אוקטובר 1968 נרשם ציון דרך בספורט הישראלי. זה קרה באולימפיאדת מקסיקו, שם היה השחיין גרשון שפע, קיבוצניק מגבעת־חיים איחוד, הספורטאי הראשון מהארץ שרשם במאזנו השתתפות שלישית באולימפיאדה. מאז נוספו למועדון היוקרתי 14 ספורטאים ששחזרו את הישגו של שפע ועוד ארבעה (השייט יואל סלע, הקלע גיא סטריק, הג’ודוקא אריק זאבי והשחיינית הצורנית אנסטסיה גלושקוב), משתתפי ארבע אולימפיאדות, אבל ההיסטוריה מוליכה אותנו אל הראשון שבהם.

שפע, כיום בן 73, נקלע בגיל 17 להמולה של אולימפיאדת רומא, בשלהי אוגוסט 1960. "לגביי זה היה בתולי מדי ומוקדם מדי", הוא נזכר, "אך זה מקרוב זכיתי באליפות ישראל וכבר מצאתי את עצמי עולה על המטוס לייצג בפעם הראשונה את המדינה, לאחר שעד אז לא הייתי בחו"ל. מה שעזר לי זה שמילדותי הייתי חזק בעניינים בספורט וידעתי בעל פה את שמות כל האלופים, לא רק בישראל. אפילו האזנתי לשידורי הספורט מהבי.בי.סי, מה שסייע לי בלימודי האנגלית".

"מה שקראתי עליו בקיבוץ, הפך ברומא לממשות מול עיניי", הוא מספר, "אני זוכר את עצמי רואה שם את המתאגרף קסיוס קליי, או מוחמד עלי כפי שקרא לעצמו אחר כך, צועד מולי בכפר האולימפי, כשאיתו הרצה המופלאה וילמה רודולף ואני צובט את עצמי כדי להיות בטוח שזה קורה לי במציאות ולא בחלום. חוויות כאלה היו לי שם ולא ציפיות להישגים מי־יודע־מה, כי בסך הכל הייתי ילדון, שנסק במהירות מטורפת לצמרת".

שפע צודק. ברומא הוא דורג במקום ה־29 במשחה 200 מ’ בסגנון חזה ובמשחה השליחים הוא דורג עם חבריו עמי טראובר, יצחק לוריא ויורם שניידר במקום הלפני אחרון. שפע איננו רואה סיבה להתנצל. "לא היה לי סיכוי", הוא טוען, "כפי שהיה מקובל עד אז, היפני שניצח במקצה שלי ב־200 חזה, עבר את רוב המרחק בצלילה מתמשכת מתחת למים, מה שנאסר מיד לאחר האולימפיאדה".

ציפור קטנה לחשה לי, שכעבור שנים נקמת במי שניצח אותך

"מה זה נקמתי. הכיתי אותו שוק על ירך באליפות העולם לוותיקים, שבה שברתי שיאי־עולם לגילים האלה. אז הוא כבר בכלל לא היה יריב בשבילי" .

וברומא?

"שם שילמתי על כך שבארץ לא הכינו אותנו כפי שצריך. הרי לא היו אז כאן בריכות מחוממות וכל החורף לא יכולנו להתאמן. לא היה לנו ניסיון בינלאומי חוץ משתי תחרויות עם נבחרת יוון בשחייה שנערכו לקראת האולימפיאדה. בתחרות הראשונה, בבריכת ‘גלי גיל’ ברמת־גן, ניצחתי את אלוף יוון, זכרופולוס, אבל בתחרות השנייה, בבת־גלים בחיפה, הוא ניצח אותי בנגיעה".

לקחת ללב?

"לא, אבל רציתי להחזיר לו. ומה רצה הגורל? ברומא מצאתי אותו שוחה לידי באותו מקצה. מכיוון שידעתי מראש שאין לי סיכוי מול החזקים, יצאתי מבסוט משם. את הניצחון שלי השגתי ברומא. על היווני

"זה לא היה פשוט לחזור מהאולימפיאדה הראשונה שלי לשוויוניות שהייתה אז נהוגה בקיבוץ", הוא מוסיף, "אולי קינאו בי על הנסיעה לחוץ לארץ. אבל כאן עזרה לי החברותיות שלי, כמי שהיה תמיד אחד מהחבר’ה, מה שגרם להם להתגאות בי. בכל זאת, השתדלתי לא להתבלט ונמנעתי מלהסתובב בשבילי המשק עם חולצות שהבאתי מרומא. רק שלא יגידו שגרשון משוויץ".

איך היית מסכם את חוויית רומא?

"אם אני הייתי מרכיב את הנבחרת לאולימפיאדה ההיא, לא הייתי לוקח את עצמי לשם. לא זורקים שחיין כה צעיר ישר למים האולימפיים. אבל לקחו, לקחו ואני מה זה חגגתי שם. מכיוון שתחרויות השחייה נערכות בהתחלת אולימפיאדה, כחובב ספורט הלכתי לתחרויות לאן שנתנו להיכנס. מה שבעיקר המם אותי היה השפע במסעדות הכפר האולימפי. כמי שבא מהצנע בקיבוץ, נאלצתי להתמודד עם הררי אוכל שהוגשו לנו. ואז לך תשחה על בטן מלאה".




החמצת המדליה

האכזבה באולימפיאדת רומא לא הייתה האכזבה הבינלאומית האחרונה שנחל שפע. בשנת 1962, כשנמנה על שורות נבחרת ישראל, תוכננה האחרונה להתחרות במשחקי אסיה בג’קרטה באינדונזיה. נסיעת הנבחרת בוטלה ברגע האחרון. "הפעם היינו מוכנים לקראת האתגר והרגשתי שהשתפרתי ברמות מטורפות לעומת רומא", מספר שפע, "כבר הגענו עם המזוודות למלון ‘רמת־אביב’ לקראת הטיסה מזרחה ואז הגיעה ההודעה שבגלל לחץ ערבי בוטלה הנסיעה שלנו. איזו אכזבה. אבל מנטלית הייתי חזק וזרמתי הלאה, אם כי בתוכי ידעתי שעל־פי התוצאות ביבשת, החמצתי מדליה".

"בארץ לא הכינו אותנו כמו שצריך". שחיינים באולימפיאדת רומא, 1960. צילום: EPU/ AFP"בארץ לא הכינו אותנו כמו שצריך". שחיינים באולימפיאדת רומא, 1960. צילום: EPU/ AFP

אבל היה תיקון להחמצה הזאת.

"אכן. אחרי ארבע שנים חזרתי עם שתי מדליות כסף ומדליית ארד ממשחקי אסיה שנערכו בבנגקוק. לפחות באסיה היינו מעצמה. ובאשר לאינדונזים, הם שילמו על ההחרמה שלנו ושל סין הלאומנית, היא פורמוזה, כשלא הורשו ב־64’ להשתתף באולימפיאדת טוקיו".

לטוקיו הגעת מאומן היטב, הרי אימן אתכם יוסף טלקי, המאמן הלאומי שכונה "מר שחייה"

"מר שחייה או לא, יוז’ו טלקי היה מאמן גרוע מאוד, שלא ידע להכין אותנו כיאות לתחרויות הבינלאומיות הגדולות. לעומת אולימפיאדת רומא, שאליה נשלחנו לא מאומנים, הפעם שלחו אותנו לאימונים בארצות הברית. בבריכה של אוניברסיטת ייל התאמנו, אבל יוז’ו לא ניצל את זה כדי להביא אותנו לשיא הכושר ויותר היה עסוק במסביב מאשר בנו, השחיינים שלו. לפחות שיפרתי מאוד בטוקיו את התוצאה ב־200 חזה ועברתי את המרחק בזמן של 2:40.6 דקות, מה שהספיק למקום ה־19".

ואיך היה בטוקיו?

הלם תרבותי. המון יפנים קטנים, שקטים ומנומסים, עולם אחר עם מקדשים, פגודות וגנים מרהיבים. הייתי מרוכז בתחרויות השחייה. ההישג שלי, אני מודה, לא היה משהו, אבל איתו הייתי זוכה במדליית ארד ברומא. עשו לנו, משלחת של עשרה ספורטאים, קבלת פנים בשגרירות. מצאתי שם עיתונים מהארץ שבהם קראתי כי נערכה בה אליפות ישראל בלעדינו, אני והשחיין אברהם (ביינוש) מלמד, שנסע איתי לטוקיו.

"ומה עוד היה כתוב בעיתון? שאיזו ילדה מאיילת השחר הפתיעה וניצחה בין הנשים בשחיית החזה שלי. מי זאת? מי שמע על שלומית ניר, אז לנדסמן? אז התיישבתי בשגרירות וכתבתי לה מכתב עידוד, שאם תמשיך ככה, עוד ניסע יחד כעבור ארבע שנים לאולימפיאדת מקסיקו. וכך היה. שלומית מספרת את זה עד היום".

במקסיקו, באולימפיאדה השלישית שלו, שפע כבר לא היה הילדון מרומא. הפעם התכבד בנשיאת דגל ישראל בטקס הפתיחה. "הגאווה על נשיאת הדגל הייתה מהולה בדאגה, שהפעם, לעומת טוקיו, אכשל", הוא מספר, "הגענו לכפר האולימפי במקסיקו סיטי אולי שבועיים לפני המשחקים כדי להתרגל לגבהים שם. לכאורה, זאת הייתה החלטה מקצועית מבורכת, אבל לא היישום שלה. במקום לאפשר לנו להתרגל לגובה, טלקי הטיל עלינו עומס של אימונים וכך באנו לתחרויות מוחלשים. אתה יודע מה זה לקום בארבע וחצי בבוקר לאימונים? זה גמר אותנו".

הגאווה על נשיאת הדגל בטקס הפתיחה הייתה מהולה בדאגה. שפע בשובו מאולימפיאדת טוקיו. צילום: אסף קוטיןהגאווה על נשיאת הדגל בטקס הפתיחה הייתה מהולה בדאגה. שפע בשובו מאולימפיאדת טוקיו. צילום: אסף קוטין

אבל לא את מלמד, שדורג במקום ה־11 המכובד

"ביינוש הגיע למקסיקו מלימודים בארצות הברית וכדרכו היה עצמאי ולא התאמן איתנו. בגלל האסטמה שהייתה לו הוא בעיקר נח לפני התחרויות שם, שלא כמונו, ששת השחיינים האחרים בנבחרת. וכבר אמרו חכמים שלא פעם המנוחה יותר חשובה מהאימון, בפרט בתנאי הגובה של מקסיקו, שם ראיתי במו עיניי שחיין אמריקאי מאבד את ההכרה בשעה שהיו אמורים להעניק לו מדליה על הפודיום".

למעשה, במקסיקו, שם שתה בצמא את המוזיקה ואת השמחה ברחובות ובגנים, חווה שפע את החוויה המפעימה ביותר מחוץ לבריכת השחייה: "הקפיצה למרחק של 8.90 מ’, של בוב בימון שהייתי עד לה באצטדיון, הייתה דבר שרואים פעם בחיים", לא ישכח שפע, "תדהמה אחזה שם את כולם ובאותו רגע קמה שאגה נוראה של התפעלות".




"לא מקנא באף אחד"

אולימפיאדה רביעית כבר לא הייתה לשפע. לאחר אולימפיאדת מקסיקו, בגיל 25, הוא פרש מהשחייה התחרותית ועבר להיות מאמן. "תראה איזה מזל היה לי", אומר שפע. "לאולימפיאדת מינכן 72’ לא הייתה נבחרת שחייה. היה רק אברהם מלמד, ששוב הגיע מארצות הברית. הייתי אמור לצאת איתו בתור המאמן שלו, אבל לאחר שהוא עבר את המינימום, הודיעו לנו שלא ניסע, כי הוא איחר בשלוש שעות את שעת השי"ן של קביעת הנבחרת. אלוהים, נראה, אהב אותי. אם לא כן, הייתי אמור להיות במינכן עם המאמנים שנספו".

וחוץ מזה, החמצת עוד הזדמנות לאולימפיאדה רביעית

"לגמרי. לקראת אולימפיאדת מוסקבה 80’, הייתי מאמן נבחרת השחייה הלאומית. אבל אז ישראל הצטרפה לארצות הברית בחרם על מוסקבה. ואני? הלך עלי. לא זכיתי לאולימפיאדה נוספת".

מאז שאביו, פינדה שפע, מי שהקים בגבעת חיים איחוד אימפריה של ספורט המים, זרק אותו לבריכה בגיל ארבע או חמש, דומה שהוא לא יצא ממנה וכל חייו מתנהלים סביבה. זה לא רק בזכות אביו, שבתחומו היה אגדה בחייו. לשפע היה עוד דגם חיקוי. אחיו, ראובן, המבוגר ממנו בשש שנים, היה אלוף הארץ הכל יכול בשחייה עד שהוא, גרשון, ניצח אותו לראשונה בגיל 15.

לשחיית החזה, הסגנון האיטי, הגעת בעקבות אחיך?

"לא רק. זה גם עניין של מבנה גוף. אין לי ידיים ורגליים חזקות, מה שדרוש למשחי החתירה והפרפר המהירים יותר. אבל הסגנון לא חשוב כמו מהות השחייה, שהייתה בשבילי מאז ומתמיד כמו דת ואמצעי לחיים בריאים. מאז שהקיבוץ הופרט, זאת גם הפרנסה שלי כמאמן".

כל חייו חי שפע בגבעת חיים איחוד. ילדיו המשיכו אותו בספורט ־ תום הוא שחקן כדורמים, רוני היא מדריכת רכיבה ובן הזקונים, רם, פנה אל הכדורגל בעקבות אחיו, גלי, שמת ממחלה. הילדים גדלו על סיפורי הקריירה המפוארת של אביהם ושמעו ממנו לא אחת איך הפילוג בתנועה הקיבוצית פיצל ב־1952 את גבעת חיים לשני קיבוצים, שלדברי שפע היה "אירוע טראומטי, שכמעט הביא למכות".

אתה מקנא בדור הנוכחי של השחיינים, המייצגים את המדינה?

"אני לא מקנא באף אחד, מה גם שבתחרויות בחו"ל הרגשתי כמו שגריר של המדינה, אבל אין לי מושג איך הם שוחים היום כל כך מהר. אולי זה הודות לתנאי האימון והתחרויות שהשתפרו לאין ערוך. הם מתאמנים כל השנה, לא כמונו, והם אינם עומדים בפני אבסורד שנתקלתי בו. פעם, כשבאתי להתאמן בבריכה אצלנו בשיא הקיץ, מצאתי אותה ריקה. התברר שעם מי הבריכה השקו בלילה את הפרדס".

לא היית רוצה להיות כעת בריו?

"כבר לא. לאחר שהשתתפתי בשלוש אולימפיאדות, כעת אני הכי נהנה לראות בטלוויזיה בבית את המשחקים האולימפיים. אין כמו צפייה בתחרויות ובמשחקים דרך המסך, בפרט תחרויות האתלטיקה שאני הכי אוהב".

לא שחייה?

"מבחינתי, כספורטאי, אין כמו השחייה. אבל באתלטיקה יש גיוון עם הרבה יותר מקצועות ועם יותר מתח. האתלטיקה היא מלכת הספורט".