עבור המתאמנים שלו, הקיאקיסט והמאמן האולימפי והפראלימפי, ברק לופן ז"ל, שנרצח בפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב והובא אתמול למנוחות בקיבוץ גינוסר, היה לא רק מאמן דגול, אלא גם מנטור לחיים. "הוא היה שילוב מושלם בין מאמן כדמות מקצועית מאוד מוערכת לבין אישיות עם הרבה מאוד לב", מספר הספורטאי הפראלימפי לשעבר אור אדטו, שאותו החל לופן לאמן בשנת 2016 במסגרת נבחרת הקיאקים הפראלימפית.

בערב הפיגוע אירח אדטו בביתו ברמת גן חברים שמתגוררים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. "נודע לנו על הפיגוע מהטלוויזיה", הוא מספר. "ישבנו המומים וצפינו באירוע. באותו שלב עוד לא ידעתי שגם ברק נפגע בפיגוע. החברים נשארו לישון אצלנו מפני שלא יכלו לחזור הביתה, ולמחרת בבוקר פסקל ברקוביץ' (הספורטאית הפראלימפית שגם אותה לופן אימן) התקשרה לספר לי מה שקרה עם ברק.

הייתי בשוק, היה לי מאוד עצוב כששמעתי מה קרה. ישר חשבתי על אשתו, על הילדים הכל כך קטנים. כמה עצוב זה להשאיר ככה משפחה בתחילת דרכה. בשעות הראשונות זה הרגיש כמו איזה סרט אחד גדול, אבל לאט־לאט עיכלתי. זה מאוד עצוב, אין ספק שזו אבדה גדולה, בחור כזה צעיר, מוכשר, שבאמת היה אהוב על כולם. אני לא יכול לחשוב על בן אדם אחד שהיה לו משהו רע להגיד עליו. גם ספורטאי מחונן, גם מאמן גדול, גם איש מקסים שמאוד אהב את אשתו והילדים".

הפיגוע בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)הפיגוע בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)


איך נראה הקשר המקצועי שלכם?
"היינו מתאמנים כל יום בשש בבוקר. ברק היה מגיע לפני כולם, מארגן, מתארגן. היינו יורדים לעשות אימון, ומשם הוא היה ממשיך לעבודה שלו. הוא עבד במקביל בשיפוצים. קשה מאוד להתקיים ממשכורת של מאמן כיום בארץ, אבל הוא אף פעם לא התלונן. אחר הצהריים היה חוזר לאמן אותנו. הוא היה מקסים, מסור, השקיע כל מה שהוא יכול, היה טס איתנו לתחרויות בחו"ל, משאיר בבית אישה וילדות ומקריב הרבה בשביל ההצלחה שלנו".

הקשר עם המאמן, לדבריו, הפך עד מהרה לאישי. "בתחרויות בחו"ל היה לנו קשר מאוד רצוף, הרבה מאוד שיחות לתוך הלילה", הוא מספר. "ברק תמיד התעניין בחיים האישיים, ייעץ, עניין אותו שכל אחד מאיתנו ימצה את הפוטנציאל שלו, שנהיה מאושרים, שנעשה את הדברים שאנחנו אוהבים. התאמנתי עם ברק עד 2019. הוא מאוד דחף אותי לצאת ולהגשים עצמי מבחינה מקצועית חוץ מהקיאקים, ללכת למצוא עבודה בתחום שמעניין אותי".

אכן עשית כך?
"אני עוסק היום בעיצוב ובפיתוח אפליקציות, והרבה מאוד מזה בעידודו. מאוד היה לו חשוב להעביר לנו שספורט זה תחום מדהים, אבל שנקדם עצמנו גם בדברים אחרים".

אור אדטו (צילום: פרטי)אור אדטו (צילום: פרטי)

"הכרתי את ברק בערך ב־2015", מספר גם הספורטאי הפראלימפי לשעבר ניר מאיו. "הייתי עדיין חלק מנבחרת החתירה האקדמית, ואחרי המשחקים הפראלימפיים של ריו הוא אימן אותי למשחקים הפראלימפיים בטוקיו בקיאק אולימפי. הקשר בינינו היה קשר של מאמן ומתאמן, אבל חוץ מזה ברק היה חבר, אכפתי, אוהב, מנטור לחיים. מאמן ברוחו, בנפשו, בן אדם פנומנלי. אני, קטוע רגליים, התאמנתי אצלו במסגרת נבחרת הנכים הפראלימפיים במרכז דניאל לחתירה. בעזרת הרוח שלו הוא הצליח להחזיק אותנו ולגרום לנו לבוא להתאמן כל יום. זה שהגענו להתאמן כל יום, לקום בארבע וחצי בבוקר, בחורף־קיץ־סתיו־אביב, לא משנה באיזה מזג אוויר - זה גם הרבה בזכות ברק, כי אם הוא לא היה נותן את הרוח הזאת, את הדרייב הזה, אז לא הייתי עושה את זה. ברק עשה זאת תמיד.

בנועם, בחיוך. כספורטאי פראלימפי, במשך כמעט כעשור החלפתי לא מעט מאמנים. היינו קוראים לברק 'בקי' במועדון. הוא היה המאמן היחיד בחיי שבחיים לא הרים את הקול, לא ראיתי אותו בחיים מתעצבן או כועס. גם כשהוא היה כועס או מתעצבן באימונים כמאמן, הוא תמיד ידע לבוא ולהסביר את הדברים בנועם ובכיף ולא בעצבים ובכוחניות. חוץ מהעובדה שהוא היה מאמן שלנו, הוא היה גם חבר שלנו, שעזר לנו ברגעים קשים נפשיים ומנטליים, תמך בנו לאורך כל הדרך. היו לנו שיחות מוטיבציה, מפגשים, טיולים ביחד".

איך שמעת על מה שקרה?
"כיום אני עובד במרכז דניאל כמדריך ומאמן. אני מאמן קבוצה של חולות ומחלימות מסרטן השד שנקראות 'לביאות ורודות'. נסענו איתן למחנה אימונים והשתלמויות בבית ירח בכנרת, האזור שבו ברק גדל והתחנך ונהיה קיאקיסט. כשהגעתי לשם בשישי בערב, המנהל של המועדון הימי שמכיר אותי כמתחרה וכמתאמן של ברק, לקח אותי למשרד וסיפר לי מה שקרה. נשברתי. אני לא מצליח לעכל את זה עד היום".

"כל השבת הייתי שבור לרסיסים, זה בלתי־נתפס, לא מתעכל. אחרי זה לא הצלחתי להיות במועדון, כל דבר שם מזכיר אותו - זה המשוטים, הקיאק שלו. כשבאתי אתמול וראיתי את הקיאק שלו על המדף עם המשוט שלו, נשברתי. אתה מבין פתאום שהבן אדם כבר לא ייגע בקיאק, שהקיאק שלו נדם, שלא יהיה יותר את 'בקי' בתמונה. זה מטורף. אנשים פה שבורים, כל המועדון לא מעכל. יש הלם טוטאלי", הוסיף.

ניר מאיו (צילום: פרטי)ניר מאיו (צילום: פרטי)


בגובה העיניים

גם הספורטאית לשעבר נעם מאור התאמנה אצל לופן במרכז דניאל לחתירה, במסגרת הפועל תל אביב. "התחלתי להתאמן אצלו בערך בגיל 15־16, ונשארתי איתו עד שפרשתי בגיל 20", היא מספרת. "ברק היה הרבה מעבר למאמן. הוא הסתכל עלינו בגובה העיניים. הוא כל כך אהב אותנו והיה גאה כל כך בהצלחות שלנו. הפעם הראשונה שזכיתי באליפות הארץ, ב־2018, הייתה כשברק היה המאמן שלי. אני זוכרת שעמדתי על הפודיום, הסתכלתי עליו, ראיתי מבט של גאווה בעיניים. היה נראה שהוא אפילו יותר גאה ממני".

לדברי מאור, לופן ידע להתאים עצמו לכל אחד מהמתאמנים שלו: "אם מישהו למשל היה במצב רוח קצת ירוד, ברק ידע לתת לו יחס מסוים, לתת לו את הפוש הזה. הוא הוציא מאיתנו הרבה מעבר לכל מה שכל אחד מאיתנו חשב שיש בו, ותמיד עשה זאת עם כל כך הרבה אהבה. הוא היה נשמה טובה. יש לי אחות על הספקטרום האוטיסטי, וברק תמיד קיבל את זה שלפעמים יש קשיים, סיטואציות מורכבות במשפחה".

איזו סיטואציה את זוכרת במיוחד ממנו?
"הייתה פעם שהייתי צריכה לשמור על אחותי ולא יכולתי להגיע לאימון. אמרתי לברק שאני לא יכולה לבוא, והוא ענה ש'אין דבר כזה', ו'תבואי איתה'. באתי עם אחותי, ברק לקח אותה איתו על סירת המנוע, נתן לה שקית במבה, ועם החיוך המדהים שלו שבה גם אותה, הרגיע אותה. אחר כך אחותי ביקשה שוב פעם להגיע איתי לאימון, והיא לא אוהבת ספורט. זה רק מראה כמה ברק היה בן אדם מקסים. כל מי שהייה לו הזכות לפגוש אותו, באמת זכה. זכיתי להעביר את השנים הכי משמעותיות ואינטנסיביות של החיים שלי בליווי צמוד של הבן אדם הזה, שהיה שם בכל רגע של משבר בשביל לתמוך ולתת מילה טובה. הוא גם היה קשוח כשצריך, לא נתן לנו לוותר לעצמנו".

איך נודע לך על הירצחו?
"אני עובדת כיום בריף הדולפינים באילת. שמרתי עם ברק על קשר, וכשהייתי מגיעה למרכז, היינו נפגשים. תוך כדי שהייתי במשמרת קיבלתי שיחת טלפון מחברה טובה שחתרה איתי. כשראיתי את השם שלה, הרגשתי שמשהו לא בסדר. היא אמרה לי שזה ברק, ופשוט נשברתי. התפרקתי שם לחתיכות. השמש זרחה, היו דולפינות ברקע, היה היום הכי פסטורלי, ואילו מבחינתי העולם קרס באותו רגע".

נועם מאור (צילום: פרטי)נועם מאור (צילום: פרטי)


קשר הדוק

"הכרנו במרכז דניאל לחתירה בשנת 2015", מספרת גם הספורטאית הפראלימפית פסקל ברקוביץ', שהתאמנה עם לופן. "התיידדנו ואז החלטנו לעבוד ביחד לקראת אולימפיאדת ריו 2016. זה היה מוצלח. הצלחתי להגיע לאולימפיאדה וגם לעלות לגמר. סיימתי במקום השמיני, ואני ממש חייבת לו את ההישג. המשכנו להתאמן ביחד עוד כמה שנים".

איך נראה הקשר ביניכם?
"למי שלא נמצא בתחום הספורט, קשה להבין מה הקשר בין מאמן לספורטאי. זה קשר הדוק, עבודת צוות יומיומית, שני אימונים כל יום. יש המון עבודה יחדיו. זה קשר חברי מאוד קרוב שאפילו קשה להסביר במילים. היינו מאוד קרובים, הכרתי את המשפחה שלו. ברק היה אבא מאוד מסור, היה מביא את הילדות לפעמים לאימונים, אשתו הייתה באה לבקר אותנו. עוד לפני שהיה מאמן, ברק היה ספורטאי דגול, אחד מחותרי הקיאקים היותר טובים שהיו בישראל. כולם יזכרו את החיוך הענק שלו, אי אפשר לזכור אותו אחרת, הוא היה תמיד מחייך. האימונים איתו תמיד היו רגועים ונינוחים. גם כשעבדנו קשה, תמיד האווירה הייתה טובה".

פסקל ברקוביץ' (צילום: ויקיפדיה)פסקל ברקוביץ' (צילום: ויקיפדיה)

איך קיבלת את הבשורה המרה?
"בתחילה התגובה של כל החברים הייתה 'די, זה לא מצחיק'. כולם חשבו שמישהו מנסה לעשות מתיחה. פשוט כשנודע לנו מה שקרה, זה היה כל כך בלתי נתפס, שאף אחד אפילו לא האמין בהתחלה. ברק היה בן אדם צעיר, פעלתן, ספורטאי כחזק. היה נראה לנו שאי אפשר יהיה למחוק את החיוך שלו לעולם. כל החברים התחילו להודיע אחד לשני, כולנו נסענו לבית החולים. היו שם עשרות אנשים, ספורטאים, משפחה, חברים שלו, חברים של אשתו. אני עדיין לא מעכלת, זה בלתי נתפס, אי אפשר להבין דבר כזה, זה לא הגיוני. אני יודעת שזה המצב, אבל אני עדיין לא מפנימה את זה"