עולם הספורט וצופי אולימפיאדת טוקיו הוכו בתדהמה שלשום לאחר שסימון ביילס בת ה־24, מי שנחשבת למתעמלת הטובה ביותר בעולם, נטשה את האולם לאחר תרגיל רע ולאחר מכן הודיעה על החלטתה לפרוש מתחרות הקרב־רב הקבוצתית ובהמשך גם מגמר הקרב־רב האישי. "כשאני נמצאת במצבי לחץ קיצוניים, אני סוג של מאבדת את זה", אמרה ביילס לאחר מכן במסיבת עיתונאים. "אני פשוט צריכה להתמקד בבריאות הנפשית שלי ולא לסכן את הבריאות שלי. זה פשוט מבאס כשאני צריכה להילחם עם הראש שלי. אנחנו צריכים להתרכז בעצמנו, כי בסופו של יום אנחנו אנושיים. אנחנו צריכים לכבד את הנפש ואת הגוף שלנו, ולא פשוט לצאת ולעשות את מה שהעולם מצפה שנעשה".

דבריה של ביילס עוררו הדים ותגובות בעולם הספורט, בהן של שחיין העבר האולימפי האגדי מייקל פלפס, שאמר כי מילותיה “שברו לי את הלב”, והוסיף: “אם מסתכלים על זה, בשנה וחצי האחרונות מסתכלים הרבה יותר על בריאות נפשית של ספורטאים... יש המון רגשות באולימפיאדה... אנחנו יכולים לסחוב הרבה על הכתפיים שלנו. זה מאתגר, במיוחד כשאנחנו באור הזרקורים וכל הציפיות מוטלות עלינו... גם לי היה קשה להודות שאני צריך עזרה”.

מייקל פלפס (צילום: Clive rose/Getty Images)מייקל פלפס (צילום: Clive rose/Getty Images)

ביילס לא לבד: בריאותם הנפשית של ספורטאים עלתה לאחרונה על הפרק כאשר הטניסאית היפנית נאומי אוסקה פרשה במאי האחרון מטורניר הרולאן גארוס היוקרתי בשל בריאותה הנפשית והעובדה שהיא סובלת "מתקופות ארוכות של דיכאון". והיה גם מי שטען שהעובדה שהג'ודוקא שגיא מוקי סיים את דרכו באולימפיאדת טוקיו ללא מדליה היא תוצר של הכנה מנטלית לוקה בחסר.

נעמי אוסקה (צילום: רויטרס)נעמי אוסקה (צילום: רויטרס)


התשה פיזית ולחץ ציבורי ותקשורתי הם רק חלק מהמעמסה הנפשית שעמה מתמודדים ספורטאים, בוודאי מי שמגיעים לאולימפיאדה. "בתור ספורטאי ברור מאליו שעליך להתאמן באופן שמתאים לענף שלך", אומר גולש הרוח שחר צוברי, זוכה מדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג (2008). "העניין הוא שכולם חושבים ששם זה מתחיל ושם זה נגמר. אבל כשאתה מתיש את הגוף מבחינה פיזית, המצב המנטלי יורד".

צוברי עצמו הזדהה עם דבריה של ביילס. "אני חושב שהדרך הכי טובה להתמודד עם לחץ היא האותנטיות, לדבר על מה שאתה באמת מרגיש", הוא אומר. "אתה חייב להיות כן ואמיתי עם עצמך, ובעיניי לפתוח את זה ככה מול התקשורת וברשתות זה צעד אמיץ ונכון, כי זה מה שיעזור לה לשחרר את המועקה שהיא נמצאת בה".

"העומס המנטלי שספורטאי ברמות הגבוהות נמצא בו הוא משוגע", אומרת הג'ודאית לשעבר יעל ארד, זוכת מדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה (1992). "קודם כל יש את השאיפה הפנימית לנצח, אחר כך הלחץ של הסביבה הספורטיבית, ולצדו הציפיות של הציבור.במקרה של מישהי כמו סימון ביילס, ישנם גם הספונסרים. אני מעריכה שהיא מלווה בפסיכולוג/ית ספורט ושיש לה קשר טוב עם צוות האימון ושהם יודעים להרים דגל אדום. אבל בסוף, תהליך ההתמודדות לקראת משחקים אולימפיים הוא קשה מנשוא, ולעתים ספורטאים מרגישים שהם לא במיטבם, אבל מסתירים את זה מהציבור. הפער בין הציפיות ובין המצב הפיזי או המקצועי שלך מייצר לחץ נפשי כבד. אני מעריכה שהמקרה הזה נובע מאותו הפער. באופן כללי, מאחר שספורטאים מתחרים מול ספורטאים אחרים, לרוב הם לא ירצו לחשוף חולשות לידיעת המתחרים שלהם - לא פציעה, לא מחלה ולא חולשה מנטלית. העובדה שהחולשות לא מדוברות ונחשפות - אינה אומרת שהספורטאי לא מטופל".

יעל ארד (צילום: דני מרון)יעל ארד (צילום: דני מרון)

ביילס עצמה הודתה בדבריה שלשום כי היא זוכה למעטפת פסיכולוגית וגם לטיפול תרופתי. “המשאבים האלה עומדים לרשותנו, אבל לפעמים הלחץ גדול מדי”, אמרה.

"אם אתה מתחרה באולימפיאדה, שמתרחשת פעם בארבע שנים, אז בכל פעם יש את המחשבה שאולי זאת תהיה האחרונה", אומר ג'ודוקא אריק זאבי, שזכה במדליית ארד באולימפיאדת אתונה (2004). "לכך יש להוסיף את הלחץ של ההגעה לאולימפיאדה כפייבוריטית למדליה, כמו במקרה של ביילס. במדינה כמו ישראל, שבה ברור שהמדליה יכולה להפוך אותך לכוכב, זה יכול להיות קיצוני יותר ממדינות אחרות. לחץ הציבור מאד נוכח, אתה מרגיש את זה בכל מקום. אתה מרגיש אחריות כבדה, וקשה להכיל את זה. ובכל זאת, כשמדברים על סימון ביילס זה אף יותר גדול כי היא עצמה אייקון עולמי, אז יש לחץ של ספונסרים, של האיגוד, של הנבחרת שלה ושל התקשורת והקהל הבינלאומי. אומנם היא גדלה לתוך זה, אבל היא מתמודדת עם לחצים שאנשים אחרים לא נאלצים להתמודד איתם".

אריק זאבי (צילום: רויטרס)אריק זאבי (צילום: רויטרס)


הזדהית עם ביילס?
"כן. אני לפני אולימפיאדת אתונה הרגשתי סטרס מטורף. הייתי הפייבוריט לזכייה במדליה, ענדתי את הדגל בטקס הפתיחה, המונים הגיעו לראות אותי, וזה יצר המון לחץ. עד כדי כך שהייתה לי דלקת בעין שעברה רק חודשיים לאחר האולימפיאדה. אתה הולך עם משקל עצום על הכתפיים".

מתחילת הדרך

"ספורטאי זקוק לפסיכולוג ספורט בשביל להצליח, בדיוק כפי שהוא צריך מאמן כושר", אומר אוהד מעוז, מנהל המערך המנטלי של הוועד האולימפי ומנכ"ל חברת Mental Jump, המרכז לייעוץ מנטלי. "פסיכולוג ספורט צריך ללוות אותו לכל מקום, לדעת מה קורה לו באוטובוס בדרך לתחרות, או מה עובר עליו בלילה לפני. יש כמובן גם הבדל גדול בין ענפי הספורט, כל ענף מצריך הכנה מנטלית אחרת".

על פי מעוז, בוועד האולימפי בישראל מלווים את הספורטאים באופן שוטף. "במשלחת האמריקאית ישנם כ־700 ספורטאים עם שני פסיכולוגים, ואילו אצלנו בנבחרת יש 90 ספורטאים שמלווים על ידי שלושה פסיכולוגים", הוא אומר. "אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק, ולכן אנחנו יכולים לזהות גם את הבעיות המנטליות וגם את הבעיות הנפשיות בזמן". לטענתו, בוועד האולימפי הישראלי יש גם מערכת שמטרתה לסייע ולתמוך בספורטאים ביום שלאחר פרישתם.

"בסופו של דבר הספורטאי הוא בן אדם", אומרת ד"ר איריס אורבך־אופז ממכון וינגייט, המשמשת גם ראש התוכנית החדשה לתואר שני בפסיכולוגיה של הספורט במכללה למנהל. "כשבן אדם נחשף לתנאי לחץ כרוניים וזה לא מטופל בצורה הנכונה, הוא יכול לפתח חרדה ודיכאון קליני. מטרת הפסיכולוגיה של הספורט היא לייצר אווירה אופטימלית לטובת שיפור הביצועים והתמודדות עם מצבי לחץ. התוכנית שלנו מכשירה את בוגריה לעבוד עם אוכלוסיות המתמודדות עם גורמים תחרותיים ולחצים, במטרה לעזור להן להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים הנובעים מגורמים פנימיים וסביבתיים, וכתוצאה מכך לשפר ביצועים, למצות את הפוטנציאל ולהגיע לביצועים אופטימליים עבורן. פסיכולוג ספורט צריך להיות חלק מהמעטפת כבר מגיל צעיר. אנחנו צריכים לבנות את החוסן הנפשי של הספורטאי מתחילת הדרך, ולא לדאוג רק לאלה שמגיעים לטופ. אני לא רוצה לחשוב כמה אנחנו מפספסים בדרך בגלל זה. מה שביילס עשתה היה להעלות מודעות לתחום המנטלי. היא למעשה אמרה שכמו שהיא נדרשת לטפל בפציעה גופנית, כך היא נדרשת לטפל בפציעה נפשית".

אנשים כמו כולנו

היו מי שמאורעותיה של ביילס שלשום הזכירו לו את פרשת רונאלדו לפני גמר מונדיאל 1998. כזכור, שעה לפני פתיחת המשחק פורסמו ההרכבים, ורונאלדו, חלוץ נבחרת ברזיל, לא נכלל בהם, אבל בהמשך צורף שמו להרכב, והוא שיחק, אך נראה לאורך המשחק מעורער. תיאוריות רבות הועלו לאורך השנים לגבי מצבו הבריאותי באותו משחק, כשהנפוצה בהן היא שעבר התקף חרדה.

"במהלך הקריירה עוברים טיפולים ומקבלים עזרה מנטלית", מספר צוברי מניסיונו. "הבינו שהנפש של הספורטאי היא הכוח, היא המניע. זה לא כמו פעם, כפי שהיה נהוג בשיטות האימון הישנות של מזרח אירופה וסין, שלא היה בהן שיח על נפש הספורטאי. היום יודעים שאם הספורטאי יהיה מאושר, זה יגרום לו לעוררות, לשיפור ביצועים, להפרשת חומרים המסייעים לו עם הלחץ. כשאנחנו מדברים על תחרויות כמו אולימפיאדה או אליפות העולם, קשה מאוד לדמות מצבי לחץ כאלה קיצוניים. ספורטאי הרי מבין את המשמעות של תחרות אולימפית, אבל אין דרך להתאמן על הפן המנטלי ולעשות סימולציה אמיתית למצב הזה, ולכן לפעמים זה תופס אותך בהפתעה".

האם הטיפולים שנעשים היום נועדו רק לשיפור ביצועים?
"ברמה האישית, הבנתי באיזשהו שלב בקריירה שהביצועים שלי יורדים לא כי אני לא מתאמן או גולש פחות טוב, אלא כי משהו בחיים האישיים שלי מפריע לי. היו לי הרבה סימני שאלה, ולכן הלכתי לפסיכולוג. אבל הלכתי לפסיכולוג קליני ולא לפסיכולוג ספורט, כי הרגשתי שהחוויות שאני צובר במהלך היום מפריעות לי במים, ולכן אמרתי: 'בוא נדבר על שחר האדם, וכך נפתור גם את הבעיות של שחר הספורטאי'. בסוף, כל ספורטאי עובר תהליך עם עצמו וצריך למצוא לו את הפסיכולוג המתאים. הוא צריך לשפר ביצועים, אבל גם להתמודד עם המעמסה הנפשית בתור בן אדם. אנחנו, הספורטאים, צריכים לדעת להתמודד גם עם הצלחות וגם עם כישלונות, וסימון ביילס היא הדוגמה המובהקת. היא הגיעה כווינרית, וכנראה שהיה לה קשה להתמודד עם ההצלחה. הצלחה מביאה איתה הרבה מאוד לחץ".

צוברי מצביע על כניסתן של הרשתות החברתיות לענף כגורם לחץ נוסף. "בשנים האחרונות, ככל שהספורט מתמקצע ומעורבים בו יותר כסף, הכרה ותהילה, כך יותר מקבלים הצצה פנימית ליום בחיי ספורטאי. הספורטאים הפכו גם את זה למקצוע. הם דואגים לבנות את עצמם גם בתקשורת וגם ברשתות החברתיות".

בשנה האחרונה יצא הסרט התיעודי ‬"משקל הזהב" (HBO), שסוקר את האתגרים הנפשיים שספורטאים אולימפיים מתמודדים איתם. "כשהסרט יצא בארץ, אנחנו בתור הוועד האולימפי הראינו אותו לכל הספורטאים האולימפיים כדי לעורר מודעות", מספר מעוז. "פעם ללכת לפסיכולוג היה לא מקובל, היום הדברים הם אחרת. ביילס הייתה מטופלת והיא לא התביישה להגיד את זה, היא לא הסתירה את זה שהיא הייתה בטיפול ואף לקחה כדורים. אני חושב שעשו מזה עניין יותר מדי גדול, בתקשורת דיברו במונחים של 'קריסה מנטלית'. היה לה קשה, זה הכל. זה קורה גם לגדולים ביותר. היא לא הפסידה מאז 2013 באף תחרות, אז גם זה קורה לפעמים. לא צריך לעשות מזה כל כך הרבה דרמה. ספורטאים הם אנשים כמו כולנו, ויש להם בעיות נפשיות כמו כולנו, אבל מכיוון שבספורט הכל הרבה יותר מועצם והם צריכים להיות בשיאם, יש משברים".