ב-7 באפריל 1957 נפתח המכון הלאומי למצוינות בספורט של מדינת ישראל, המוכר בשם “מכון וינגייט”, על שם הקצין הבריטי אורד צ’ארלס וינגייט, את שעריו בפני ספורטאי ישראל. מטרת המכון הייתה ונשארה להוות מרכז אימונים של ענפי הספורט האולימפיים והפראלימפיים בישראל ולשמש כבית לאומי של איגודי הספורט, היחידה לספורט הישגי והיחידה לקידום ספורט נשים. המכון חרת על דגלו גם לספק את המעטפת הכוללת לספורטאי, הכוללת פנימייה לטיפוח ספורטאים צעירים, רפואת ספורט ומחקר, הכשרת מאמנים ומדריכים, מתקני אימון וכיתות לימוד.

בימים אלה רואה אור הספר החדש “65 שנות וינגייט”, שכתב היסטוריון הספורט עדי רובינשטיין, המגולל את סיפורו של המכון ומספק הצצה לעתידו. בספר כותבים כוכבי העל של הספורט הישראלי בכל הזמנים על השפעת המכון ועל חוויותיהם האישיות ממנו. בין מי שלקחו חלק בספר נמצאים לינוי אשרם, אריק זאבי, ארטיום דולגופיאט, יעל ארד, גל פרידמן, אלכס שטילוב, רז הרשקו ויעקב.

ספר ''65 שנות וינגייט'' (צילום: יחצ)ספר ''65 שנות וינגייט'' (צילום: יחצ)

קופצים למים

יעקב טומרקין

הגעתי לפנימייה של וינגייט בגיל 14, כשהייתי בכיתה ח’”, מספר השחיין האולימפי יעקב טומרקין (30), אלוף ישראל הנחשב לאחד מהשחיינים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. “מחצית מחיי ביליתי בווינגייט. גרתי במעונות, ואז עברתי למעונות הסטודנטים בזמן הצבא. אני עדיין מתאמן שם ואוכל בחדר האוכל”.

מה דעתך על הדור הצעיר של השחיינים?
“התפקיד שלי בווינגייט הוא ראש תחום לימודי השחייה. אני רואה בזה שליחות, כי עם הידע שיש לי היום בשחייה, וכמתאמן שטס בעולם וחווה מאמנים, זו הדרך שלי להצטרף לסגל ההוראה ולהעביר את הידע שלי לדור הבא. יש חשיבות גדולה למאמנים, שכן הם הדמות המחנכת והמשפיעה על הדור הצעיר, וכך יכולים למצוא את הטומרקין הבא. בהקשר לדור הצעיר, אני מאוד שמח על התהליך שקורה בעולם השחייה ובאיגוד השחייה. באולימפיאדת טוקיו האחרונה היינו משלחת השחיינים הכי גדולה בתולדות הספורט האולימפי הישראלי, מה גם שרוב החבר’ה, חוץ ממני וממנדי מורז, הם בגיל צבא, אז הגרעין הזה ימשיך עכשיו גם לפריז 2024. גם הדור הצעיר שתחתיהם, שעוד לא הגיע לאולימפיאדה, הוא דור מוכשר וטוב אפילו יותר ממה שאני הייתי בגילו. זו מגמה טובה, כי כל העולם משתפר והולך קדימה”.

מבין שלל הישגיך הלאומיים והבינלאומיים, מהם הרגעים הכי מרגשים?
“אני חושב שללא ספק שלוש האולימפיאדות שבהן השתתפתי, לונדון 2012, ריו 2016 וטוקיו 2020. רגע נוסף ומאוד משמעותי היה באליפות אירופה ב־2015 שנערכה בפעם הראשונה בווינגייט, כשזכיתי בשתי מדליות כסף. זה היה רגע מרהיב ומכובד מאוד, לשחות בבריכה הביתית שלי לעיני הקהל הישראלי. זה רגע שחקוק במוחי ולא אשכח אותו”.

בטוקיו נשאת את דגל המשלחת.
“גם זה היה רגע מאוד מרגש. זו גם הייתה הפעם הראשונה שגבר ואישה נשאו יחד את הדגל כאות לשוויון מגדרי, אני וקופצת המשולשת חנה קנייזבה־מיננקו. זה דבר היסטורי שייזכר לדורות. זו גם הייתה תקופת הקורונה, לא היה קהל והאצטדיון היה ריק. אני חושב שהיו שם לא מעט דברים היסטוריים”.

יעקב טומרקין  (צילום: הוועד האולימפי בישראל)יעקב טומרקין (צילום: הוועד האולימפי בישראל)

הפך לבית

אלכס שטילוב

לווינגייט הגעתי לראשונה ב־2003, שבועיים אחרי שעליתי לארץ”, אומר המתעמל האולימפי לשעבר אלכס שטילוב (35), אלוף אירופה בהתעמלות ובעל שתי מדליות ארד מאליפות העולם. “הגעתי לאימוני נבחרת ישראל, ואני חייב להודות שהחוויה לא הייתה כל כך טובה. האולם היה במצב לא טוב ולפני שיפוץ, והיה קר, שזה לא טוב למתעמל. היינו אמורים להגיע למחנה אימונים של שבועיים, ובגלל התנאים נשארנו רק יומיים. במשך הרבה שנים נבחרת ההתעמלות לא התאמנה בווינגייט ורק לפני שנתיים, כשהוחלט לשפץ באופן יסודי את האולם, וינגייט הפך לסוג של בית”.

מה הכי זכור לך מווינגייט?
“אני חושב שזה מקום מושלם כמרכז אולימפי. המיקום שלו מושלם, כולל הקרבה לים. זה בית לכל הספורטאים, וכך הרגשתי במהלך אימוניי שם. זו הזדמנות להכיר חברים מענפים אחרים. החוויה שלי משם היא טובה, הכל מאוד נוח, התנאים מקצועיים ויש נגישות רבה להכל. המעטפת מעולה. אפילו אירחנו לפני שנה אלוף אולימפי מהולנד שמאוד התלהב מהמקום”.

עד כמה המקום תרם לך להתכוננות לאולימפיאדת טוקיו?
“בתקופת הקורונה זה היה מאוד משמעותי, כי יצא חוק שאפשר לספורטאים להתכונן כאן. זה נתן לנו אפשרות להתאמן בראש שקט בווינגייט ולא במרכז ספורט במקום אחר. זה בית לנבחרות, וזה היה קריטי להישגי ישראל באולימפיאדה”.

איך אתה רואה את העתיד של ענף ההתעמלות בארץ?
“כמו בכל דבר, גם כאן אנחנו במגמת שיפור. בתנאים, בטיפוח הדור הבא בווינגייט. נוח מאוד שיש מרכז כזה. ראינו את ההישגים באולימפיאדה האחרונה, ובמיוחד של ארטיום דולגופיאט”.

מה השתנה בענף לדעתך?
“אני רואה שיפור משמעותי לאורך השנים, בייחוד במספר הילדים שבאים להתאמן. כשהתחלתי את דרכי היו עשרות ילדים, והיום יש מאות. בכל חוג אני רואה מספר מתעמלים הולך וגדל. נקווה שרק ימשיך ככה”.

טוקיו הייתה האולימפיאדה האחרונה שלך.
“זו הייתה האולימפיאדה המרגשת ביותר. אומנם לא הצלחתי לעשות את התרגיל שרציתי, אבל ידעתי שזו התחרות האחרונה וזו תחושה שליוותה אותי לכל אורכה. באתי בשביל ליהנות, ונהניתי”.

מה אתה עושה בימים אלה?
“אני עובד באיגוד ההתעמלות בתור מנהל נבחרת ואחראי על הדור הצעיר. אני מרכז פעם בחודש אימונים לילדים צעירים, ובפן האישי אני פותח אולם התעמלות מכשירים בהרצליה לבנים ולבנות. אני עושה הכל כדי לקדם את הענף ובכלל את הספורט בארץ”.

אלכס שטילוב (צילום: דני מרון)אלכס שטילוב (צילום: דני מרון)

סוד הקסם

אריק זאבי

כדי להגיע לווינגייט הייתי צריך לנסוע בשני אוטובוסים ולצאת שעתיים לפני הזמן – אבל זו הייתה חוויה”, אומר הג’ודוקא האולימפי לשעבר אריק זאבי (45), מדליסט ארד אולימפי, סגן אלוף העולם, שלוש פעמים אלוף אירופה ואלוף ישראל בג’ודו, הנחשב לאחד הספורטאים הישראלים האהובים בכל הזמנים.

“נבחרת ישראל לנוער הייתה מתכנסת פעם בשבוע בימי שלישי, ובדרך כלל מי שהיו בנבחרת היו מדליסטים ואלופים - אבל גם כמה בני נוער שראו בהם פוטנציאל. לא הייתי מדליסט עדיין, אבל המאמן שלי הצליח להכניס אותי. בתור אחד שגדל במועדון קטן בפרדס כץ, זה היה מאוד משמעותי עבורי”.

איך התרשמת מהמקום?
“כשאתה מגיע ממועדון קטן, בטח משכונה כמו פרדס כץ, אתה מגיע עם רגשי נחיתות. אתה מבין שאותך לא סופרים, כי אתה מגיע ממועדון שנקרא הפועל בני ברק - אבל עם הזמן אתה מבין שמודדים אותך רק על פי היכולת. אם אתה טוב בקרבות – תקבל את הכבוד שמגיע לך. זו האג’נדה שווינגייט מקדם, ולכן הוא קרוב ללבי”.

מה לדעתך מבדיל את הג’ודו מענפים אחרים?
“אני חושב שהג’ודו נמצא במקום מוביל לעומת רוב ענפי הספורט האחרים בישראל. קודם כל, האמצעים לא מורכבים מדי: חלל ומזרנים. זה ענף זול יחסית, ולכן זה נוגע בשכבות גדולות יותר של אוכלוסייה. יש גם מסורת של הישגים וילד מאמין שהוא יוכל להגיע להישגים ולמדליה אולימפית, כי עשו זאת לפניו. הכל הולך ומשתפר כל הזמן, ולכן ילד מוכשר בג’ודו יכול להגיע למקום הרבה יותר טוב מרוב הספורטאים האחרים בארץ”.
אתה לא נקי מביקורת כלפי ההתנהלות בענף.

מנכ''ל מכון וינגייט, שי אברהמי (צילום: משה זנדבנק)מנכ''ל מכון וינגייט, שי אברהמי (צילום: משה זנדבנק)


“אני חושב שבשביל להגיע לרמות הגבוהות, צריך לעבוד נכון גם בגילים המאוחרים, ולא לשים דגש רק על ילדים ונוער. אני מרגיש שקצת מפספסים את דור הביניים ומשקיעים יותר מדי בקצפת - וכשהקצפת פורשת נוצר ואקום. מה שקורה עכשיו בשכבת הגילים 21־27. מצד שני, בגלל שיש לנו עתודה טובה, ייקח כמה שנים עד שנגיע שוב לצמרת. פשוט צריך לדעת לעבוד נכון עם כל שכבות הגיל”.

מה הטיפ שתיתן לאריק זאבי הבא?
“לדעת שהמסע שהוא עובר הוא כבר דבר שנותן לו נקודת זינוק טובה לחיים. העובדה שאתה מתמודד בגיל צעיר עם לחץ, אכזבה וקושי - היא מה שבונה בסוף את החוסן הנפשי והמנטלי, וזה משהו שתידרש לו בכל תחום שתבחר. צריך לזכור את זה, לצד השאיפה להגיע להישגים רבים”.

כיו”ר המכבייה ה־21 שתצא לדרך בחודש הבא, איך אתה מתכונן?
“האמת היא שזה מאוד מרגש, בייחוד אחרי הקורונה. ככל שאני צולל יותר לפרטים, אני מבין כמה האירוע הזה חשוב ומשמעותי הרבה מעבר לספורט. אני שמח מאוד שלקחתי על עצמי את האתגר הזה”.

אריק זאבי (צילום: אודי ציטיאט)אריק זאבי (צילום: אודי ציטיאט)

הכלים הנכונים

רז הרשקו

הפעם הראשונה שלי בווינגייט הייתה כשהייתי בת 14 והוזמנתי לאימון הראשון שלי בנבחרת ישראל בג’ודו”, מספרת הג’ודוקא האולימפית רז הרשקו (23), סגנית אלופת אירופה ומחזיקת מדליית ארד מאולימפיאדת טוקיו 2020 בתחרות הקבוצתית. “לווינגייט יש חלק מאוד גדול בקריירה שלי, מבחינת המתקנים והמעטפת - גם בתור נערה, גם במהלך הלימודים באקדמיה וגם עכשיו, כשאני ספורטאית אולימפית. יש להם את הכלים הנכונים לאפשר לי להתקדם”.

מהי החוויה העיקרית הזכורה לך מווינגייט?
“אני זוכרת שמאוד פחדתי, כי הייתי צעירה מאוד ופתאום עברתי לנבחרת של הבוגרות. הגעתי לווינגייט עם חששות ולא ידעתי למה לצפות, אבל לאט־לאט זה השתחרר והסתגלתי. היה כיף להגיע, לעבוד קשה ולעשות הכל בכדי להגשים את החלומות שלי”.

מה דעתך על הדור הצעיר בג’ודו הישראלי?
“אני חושבת שיש כישרונות מטורפים. בשנים האחרונות הענף הפך להיות יותר מקצועי ומגיל צעיר אפשר ללכת בדרך הזאת. אני רואה בנות שקמות כל יום בחמש בבוקר לאימון, ואז הולכות לבית הספר וחוזרות להתאמן. זה מדהים ומטורף, וכיף לראות את זה”.

מה הטיפ העיקרי שאת יכולה לתת לצעירים?
“להישאר ולהתמיד ולהמשיך להיות מי שאתם. אם יש חלום – ללכת אחריו עד הסוף ולא לוותר. לא משנה כמה קשיים יהיו”.

רז הרשקו (צילום: הוועד האולימפי בישראל)רז הרשקו (צילום: הוועד האולימפי בישראל)


מה השתנה בג’ודו הישראלי לאורך השנים?
“אני חושבת שההכרה שהענף מקבל, בנשים ובגברים. מטורף לראות את ההבנה וההכלה של העם ושל האוהדים המושבעים של הענף הזה - וגם של המדינה, שמבינה שאנחנו תורמים ומביאים כבוד לישראל. משנה לשנה יש יותר ויותר בנות שמתאמנות ורוצות להגשים את החלום להפוך לספורטאית אולימפית. הענף צומח וגדל להיות מעצמה גדולה, ושרק ימשיך ככה”.

בחודש שעבר זכית במדליית כסף באליפות אירופה בבולגריה. איך את מסכמת את החוויה?
“במילה אחת - וואו. זו הייתה אליפות אירופה הראשונה שלי, והייתי לחוצה מאוד. למרות זאת אני אוהבת להתחרות והצלחתי לנתב את כל הלחצים למקום החיובי, ואני שמחה שהצלחתי לעמוד על הפודיום. חבל רק שלא הצלחתי להביא מדליית זהב, אבל מהכל לומדים”.