אי אפשר לבנות בכל קיץ קבוצה חדשה כמעט לחלוטין ולצפות שתוך חודשיים תתפקד כמו מכונה משומנת. במכבי של העונות האחרונות מגדילים לעשות ומתחילים במהפכות כבר בעונת האביב (כשהשחקנים והמאמן הנוכחיים שומעים כי במקומם מוחתמים כבר שחקנים חדשים), מה שרק מוסיף שמן למדורה. רק יציבות יחסית, בדמות מאמן על שיוחתם על חוזה ארוך טווח ושחקנים שיישארו לאורך שנים יעזרו לקבוצה להפוך מאוסף של שחקנים לקבוצה. לשם כך נחוצה חשיבה אסטרטגית ויד מכוונת, ראה מכה מספר אחת.

בעיית אובדן הרלבנטיות - התוצאה החמורה ביותר של המכות הקודמות והתוצאות שהגיעו בעקבותיהן מבחינת מכבי ת"א, היא הפיכתה של "הקבוצה של המדינה" לאחת שמעוררת בעיקר בוז ואדישות. חובב כדורסל שהיה מחמיץ משחק שלה לפני כעשור היה נחשב למוזר, ולפני שלושים שנה לזקוק לאשפוז. העונה, חלק לא מבוטל מאוהדי הענף (ואפילו כמה מאוהדי הקבוצה) היו מתעדכנים בתוצאותיה רק בבוקר יום ששי, ולא טרחו אפילו לחפש את שידור משחקה שנדד בין הערוצים. שתיים וחצי עונות איומות כמעט והורידו לטמיון את מוניטין המועדון שהרעיד את המדינה בדיוק לפני 40 שנה. עונה נוספת כזו עלולה לסיים את העבודה.