לא מעט רגעים מרגשים ייצרה אולימפיאדת טוקיו בקיץ האחרון. אחד מהם היה הופעת הפרידה של אלכס שטילוב, מהמתעמלים הגדולים ופורצי הדרך של ענף ההתעמלות בישראל. אומנם שטילוב לא הצליח להעפיל לגמר, אבל נתן את כולו על המשטח. “מבחינה אמוציונלית, אין ספק שאולימפיאדת טוקיו הייתה המרגשת ביותר עבורי”, מספר שטילוב, שהודיע בימים האחרונים על פרישתו מספורט תחרותי בגיל 34.

“אומנם לא הצלחתי לעשות את התרגיל בצורה שרציתי, אבל ידעתי להעריך כל שנייה כי ידעתי שזו התחרות האחרונה שלי, ושלא משנה מה – אני בא כדי ליהנות. זה נשמע קלישאתי, אבל כך הרגשתי. אני יכול להגיד בלב שלם שנהניתי מהרגע הראשון ועד האחרון באולימפיאדה הזו”. במסגרת ההודעה על פרישתו הודיע שטילוב גם על מינויו למנהל נבחרת התעמלות המכשירים לגברים ומאמן הסגל הצעיר. “דבר הפרישה לא היה הפתעה בשבילי, כן?”, הוא אומר.

“עוד לפני המשחקים האולימפיים בטוקיו תכננתי את זה, אבל אי אפשר באמת להתכונן ליום הזה.כמה שלא תבוא מוכן – זה תמיד מפתיע ברגע שזה מגיע"."אצלי יצא ככה שיום למחרת כבר יש לי תעסוקה, גם באיגוד ההתעמלות וגם בפרויקטים אישיים, אז למזלי לא יצא לי לשבת בלי עבודה, אבל עדיין בעיניי, בתחושה הפנימית שלי, יש סוג של הקלה”.

אלכס שטילוב (צילום: אריאל שלום)אלכס שטילוב (צילום: אריאל שלום)

למה? “כי פגשתי מלא אנשים, גם ברחוב, והם שאלו: ‘נו אלכס, מה איתך? אתה ממשיך? לא ממשיך?’. היו הרבה סימני שאלה, וזה מרגש שלאנשים אכפת. עכשיו אני יכול להקדיש את 100 האחוזים שלי להתחלות חדשות”.

דבר הפרישה גרם לך לעצור לרגע ולהסתכל על הקריירה במבט לאחור?
“כן. עולות בי שאלות בסגנון: ‘אחרי שכמעט 30 שנים התאמנתי וכל הזמן באתי לאולם ההתעמלות בשביל לעשות תרגילים, אז מה עכשיו? זהו? לא צריך לבוא לאימון וללמוד תרגיל חדש או משהו כזה?’. זו תחושה מוזרה. להבין, לעכל ולהשלים עם העובדה שזהו”.

במבט לאחור אתה גאה בדרך שעברת?
“מאוד, לא רק בהישגים. הישגים הם חלק מאוד חשוב בקריירה של כל ספורטאי, אבל גם הדרך חשובה לי. הדרך הייתה מדהימה. היא לא תמיד הייתה קלה, היו לפעמים גם הרבה מכשולים”.

אילו מכשולים?
“המכשול הכי גדול עבורי היה בגיל ההתבגרות, כשפתאום גבהתי ב־20 סנטימטר, שנה בערך אחרי שעליתי לארץ. צמחתי נורא מהר וגם הגעתי למדינה חדשה, והיו קשיי שפה וקשיים חברתיים, והשפה היחידה שידעתי לדבר בה הייתה שפת ההתעמלות. כילד תמיד הייתי הכי טוב בקבוצה ותמיד הסתכלו עליי כעל ספורטאי, כעל הבטחה גדולה".

"פתאום עליתי לארץ חדשה ואף אחד לא הכיר אותי, והעובדה שגבהתי בענף שמבוסס על אנשים ‘נמוכים’ - פגעה ביכולות שלי לעשות מה שהייתי מורגל לעשות. כל הגוף ומרכז הכובד השתנה, וקשה להתגבר על העובדה הזו. בגלל שלא הייתי נמוך, הסתכלו עליי בהרמת גבה ולא ראו בי פוטנציאל או כישרון. לא ידעו מה עשיתי לפני שעליתי לארץ”.

בין הראש לגוף
שטילוב, המתנשא לגובה של 1.82 מטר, נולד וגדל בטשקנט שבאוזבקיסטן, בן לאלה, מתעמלת בעברה ומאמנת התעמלות בהווה. את הרומן שלו עם הענף החל כבר בגיל 5, בהשראת אמו. “זה מה שעשיתי ואהבתי מגיל קטן”, הוא מספר. “אהבתי לבוא לאימונים, ללמוד תרגילים ולגלות עולם חדש. בגיל 12 הפכתי לסוג של מקצוען, עברתי ללמוד בפנימיית ספורט והתחלתי להתאמן פעמיים ביום. כבר ראיתי לאן אני רוצה להגיע”.

בשנת 2002, בהיותו בן 15, עלה לישראל עם משפחתו. בעוד הוריו השתכנו בהרצליה, הוא נשלח לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן, שם התאמן במועדון אתלטיקה שבו התאמנו מתעמלי הצמרת של ישראל. “הייתי נער בן 16, שאין לו חברים ולא יודע את השפה, רחוק מהמשפחה ומהאנשים שאני מכיר. הייתי לבד וזה היה מאתגר מאוד”, הוא מספר.

במהלך שהותו בקיבוץ יצא למחנות אימונים ותחרויות, שם הכיר את סרגיי וייסבורג, מאמן התעמלות שעלה לארץ כחצי שנה לפניו. “סרגיי בדיוק התחיל לעבוד בנבחרת ההתעמלות של מכבי תל אביב”, הוא מספר. “ראיתי את צורת העבודה שלו, התלהבתי והחלטתי שאני רוצה לעזוב את הקיבוץ, לחזור לבית הוריי ולהצטרף למכבי תל אביב”.

במרוצת השנים הפך וייסבורג לא רק למאמנו של שטילוב עד פרישתו, אלא גם למנטור עבורו. “את התקופה הכי קשה בקריירה עברתי עם סרגיי”, הוא מספר. “בעוד שהצמיחה שלי בגובה בנעוריי גרמה לאנשים לאבד בי אמון, סרגיי דווקא כן הצליח לזהות בי פוטנציאל. חזרנו להתאמן מההתחלה כדי שהראש יסתנכרן יחד עם הגוף, ומאז עברנו דרך. בלעדיו היה לי הרבה יותר קשה לעבור את התקופה הזו”.

אלכס שטילוב וארטיום דולגופיאט (צילום: שלומי גבאי, וואלה!)אלכס שטילוב וארטיום דולגופיאט (צילום: שלומי גבאי, וואלה!)

לאורך הקריירה הענפה שלו שבר שטילוב שיאים והגיע לשלל הישגים. בין היתר, הוא מחזיק בתואר המתעמל הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב וכסף באליפות אירופה, המתעמל הישראלי הראשון שזכה במדליה באליפות עולם וגם מתעמל המכשירים הישראלי הראשון שהעפיל לשלב הגמר במשחקים האולימפיים ובאליפות העולם. כמו כן, הוא השתתף בארבעה משחקים אולימפיים.

“המדליה הראשונה שבה זכיתי באליפות העולם ב־2009 חשובה לי כי כשזכיתי בה נתתי לכולם להבין שאפשרי לזכות במדליה באליפות עולם, משהו שאפילו לא העזו לחלום עליו לפני כן”, הוא אומר. “זאת הייתה הפריצה הגדולה שלי, ואחר כך כבר היה הרבה יותר קל לזכות בשאר המדליות כי כבר סללתי את הדרך, והשופטים הסתכלו עליי אחרת”.

איזו אולימפיאדה הכי זכורה לך?
“האולימפיאדה הראשונה שבה השתתפתי בבייג’ינג, בשנת 2008, הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אירוע בסדר גודל כזה”. שטילוב נחשב גם כמי שליווה את המדליסט האולימפי, המתעמל ארטיום דולגופיאט, מתחילת דרכו בארץ, היה מנטור עבורו וסייע לו להגיע להישג ההיסטורי של מדליית זהב באולימפיאדת טוקיו. “אני מלווה אותו מאז שהוא עלה לארץ”, אומר שטילוב. “ראיתי את ההתקדמות היפה שהוא עשה. גם אצלו, בדומה לי, הדרך לא הייתה פשוטה.

היו לא מעט בעיות אצלו בתחילת הקריירה וכל מיני קשיים בבית, וזה לא פשוט לספורטאי, אבל הילד התבגר, התחיל להביא תוצאות והוכיח את עצמו. הרבה חשבו בהתחלה שזה מקרי, אבל מתחרות לתחרות הוא הוכיח שהוא באמת מתאמן טוב בצמרת העולמית. כשאנשים התחילו לפנטז על מדליה אולימפית - הוא זה שהביא אותה. לא הרבה יכולים להגיע לכישרון של הילד הזה, ובהחלט ראיתי את כל המאמץ ואת איך שזה נגמר, אז אני מלא גאווה בהישגים שלו. זה מעודד מאוד. כמו שאני פעם הראיתי שאפשר לזכות במדליה באליפות עולם, אז ארטיום העלה את הרף עוד יותר גבוה”.

מה הדבר העיקרי שהשתנה בענף בארץ מאז שאתה התחלת?
“טוב, יש הבדל של שמיים וארץ. כשאני הגעתי לארץ, הייתי צריך להתאמץ לחפש איפה מתאמנים בהתעמלות. היום כולם שואפים להגיע לישראל כדי להתאמן, יש מתאמנים בינלאומיים שמחפשים שורשים יהודיים רק כדי להגיע לישראל. זה מרגש, ואני בהחלט יכול לזקוף לזכותי קצת מההצלחה הזו. אני חייב להגיד ששר הספורט החדש חילי טרופר עושה הרבה דברים למען הספורט".

"ראיתי ופגשתי אותו באופן אישי בתקופה קצרה יותר פעמים מאשר פגשתי את כל יתר השרים במהלך כל הקריירה שלי, וזה אומר לדעתי הרבה. הוא נמצא הרבה בשטח ומבקר באולמות ובמגרשים, ואני בהחלט רואה מגמת שיפור ומקווה שזה ימשיך”.

יש לך תחושת החמצה?
“אולי יש תחושת החמצה שלא זכיתי במדליה אולימפית, אבל אני לא מתחרט על שום דבר. בדרך היו החלטות שאפשר היה להתווכח לגביהן ואפשר היה להתנהג אחרת, אבל בסופו של דבר מה שהיה היה, ואני מסתכל קדימה”.

מהם הכלים שתיקח איתך לתפקיד?
“קודם כל לא לפחד ליזום, בעיניי זה הדבר הכי חשוב. לא להפסיק ללמוד אף פעם, להרחיב אופקים ואף פעם לא לחשוב שאני יודע הכל כי אין ספק שיש עוד הרבה מה ללמוד. את רוב הקריירה עשיתי בתור ספורטאי, ועכשיו אני אצטרך ללמוד הרבה דברים וזו לא בושה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד”.

מה הטיפ העיקרי שאתה נותן לספורטאים בתחילת הדרך?
“אף פעם לא לעצור, תמיד לשאוף לרכוש עוד ידע. לחלום זה חשוב, אבל צריך גם לעבוד”.

חלום ישן
את תקופת הקורונה ניצל שטילוב גם להגשמת חלום ישן – לימודים לתואר, ובימים אלה הוא בשנתו השנייה ללימודי תואר ראשון בחינוך וחברה, עם התמחות בספורט, בקריה האקדמית אונו. “במהלך הקריירה, כשהייתי בשיא האימונים, היה קשה להתחיל ללמוד עם כל הנסיעות, ובתקופת הקורונה זו נראתה לי הזדמנות טובה כי רוב הזמן הייתי בבית”, הוא מספר.

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“זו הייתה תקופה מאתגרת מכל הבחינות. תכננתי לסיים את הקריירה בצורה מסוימת אחרי המשחקים האולימפיים, ופתאום הכל השתבש, לא ידעתי אם תהיה אולימפיאדה או לא, והתבאסתי כי אני לא נהיה יותר צעיר. אבל מצד שני קיבלתי את זה כמו מתנה כי נתנו לי אפשרות להתאמן עוד שנה, לעשות עוד תחרויות ועוד אימונים והאריכו לי את הקריירה בשנה. גם היה לי זמן למשפחה, לאישה ולילדים, היו פחות טיסות ופחות מחנות אימונים בחו”ל ויותר זמן בבית”.

מה היעד הבא שהיית רוצה לכבוש?
“אני רוצה שכמה שיותר ילדים יתעסקו בספורט, אם זה בהתעמלות או בספורט אחר. אם אני אצליח לגרום להרבה ילדים לעסוק בספורט, מבחינתי עשיתי משהו בחיים”.