חודש תמים חלף מאז חזרו לינוי אשרם, ניקול זליקמן והמדליה ההיסטורית מהאולימפיאדה, והחיים עדיין לא מתחילים להראות סימנים של התייצבות. ההישג המדהים ניפץ את הבועה השלווה ששחו בה בשקט יחסי וזרק אותן בבת אחת לדציבלים של סלב. עד התחרות בטוקיו, לינוי יכלה להשלים סיבוב בקניון בלי חיבוק או סלפי. ניקול בכלל הייתה על תקן אלמונית. "אם כבר הכירו מישהי, זו תמיד הייתה לינוי", היא מחייכת במבוכה. "לפעמים כשהייתי מסתובבת איתה בחוץ, אנשים היו ניגשים אליה ואני הייתי עומדת בשקט מהצד. אבל מאז הזכייה התהפך לי העולם. פעם ראשונה שאנשים מזהים גם אותי. ניגשים אליי. זורקים לי מחמאות. הלכתי לעשות בדיקת קורונה, ומישהי בתור הסתובבה ושאלה אותי, 'את ניקול זליקמן? יא, איזו אלופה'. זה היה מביך, כי בחיים זה לא קרה לי קודם. אבל זה היה גם נעים".

נעים זה עניין יחסי, במיוחד אם מדובר בנערה צעירה ומאופקת כמו האלופה האולימפית. "הגעתי למצב שאני לא יכולה ללכת ברחוב", אומרת לינוי. "בכל מקום מזהים אותי, מבקשים רשות לצלם או מצלמים בלי רשות ומעלים לאתרי רכילות. הייתי עם בן הזוג שלי במסעדה ופתאום אני רואה בסטורי של מישהו 'הלם, הלם, הלם, לינוי עם בן זוגה בראש פינה'. אנשים בלי הרבה טקט ניגשים ושואלים בטבעיות: 'תגידי, אמרו לך פעם שאת דומה ללינוי אשרם?'".

וזה מטריד?
"אם באים ומבקשים, אז לא", לינוי נעה על כיסאה במבוכה. "להפך. אני משתפת פעולה בשמחה, כי אלו האנשים שתמכו בנו וישבו ביום שבת וראו אותנו. אכפת לי מהם, אני רוצה לתת להם יחס, אבל כשזה מגיע לקבוצות גדולות, זה קצת קשה".

דווקא המאמנות שחתומות על ההצלחה של אשרם וזליקמן נושמות פתאום אוויר. "חמש שנים הייתי מוטרדת כל יום, כל לילה", אומרת איילת זוסמן. "הלכתי לישון ודפק לי הלב. קמתי בבוקר ולא היה לי אוויר. כל הזמן הראש חשב מה לעשות, איך לעשות, איך להתנהל, מה לבקש באימונים, איזה בגד, איזה מוזיקה. ופתאום שלווה. פתאום אני מרגישה רפויה. מאושרת. כאילו פרק בחיים שכולנו כיוונו אליו במאמץ אדיר נגמר והכל טוב. בדרך כלל אנחנו חוות ירידת מתח מאוד גדולה אחרי תחרויות, אבל פה זה לא קרה. אני רגועה. כיף לי".

"אני עייפה ואני עצלנית", מחייכת אלה סמופלוב, "אין לי כוח לעשות שום דבר מסובך. עד התחרות עבדנו כמו נמרות. אפילו אחרי האימונים עוד ניתחנו אותם עד השעות הקטנות של הלילה. עכשיו הזמן שלנו לנוח. לשמוח עם כל מי שרוצה לגעת בהצלחה של הבנות. מחנכות מכיתה א', הגננת, רופא המשפחה, המדריך מהצבא. פתאום כולם באים ומתרגשים איתנו. כשניקול חזרה אל הבסיס, חיילים עמדו סביבה והריעו, הגישו לה מתנה כאילו היא גנרל שמקבלת כוכבים".

גם אתכן מזהים ברחוב?
"יצאנו יחד למסעדה, ופתחו לנו שולחן. כשאנחנו הולכות ברחוב, אנשים שואלים, מפרגנים. אומרים לנו: צפינו בכם. בכינו איתכם".
ניקול: "אנשים אומרים לי, קמנו בארבע לפנות בוקר לראות אתכם".
איילת: "ואני אומרת להם: בואו, לא קמתם בארבע, התחרות התחילה בתשע".

נדמה שהביטוי המזוקק ביותר לחיים החדשים התרחש בהופעה של עברי לידר באמפי בקיסריה. לינוי, שהוזמנה לאירוע עם בן זוגה אופק, חשבה בתמימות שתצלח אותו בשקט. כל הדרך לכיסא היא כיסתה את פניה במסיכה והשפילה את עיניה בצניעות. "הייתי ממש כפופה אל הרצפה", היא משחזרת. "ואז עברי אמר שאני נמצאת בקהל, ושהוא מאוד מאושר מהתוצאה שלי והקדיש לי את השיר 'זכיתי לאהוב'. חשבתי שיסתכלו עליו כשהוא שר, אבל המפיקה שלו ניגשה אליי ואמרה לי לעמוד על הכיסא. זה היה כמו בסרט: אני עומדת על הכיסא באמצע קיסריה, עברי שר על הבמה עם הפסנתר וכל הקהל אליי, כל הפלאפונים עליי. כשסובבו את המסכים הגדולים אליי התחיל הטירוף. כל הקהל צרחות. איזה אלופה, לינוי, תעשי לי שפגט. מהמבוכה ניסיתי להסתיר את הפנים אבל הקהל צעק, את יפה, תורידי את הידיים. המון אנשים עזבו את הכיסאות שלהם ובאו לאזור שבו ישבנו. בשלב מסוים בן הזוג של עברי לידר ניגש לבן הזוג שלי ואמר לו: 'אני ממש מבין אותך. גם אליי באים'".

ואיך הרגשת?
"מבוכה גדולה, אבל גם כיף, כי היו שם כל כך הרבה אנשים מאושרים רק בגלל משהו שעשיתי".

ניקול זליקמן, לינוי אשרם (צילום:  רמי זרנגר )ניקול זליקמן, לינוי אשרם (צילום: רמי זרנגר )

הן שונות ודומות להפליא. שתיהן בחרו בהתעמלות אומנותית בשל הכישרון וההישגים, שתיהן עדיין נערות צעירות שהתבגרו בעל כורחן, האחת מאופקת ושקטה, ממשפחה ישראלית שורשית שלא קשורה לספורט; השנייה תוססת ומשוחררת, שנולדה למשפחת ספורטאים שעלתה מרוסיה. לינוי אשרם (22) גדלה בראשון לציון והביאה מדליה אולימפית. ניקול זליקמן (20) הביאה לכפר סבא את המקום השביעי, המכובד, בתחרות הרב־קרב התובענית.

אף על פי שהן מתחרות על אותה המשבצת, שתיהן חברות קרובות שעוזרות ונעזרות, מרימות ומכוונות. מפליא עד כמה הקשר ביניהן מפרגן ונטול קנאה. אפשר שאימצו את המודל הזה מהמאמנות שלהן. איילת (42), רווקה מתל אביב, ואלה (42), נשואה ואם לבת מפתח תקווה, עובדות יחד בערך מאז שהספורטאיות שלהן נכנסו לאיגוד והחלו לזכות בהכרה. כולן מקיימות קשר הדוק גם באימונים וגם בחיים עצמם. מחזקות ומתייעצות, מרימות בהפסד, מריעות בניצחון.

"אנחנו לא מאותה האגודה, ולכן כשהייתי קטנה היינו ממש מתחרות האחת בשנייה", נזכרת לינוי. "כששתינו נכנסנו לדרגת סניור ואלה ואיילת התחילו לעבוד יחד, יצא שהיינו מתראות ומתאמנות כל יום ומאוד התחברנו ותמכנו אחת בשנייה".

אף על פי שהתחריתן על אותה המשבצת?
"התחרות עשתה לנו רק טוב. כשהתחלתי להיות ברמה מסוימת מעל ניקול, זה תמרץ אותי לשמור על הפער. אם הייתי חושבת שאין אף אחת שקרובה אליי, לא היה מי שידרבן אותי להשיג אותה".

ניקול: "לינוי עודדה אותי כשהיה לי קשה. אנחנו כל כך מכירות האחת את השנייה, שמספיק לנו חצי מבט. אנחנו גם יודעות מתי לתת את השקט האחת לשנייה".

אלה: "גם ביני לבין איילת יש אמון ושיתוף פעולה מלא. אנחנו מגבות האחת את השנייה, לפעמים כשאני טסה, איילת עובדת עם ניקול, ואני עובדת עם לינוי. יש מחויבות, מסירות ועם השנים זה הפך לאהבה. היום המנהלים של מכבי והפועל אומרים לנו שבזכותנו יש פחות פוליטיקה בספורט, כי פעם היה המון אגו בתחום".

ניסו להפריד ביניכן?
איילת: "הרבה פעמים ניסו להפריד בינינו. אבל אנחנו החלטנו שלא משנה מה אומרים לנו או מה אנחנו שומעות, תמיד אנחנו באות ומדברות ומבררות את העניין. ככה גילינו את כל שמועות הסרק, וזה רק חיזק את הקשר בין כולנו".

בניגוד ללינוי, ניקול נולדה לתחום. אמה היא מתעמלת אקרובטיקה שאימנה אותה בשנותיה הראשונות. ובכל זאת, היא לא הגיעה לתחום מבחירה. "כשאמא שלי לקחה אותי לאימונים, בהתחלה לא גיליתי עניין", היא נזכרת. "רק אחרי זמן רב התחילו לי ניצוצות בעיניים, כי ראיתי את הבנות עם הסרטים והבגדים. זו הייתה בחירה שלי, לא ברירת מחדל. אומנם התאמנתי יותר שנים מלינוי, אבל היא נכנסה לדרגת הבוגרות שנתיים לפניי. אליפות העולם הראשונה אצלי הייתה ב־2018, לינוי כבר הייתה שם ב־2015. מבחינת הניסיון והאחריות זה לגמרי משנה את התמונה".

לינוי: "אני נמשכתי לתחום בגלל האופי שלי. אני צריכה שיאתגרו אותי, שתהיה לי מטרה קשה להשגה. אז כן, הייתי טובה, אבל זה לא היה בגנים. לא נולדתי עם גמישות. למעשה, חוץ מקואורדינציה לא נולדתי לתחום בכלל. את הכל בניתי עם השנים. זה התחיל כחוג ליד הבית, עם ילדות קטנות שמחזיקות חישוקים. אבל אז המאמנת זיהתה אצלי משהו ודיברה עם ההורים שכדאי לי ללכת לנבחרת. אני זוכרת שכשנכנסתי לאולם ראיתי פתאום גם אלות וסרט. זה ממש משך אותי, כי אהבתי להתעסק בדברים. אחרי זה ראיתי את הבגדים ואת הגמישות של הבוגרות בנבחרת, ורציתי גם, אבל לא העליתי בדעתי מה צריך לעשות בשביל להגיע לרמה כזו. לא הייתה לי בכלל כף רגל לפוינט. זה היה נורא. אם פוינט צריך להיות מעל 80 מעלות, אצלי זה היה הפוך. הייתי צופה בסרטים וסדרות של התעמלות אומנותית, מכניסה את כף הרגל מתחת למזנון ומותחת אותה חזק כנגד הכובד. זה נורא כאב אבל גם היה שווה כי הצלחתי לשפר".

למדת לדבר רוסית?
"אמא שלי אמרה, יש לך הזדמנות ללמוד עוד שפה כי המאמנות אומנם יודעות עברית, אבל הן מעבירות את רוב התרגילים ברוסית. בקבוצה שלי הייתה רק עוד ישראלית אחת והשאר רוסיות. אז למדתי".

איילת: "לינוי לא יכולה לא לדעת מה קורה סביבה. היא חייבת להבין מה אומרים ומה מדברים. אם המאמנת הייתה יפנית, היא הייתה לומדת יפנית. זה האופי שלה - כל מה שמפריע לה היא מנקה".

לינוי אשרם אחרי הנחיתה בארץ (צילום: אבשלום ששוני)לינוי אשרם אחרי הנחיתה בארץ (צילום: אבשלום ששוני)

בכניסה אל הנבחרת חלחלה גם ההבנה שהחיים כפי שהכירו אותם השתנו בתכלית השינוי. כשהחברים והחברות המשיכו ללמוד ולבלות, להדריך ולהתגייס, לינוי וניקול הקדישו את חייהן לאימונים מפרכים, לפעמים גם 12 שעות ביום. "התעמלות אומנותית זה הספורט הכי אכזרי שיש", אומרת ניקול. "אנחנו עובדות ומתאמצות ומביאות את הגוף והנפש לקצה בשביל שש דקות של תחרות. אנשים לא מבינים כמה זה תובעני. רק כספורטאית מצטיינת בצבא נפל לי האסימון עד כמה הענף שלנו מטורף, כשאמרו לי להגיע לבסיס לפני האימון הראשון ואחרי האימון השני. אמרתי להם, האימון הראשון מתחיל בשמונה ומסתיים בארבע אחר הצהריים. ובארבע ורבע מתחיל האימון השני. והם אמרו, אבל יש לנו כדורגלן ידוע שיש לו שפע זמן לשרת ביחידה. אמרתי להם, כדורגלן זה שלוש שעות אימון ביום, אבל אנחנו מתעמלות מהבוקר ועד הערב".

מי מממן את העלויות?
לינוי: "עלויות הציוד והנסיעות נפלו בתחילה רק על המשפחה, וזה לא היה קל. כולם נרתמו לעזור. היו גם הרבה מאוד הסעות, ועד שהוצאתי רישיון נהיגה, כולם היו מגויסים, אפילו סבא וסבתא נרתמו לעזרה. מאז שאני בנבחרת הספונסרים מלווים אותי והם שינו את התמונה. רב־בריח, בנק הפועלים, אולווייז, תלמה ואדידס מאוד עוזרים לנו".
נ

יקול: "ההוצאות בהתעמלות אומנותית גבוהות מאוד. כל כדור עולה בסביבות 400 שקל, והם גם מתפנצ'רים לא מעט, הבגדים מאוד יקרים, בשלב מסוים מזמינים אותם במיוחד מרוסיה, ואני גם גדלה כל הזמן. עד שלא הגעתי לנבחרת, כל ההוצאות היו על ההורים. אבל בשנים האחרונות יש לי ספונסרים שמאוד מסייעים לי. העיר הלבנה, סוזוקי, יחידת יט"ד 382 וחיל התקשוב של צה"ל מלווים ומממנים את רוב העלויות".

מה הכי קשה באימונים?
"לעבור פציעות. בשנייה אחת את נופלת, אבל כל כך הרבה זמן לוקח להשתקם ולחזור לזירה. גם הקושי הנפשי מאוד משמעותי. אחי תמיד אומר לי, הגוף ישכח ראשון, אבל הראש זוכר".

לינוי: "אימון של שחקן כדורגל או ג'ודו הוא שלוש שעות. אצלנו שלוש שעות זה רק החימום. והאימון עצמו בנוי ממתיחות, קפיצות, חיזוקי אלמנטים, עבודת מכשירים, קואורדינציה, כושר, תרגילים במוזיקה, תרגילים בלי מוזיקה. כשנסענו לתחרויות גדולות, היו מצמידים לנו מאבטחים, וניקול ואני היינו מסתכלות על השרירים שלהם ואומרות, יו, איזה מגניבים הם. אבל אז הם באו איתנו לחזרות, ועל האימון הראשון הם התעייפו אפילו מלצפות בנו. הם אמרו, זה הענף הכי קשה שראינו אי־פעם".

אז איך עומדים בזה?
"בזכות הסיום. כל אימון שאני מסיימת בצורה טובה מרומם תוך שנייה. זה אדרנלין".

איילת: "הקושי העיקרי בענף הוא שצריך לחזור מאות פעמים על אותה תנועה. ראיתי את התסכול של הבנות כשהן עשו משהו ולא הצליחו ואת אין ספור הפעמים שהן אימנו את עצמן כדי שהגוף יגיב באופן אוטומטי. זה כל כך מונוטוני. פה בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה עם אלה, אנחנו מגוונות להן, מאתגרות אותן, חושבות יחד איך להפוך את האימון ליותר מעניין, פחות סיזיפי".

נשאר בכלל זמן לבילויים ומפגשים חברתיים?
ניקול: "אנחנו מוצאות את הזמן בעיקר בחופש. אנחנו יוצאות לקניון או לים או לסרט אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה מבנות גילנו".
לינוי: "אף פעם לא הרגשתי שחסר לי ללכת למסיבות".

והתזונה? אתן מקפידות על משטר דיאטה?
"אנחנו אוכלות נכון, אבל לא מונעות מעצמנו ממתקים פה ושם. רק בתקופות של תחרות אנחנו נכנסות למשטר תזונה קשוח. לפני האולימפיאדה ידעתי שלא כדאי לאכול המבורגר או עוגות, אבל כן אפשר להתפנק עם שוקולד 70% או אגוזים ותמרים".
ניקול: "לא הרעיבו אותנו, לא הרעבנו את עצמנו".

אלה: "יש לנו רופאה אולימפית ששומרת על המשקל התחרותי ומשקל האימונים כדי למנוע פציעות. משקל עודף זה לא רק שומן, זה גם שרירים נפוחים ועייפות. התזונה מאוד משמעותית בענף שלנו. ספורטאית בהתעמלות אומנותית צריכה להיות לא רק בריאה אלא גם לשמור על המראה. אין מה לעשות, זה לא מתאבקת סומו. אם החלטת להיות בטופ, את צריכה משמעת עצמית גם בנושא הזה".

בשנים האחרונות, אולי גם לאור פרשת המאמנת אירה ויגדורצ'יק, נוצר דימוי שלילי למשטר האימונים הקשוח. הסאטירה ב"אנחנו במפה" בכיכובו של שלום מיכאלשווילי העצימה את התפיסה הזו.

לינוי: "החיקוי של מיכאלשווילי לא הצחיק אותי. להפך. אנשים הרשו לעצמם להיכנס לי לצלחת. לחקות את הדמות של זינה מהמערכון ולשאול אותי, 'אני הרשיתי את זה?'. זה מעליב ומעצבן וגם לא נכון".

איילת: "גם עשו מאיתנו צחוק וגם לא הבינו שכדי לשמור על אימון צריך לשמור על המשקל, וברגע שכולם צוחקים על זה, זה מעביר מסר לבנות שהשמירה על הבריאות היא דבר שלילי. השיטה של אירה ויגדורצ'יק השליכה עלינו, אבל לנו יש דרך אימון אחרת לגמרי".

אתן לא קשוחות עם הבנות?
לינוי: "אנחנו צריכות דווקא את הקשיחות. זה חשוב לדיסטנס. אנחנו צריכות שמישהו יעזור לנו להוציא החוצה את הכוח הנוסף שלנו. אנחנו לא יכולות לעשות את זה לבד".

ניקול: "בלי מאמנים קשוחים ודורשים בזמן אמת, שום ספורטאי לא יגיע לתוצאות גבוהות".
אלה: "נכון. ניקול יכולה להגיד: אין לי כוח, אלה. אני כבר גמורה. אבל אני אומרת, אני אראה לך מה זה אין לי כוח. תעלי על המשטח ותעשי ככה וככה. ניקול עולה, ותוך שעה עובדת כמו כוכבת".

הקורונה השפיעה על ההכנות לאולימפיאדה?
"הדחייה של האולימפיאדה בשנה הייתה איומה. כשהודיעו לנו, היינו בדיכאון, אבל התרוממנו. עשינו את המקסימום למרות הקורונה ולמרות הטילים ומבצע שומר החומות. אני מודה על האמת, מאוד חששתי שהמתח ישפיע על התוצאות, אבל שמנו בצד את כל רעשי הרקע והתמקדנו במטרה שניקול תהיה בגמר ולינוי תביא מדליה. עבדנו כולנו יחד בווינגייט. היו אימונים קשים, עייפות, סטרס, אבל המסגרת הייתה כיפית. כשהסתיימו האימונים ולמרות העייפות שרנו, השתוללנו, השתחררנו".

ובזמן הבידוד?
איילת: "הוועד האולימפי בישראל, היחידה לספורט הישגי, איגוד ההתעמלות, מכון וינגייט והאגודות שלנו הפועל ראשון לציון ומכבי תל אביב המשיכו לתמוך בנו, לשלם לנו משכורות גם בזמן הסגר והבידוד. זה היה סוג של הכרה מעולם הספורט שמעריך את ההישגים שלנו גם בתקופות מורכבות".

ניקול זליקמן בתרגיל האחרון בגמר אולימפיאדת טוקיו 2020 (צילום: REUTERS/Lisi Niesner)ניקול זליקמן בתרגיל האחרון בגמר אולימפיאדת טוקיו 2020 (צילום: REUTERS/Lisi Niesner)

באופן מוזר, הנחיתה באולימפיאדת טוקיו הקלה מעט את שגרת האימונים התובענית. הימים שקדמו לתחרות הוקדשו לחיזוק הגוף ולשלוות הנפש. הרופאה המלווה, ד"ר לובה גליצקיה והפיזיותרפיסטית הצמודה נטלי ברטלר, השגיחו על הבריאות, התנועה והשרירים, והמאמנות על הביטחון העצמי ועל מנוחה נכונה. "קיוויתי שאהיה מדורגת לשלישייה הראשונה", מחייכת לינוי. "אבל בכלל לא ציפיתי לזהב. פחדתי לאכזב. את איילת, את המשפחה שלי, את המדינה. ידעתי שהרבה אנשים מסתכלים עליי, וגם אמרו לי כל הזמן, את הגאווה שלנו, את בטוח תחזרי עם מדליה. הרבה פעמים הזכירו את המילה מדליה באולימפיאדה, ובימים הראשונים בטוקיו זה מאוד הלחיץ והרתיע אותי".

איילת: "זו הייתה תחושה אחרת לגמרי. שונה מכל תחרות. ההכנה שונה. המתח שונה. אפילו האנרגיות אחרות. בימי האימונים ניסיתי לעטוף את לינוי ולתת לה גב, כי הרגשתי שהיא לא מתאמנת בביטחון, לא אוכלת כמו שצריך ולא נרדמת בלילות. למחרת הלילה הראשון הלך לנו אימון שלם בגלל שהיא לא ישנה. הבנתי שהמתח עלול להכריע אותה, אז פשוט דיברתי איתה בלי הפסקה. על כמה שהיא חזקה, כמה התרגילים שהיא מבצעת מרשימים ומדויקים כבר חודשים, ועד כמה שהיא טובה ומוכנה לתחרות. גייסתי גם את החבר שלה שיתקשר אליה מישראל בכל בוקר בשבע וחצי שעון טוקיו כדי שהיא תפתח את היום בחיוך. לינוי הביאה עשרות מדליות עד טוקיו, ואי אפשר למחוק לה את הקריירה על תחרות אחת. אז נכון שנדרש מספורטאי־על לעמוד במתח באולימפיאדה, אבל לא רציתי שזה מה שיוביל את לינוי וינחה אותה בתחרות".

לינוי: "באחד הלילות לא הצלחתי להירדם. בשש בבוקר קראתי לאיילת ופשוט ישבנו בחדר ודיברנו על מה אנשים יחשבו עליי אם אפשל. איילת אמרה, אני יודעת שאת יכולה ומסוגלת לעשות את הכי טוב שלך, ולכן לא מעניין אותי מה תהיה התוצאה הסופית. הכי חשוב שתיהני מהדרך, ולא משנה מה תעשי, אני אוהב אותך ואהיה גאה בך. השיחה הזו עזרה לי לנקות את הראש".

לתחרות הן הגיעו שלוות יותר. "אמרנו לעצמנו, זו עוד תחרות, רק שהפעם יש ציור של טבעות על המשטח", מחייכת ניקול. "עוד לפני הנסיעה לטוקיו העליתי פוסט לאינסטגרם, ולינוי הגיבה 'בשם השם נעשה ונצליח'. כשהתחלתי את התרגיל הראשון באולימפיאדה, המשפט הזה קפץ לי לראש ומלמלתי לעצמי 'בשם השם נעשה ונצליח. את יכולה. לכי על זה', והוספתי גם 'ספוגם' שזה בעזרת השם ברוסית. ככה בכל תרגיל, כמו ריטואל".

אלה: "שמתי לב לזה, וכשהספורטאית של איטליה יצאה למשטח וראיתי שגם היא מדברת עם עצמה, אמרתי למאמנת שלה, טוב שהן ממלמלות, זה מאוד משחרר".

לינוי: "לרוב אני לא מדברת לעצמי תוך כדי תרגיל, אני עושה אותו על אוטומט, רק לפני שאני יוצאת למשטח אני אומרת 'שמע ישראל'. אני גם לא עסוקה במחשבות באמצע התרגיל, אלא אם אני רוצה להרגיע את עצמי שלא אמהר ולא אהיה פזיזה מדי".

איילת: "הייתי עם המסיכה ולא ראו, אבל בטוקיו זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי אל לינוי. כשהיא עלתה על המשטח והתחילה את התרגילים הסתכלתי למעלה ואמרתי, רק שתעשה את מה שהיא יודעת. מאוחר יותר, כשראיתי אותה מקרוב בשידורים החוזרים ועם איזה ביטחון היא הופיעה, אמרתי לעצמי, מה דאגת בכלל, אבל באולימפיאדה זו הייתה התחרות היחידה ששלחתי לבנות את כל האנרגיה שהייתה לי בגוף".
התרגיל הראשון לא היה מוצלח.

"הכניסה בלבלה אותי", אומרת לינוי. "לא הסבירו לנו מאיפה להיכנס, ולא ידעתי שאני צריכה להיכנס מהאמצע ולא באלכסון, ובגלל שזה היה התרגיל הראשון והקריינית דיברה ממש חלש, לא שמעו אותה על המשטח ולא הבנתי אם קראו לי או לא. אז התחלתי ללכת, נכנסתי באלכסון, נעמדתי בפוזה של חיזוק, ומזל שהסתכלתי על השופטת, כי היא סימנה לי לרדת. לא הבנתי מה קרה ונכנסתי ללחץ שהשפיע על כל התרגיל. זה הוציא אותי מריכוז, אבל אני שמחה שזה קרה, כי ברגע שקורה הנורא מכל, אני אומרת לעצמי בראש, אוקיי, כבר ראו את הכי גרוע שלך, מפה יש לך רק לעלות ולתת פוש".

מתי התחלת להבין שאולי את בדרך לזהב?
"באף שנייה במהלך התחרות לא חשבתי שיהיה לי זהב. אבל אחרי התרגיל השני בגמר, כשראיתי שאני מדורגת ראשונה, הבנתי שאני בפודיום, רק לא ידעתי באיזה מקום. הבלארוסית והרוסייה היו עוד לפני התרגיל, ושתיהן מעולות. לפני תרגיל האלות, איילת אמרה לי שרמת הקושי שלו יותר גבוהה אצל הרוסייה, וזה עורר אותי. אמרתי לעצמי, רק תיתני את הכי טוב, ויש פה אפשרות לעשות איזה אלמנט. הבנתי שיש אולי סיכוי למדליית כסף. זהב לא היה אפילו בדמיון".

ניקול: "כשסיימתי את המכשיר האחרון בגמר, התפרקתי. שם נפל האסימון. אלה אמרה לי, את כבר בגמר, תעשי שואו, אני אוהבת שאת אמוציונלית, ובאמת באתי בהרגשה שזה שלי, ושאני צריכה ליהנות".

אלה: "כשניקול יצאה לתרגיל האחרון, עמדתי שם מתוחה, לא הרגשתי את הרגליים. הלב שלי דפק כאילו טסתי בקוסמוס. כל החיים התרכזו לדקה וחצי שלה. ואז היא סיימה ויצאה עם חיוך, מבסוטית, נותנת נשיקה. אני לא יודעת איך זה אצל מאמנות אחרות, אבל אצלי זה היה רגע של חופש. שחרור. אנרגיות חדשות. כמו בטרייה שהטעינו אותה מחדש".

לקח קצת זמן עד שהגיעו הציונים הסופיים. לינוי ישבה שם, מחובקת עם איילת, מתבוננת במסך, מתקשה להכיל את הסערה הפנימית. "זה היה גיהינום", היא מודה. "שמו ברקע מנגינה של בום, בום, כמו דפיקות לב. ידעתי שיש לי מדליה אולימפית, אבל המתח היה בלתי נסבל. ואז הופיעו בלוח התמונות שלי ושל דינה (אברינה, המתעמלת הרוסייה - שמ"ב). ופתאום הגרף שלי עלה. בהתחלה אפילו לא הבחנתי בזה, כי ההפרש היה כל כך קטן, אבל אז איילת זינקה עליי וחיבקה אותי ושתינו בכינו יחד. זה הרגע שאני תמיד אזכור מהאולימפיאדה".

איילת: "בכלל לא הצלחתי להבין את המשמעות של אלופה אולימפית. היה כזה הלם, כזו מהומה. כזה אושר לראות את המשלחת הישראלית בקהל, את ראשי מינהל הספורט ואיגוד ההתעמלות, כל האנשים שתמכו ועזרו לנו צוהלים ובוכים. פתאום זה היה מין סוג כזה של 'אמרתי לכם'. כאילו הרגשתי שהוכחנו להם שאנחנו הכי טובות. זה היה רגע שלא יישכח. בכל פעם שאני רואה אותו בשידורים החוזרים, אני בוכה מחדש".

הניסיון של הרוסיות לערער על ההישג המרשים העיב על השמחה?
ניקול: "היו לנו בעבר המון אימונים משותפים איתן, והיה קשר ממש טוב. אפילו החלפנו איתן סיכות ביום לפני התחרות. אבל הן התאכזבו. אפשר להבין אותן ואפשר גם לא להבין".

לינוי: "אנחנו תמיד מדברות. שואלות מי שם מוזיקה, מי עומדת איפה, גם יצא לי לעמוד איתן כמה פעמים על הפודיום כשקיבלנו מדליות בתחרויות קודמות, ותמיד איחלנו מזל טוב וחיבקנו ואמרנו כל הכבוד ושאלנו איך היה. הייתה תקשורת ממש טובה".

אז מה קרה הפעם?
"אני די בטוחה שהן באו לאולימפיאדה בידיעה שהן הולכות לזהב ולכסף. זו הייתה החשיבה שלהן. אני לא באתי לקטוף מדליות אלא לעשות את הכי טוב שלי. וכשאת מראש באה בהחלטה שאת חייבת לזכות, את מאוד מתאכזבת".

גם את התאכזבת מהתגובה שלהן?
"כן, זה קצת אכזב. כי כשהן זכו במדליית זהב, הייתי באה אליהן ברוח ספורטיבית, אומרת כל הכבוד. ופתאום כשזה הפוך, זה לא היה ככה. אני זוכרת שאחרי שהודיעו שאני ראשונה, שאלתי את עצמי, כדאי לי ללכת אליהן או לא? והחלטתי לגשת. וניסיתי לחבק אותן, להגיד כל הכבוד, כי בסוף גם מדליית כסף אולימפית זה מטורף. כמה זוכים בכסף מתוך עשרות אלפי ספורטאי־על בכפר האולימפי? והרי הצבע ממש לא משנה. אבל כשניגשתי, קיבלתי מהן תגובה של אנטי. דינה ישבה על הספות והסתכלה על הרצפה. היא אפילו לא הרימה את הראש והסתכלה עליי. והמאמנת אפילו לא אמרה לי מזל טוב על הזכייה. אז לא התייחסתי. השתדלתי להתנהג בצורה הכי ספורטיבית והלכתי למתחרות האחרות שכן התייחסו. כל השאר שמחו בשבילי, פרגנו לי ובירכו אותי".

לא שהיה יותר מדי זמן להתייחס לעלבון של המתעמלות הרוסיות. ברגע אחד הופקעו הבנות לטובת מדינה שלמה. "זה היה מטורף. פשוט אי אפשר לתאר את ההרגשה למרות שלוקח זמן לעכל את ההישג", אומרת לינוי. "הטלפונים קרסו. פוצצו אותנו במחמאות וברכות. הנשיא התקשר, וראש הממשלה וביבי ומירי רגב בירכו אותנו ואמרו שהם גאים בנו. היינו בעננים. אפילו לא שמנו לב עם מי דיברנו. לא ידענו בכלל איך לענות, כי הייתה הצפה של חיבוקים והודעות ורצינו לשמוח ביחד אבל אי אפשר היה כי מיד שלחו אותנו לראיונות וכל הזמן: תעלי למעלה, תרדי למטה, תצאי למרפסת. בשלב מסוים הרגשתי שאני כבר לא יכולה להתפצל".

ניקול: "זה הרגיש כאילו כל עם ישראל שמח בזכייה שלנו. כאילו כל אחד ואחד עמד על המשטח במקומנו".
איילת: "דתיים אמרו לנו, חיללנו שבת בגללכן".

אלה: "שלחו לנו צילום של חוף הכנרת בבוקר. המציל הפעיל את הכריזה ובאמצע הרחצה הוא אמר: 'לינוי אשרם אלופה אולימפית'. רואים בצילום שאנשים קופצים במים, מריעים, צועקים, מוחאים כפיים. צפיתי בזה עם דמעות בעיניים".

מרוב הפוקוס על לינוי, נדמה היה שניקול קצת נזנחה בצד. "כל העיניים היו על מדליית הזהב של לינוי", אומרת איילת. "אבל ניקול עבדה קשה בדיוק כמו לינוי ולא כולם מכירים בהישג שלה. בספורט תחרותי העיניים נשואות רק למדליסטים, וזה ממש עצוב, כי יש כל כך הרבה ספורטאים בעולם שעבדו כל כך קשה כדי להגיע לנקודת הגמר, ולא זוכרים אותם והם גם לא מקבלים מלגות וכספים ומענקים בסדר הגודל של שלושת המקומות הראשונים. זה לא הוגן. הגוף שלהם שבור באותה מידה, וגם הנפש נפצעת".

ניקול, ככה את מרגישה?
ניקול: "אני חונכתי מגיל קטן לשמוח בחלקי ולדעת שאם ביצעתי את התרגילים שלי במקסימום אז לא משנה מה תהיה התוצאה. ואולי אני גם קצת מדחיקה. כי אני מאושרת בהישגים שלי. גם אני מרגישה שקצת שוכחים מאיתנו בדרך. זה אפילו לא השאלה על מי הפוקוס, אלא להכיר במעמד שלנו שאנחנו פיינליסטים אולימפיים מבין מיליארדי אנשים בעולם. אבל בתחרות עצמה הייתי בהיי כל כך מטורף, שלא ייחסתי חשיבות לדברים האלה. ראיתי שיש עניין סביב לינוי, שכולם רצים אחריה, והבנתי את זה. אין לי אגו, ואין בי קנאה. זה לא כאב לי או הציק לי. להפך, שמחתי ששתינו עשינו היסטוריה".

אלה סמפאלוב, ניקול זליקמן, לינוי אשרם, איילת זוסמן (צילום: רמי זרנגר)אלה סמפאלוב, ניקול זליקמן, לינוי אשרם, איילת זוסמן (צילום: רמי זרנגר)

עדיין יש באזז תקשורתי, עדיין הרשת גועשת, מספר העוקבים של לינוי וניקול הכפיל ושילש את עצמו, וישנם כל מאות ואלפי המברכים והמגיבים שמציפים טכנית ורגשית. ובכל זאת, הן מצליחות לגנוב לעצמן סוג של זמן איכות עם עצמן והמשפחה. "לאורך שנים המסגרת שלי הייתה משמונה בבוקר עד עשר בלילה", אומרת לינוי. "ולכן הימים שאחרי האולימפיאדה משחררים למרות כל הרעש והחגיגות. אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, וואללה, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה. בשנתיים האחרונות ממש גרנו בווינגייט. רק מדי פעם בסופי שבוע הייתי קופצת הביתה, ופתאום אפשר לקום בבית שלי, בחדר שלי, לראות את ההורים כל יום, וגם לצאת עם אחי להסתובב. אני חושבת שראיתי אותו בשבועיים האחרונים יותר מכל הפעמים שנפגשנו בשנתיים שקדמו לאולימפיאדה".

מה היעד הבא, פריז?
"עדיין לא. כרגע אנחנו עוד על סוג של ענן, והחלטות כאלה צריך לקבל בראש נקי. אז רגע. תנו קצת לרחף. לנוח. לחוות. לחיות. מה יהיה מחר? אלוהים גדול".