טיסה לאזרבייג'ן. 2009. חדי עין יכלו להבחין בין הנוסעים במטוס בכלת פרס ישראל בתחום הספורט, אסתר רוט-שחמורוב, מצטנפת במושבה, וכדרכה הצנועה נמנעת מלעורר תשומת לב. לעומת נסיעותיה בעבר, שבהן יצאה לייצג בגאווה את המדינה, הקרב שניצב בפניה הפעם לא היה במישור הספורטיבי, אלא הקרב על חייה. היא נאלצה להרחיק עד באקו כדי לעבור, בהצלחה יש לומר, ניתוח להשתלת כליה בעקבות מחלה תורשתית.

חמש שנים לאחר מכן פורחת רוט-שחמורוב מחדש. כשהיא שופעת חיוניות ונראית צעירה מ-62 שנותיה, הספורטאית הנערצת רחוקה מלהסתפק במירוק הגביעים הרבים, פרי הצטיינותה בעבר, המפארים את ביתה מול שדות התות ברמת השרון. היא ממשיכה לשמש מורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים בבית הספר "השרון" ברעננה, שומרת בהתמדה על הכושר בקאנטרי הסמוך לביתה, ומגיחה, לרוב שלא ביוזמתה, לכותרות, כשהזרקורים מופנים בחטף לאתלטיקה הקלה.

כך היה לפני חצי שנה, כששיאה הלאומי במרוץ 100 מ', שריד אחרון משיאי העבר שלה, 11.45 שניות, נופץ בשלוש מאיות השנייה, כמעט 42 שנה לאחר שהציבה אותו באולימפיאדת מינכן הטרגית. רוט-שחמורוב מיהרה להגיב בשמחה מפרגנת על הישגה של האצנית הצעירה אולגה לנסקי, ש"סוף סוף מחק אותי מטבלת השיאים". אבל כשנמצא דופי בריצה של זו וההישג נמחק מטבלת השיאים, רוט-שחמורוב בחרה לשתוק.

"לאחר ששמחתי על השיא שלה, הייתי המומה לשמוע על הפסילה שלו ואין לי עניין להתערב", היא מתנסחת כעת בזהירות, "אם היה משהו לא בסדר באופן שבו קבעה את השיא, יש להצטער על כך. הרי במשך כל הקריירה הספורטיבית נפגעתי מכך שהמתחרות איתי על המסלול (מהגוש המזרחי בעיקר - יב"א) לא שמרו על הכללים. האם זה קורה גם היום? אני לא יודעת".

"אפילו תוך כדי צפייה בטלוויזיה אני עושה מתיחות". רוט-שחמורוב. צילום: אריאל בשור

התאמנה בדיונות

כל מפגש שלי עם רוט-שחמורוב מחזיר אותנו באחת לשנות ה-60. ב-67', ככתב צעיר של "חדשות הספורט", נשלחתי להכין כתבה במכון וינגייט. בקבוצת האתלטים הצעירים שהריץ המאמן עמיצור שפירא, לימים מחללי אסון מינכן, בלטה נערה בת 14.5 שהפליאה לכדרר עם כדורגלנים שהתאמנו שם. מכיוון ששחקניות כדורגל היו אז חיזיון נדיר, שלפתי את פנקסי והסבתי לשיחה עם התופעה. למחרת פורסמה כתבתי על "האצנית הבועטת", שזכתה לחשיפת בכורה בקריירה המפוארת שלה.

מלכת האתלטיקה, לבית שחמורוב, גדלה בפרוור הדרום תל אביבי קריית שלום. יהושע דקל, המורה להתעמלות בבית הספר "רמז", לא בדיוק ידע מה לעשות עם הילדה שבריצות ניצחה את כולם, כולל את הבנים הגדולים ממנה. הוא שלח אותה אל המאמן שפירא בהפועל תל אביב. כשהשיגה גם אותו בריצה, הוא הבין עם מי יש לו עסק. לאחר שהדגים בפניה כיצד לרוץ ריצת משוכות בתחרות הרשמית הראשונה בחייה, היא שברה את שיא ישראל לבוגרות בריצת 80 מ' משוכות.

הנערה מהפרוור נהייתה מהר מאוד מועמדת לאולימפיאדת מקסיקו 68', אבל הביורוקרטיה השאירה אותה בארץ. כך החלה דרך החתחתים שלה בספורט. כדרכה, היא לא נשברה, ניצחה בארץ תחרות אחר תחרות, ובאליפות אסיה שנערכה ב-70' בבנגקוק היא גרפה את מדליות הזהב בקרב 5 ובריצת 100 מ' לצד מדליית כסף בקפיצה לרוחק. אגב כך היא הוכתרה כספורטאית השנה, הן באסיה והן בישראל, והחלום למדליה אולימפית נראה בר מימוש.

ב-71', שנה לפני האולימפיאדה, התברגה רוט-שחמורוב שלישית בקרב 5 בתחרות במינכן, שבה התחרו גדולי האתלטים. אבל בהיעדר תנאים בארץ, היא העבירה חלק ניכר מריצות ההכנה שלה בדיונות ליד מכון וינגייט. רוט-שחמורוב הייתה רצה שם בגפה, בלי מתחרות. לחיילים, שהיו מקניטים אותה, הייתה אומרת "נראה אתכם מולי", וחיש קל הייתה מראה להם את הגב.

ספטמבר 72' היה ספטמבר השחור של חייה. כבדרך אגב ניגשה לריצת ה-100, כהכנה לריצת המשוכות. בגלל אלפית השנייה היא החמיצה את העלייה לגמר, אבל שיא ישראל שהיא קבעה שם, כאמור, לא נשבר רשמית עד עצם היום הזה. "הרגשתי שאני בכושר נפלא לקראת הריצה החשובה שלי", היא מספרת. כשזו הגיעה, היא עלתה לחצי הגמר, בעודה מקדימה אצניות מהטובות בעולם. "זה היום המאושר בחיי", הצהיר מאמנה המסור בלי לשער שאלה יסתיימו למחרת בחטף.

בערב יצאה עם חברי המשלחת הישראלית לבלות במחזמר "כנר על הגג". מצב הרוח היה מרומם. בסיום ההצגה פגשו הספורטאים את הכוכב שלה, שמואל רודנסקי. בארץ התפרסם צילום שבו הוא נראה מניף אל על מאחורי הקלעים את כוכבת המשלחת הישראלית.

רוט-שחמורוב בצעירותה על המסלול.

כבר היה אחרי חצות. "להתראות בחדר האוכל", אמר לה שפירא. אלה היו המילים האחרונות שזכרה ממאמנה. השכם בבוקר שמעה נקישה בדלת. "זה היה מוזר", היא משחזרת, "לרגע חשבתי שאני מאחרת לתחרות, אבל תכף נזכרתי שאמור להיות לנו יום חופשי. כשפתחתי את הדלת, מצאתי מולי את חברתי, השחיינית שלומית ניר. היא סיפרה לי על חדירת המחבלים לכפר האולימפי והודיעה שעלינו לפנות במהירות את המקום. היינו שתי בנות לגמרי לבד, והתחלנו להרגיש פחד".

לפי הוראת רופא המשלחת, ניתנו לה שני כדורי שינה והיא נשלחה לישון, בעודה אכולת דאגה. "אחרי כל המתח, עברה עלי שינה מאוד טרופה עם חלומות בלהה, שבהם חזרה אלי שוב ושוב דמותו של עמיצור", היא מספרת, "לפי התכונה שמצאתי סביבי, כשפקחתי את עיני, תפסתי מה קרה למאמן שבשבילי היה כמו אבא שני".

כשחזרה עם המשלחת הישראלית ארצה בטרם עת, ציפה לה בנתב"ג חברה, פטר רוט, מנבחרת ההתעמלות, שאותו הכירה חודשים אחדים קודם לכן בווינגייט. הם נפלו זה בזרועותיו של זה. האסון החיש את נישואיהם ותוך שלושה חודשים, מוקדם מהצפוי, הם התייצבו מתחת לחופה.

בד בבד הפך פטר למאמנה, הגם שלא הייתה לו הכשרה לכך, כשהוא נעזר במחברת ההוראות של שפירא מלפני האולימפיאדה. השניים שוכנו כזוג בדירת חדר קטנה בווינגייט ו"תוך כדי כך נולד ירון שלנו". כשהם ביקשו שנתיים לפני אולימפיאדת מונטריאול 76' הלוואה לדירה קצת יותר מרווחת מחוץ למכון, נתקלו בחומה של ביורוקרטיה ו"עד היום אני לא מבינה את אטימות הלב שנהייתה נגדנו".

"עשיתי את שלי"

מכיוון שבעלה היה מאמנה הצמוד, הוא היה מאמן אותה בשעה שעוללם ירון נראה בסלקל בשולי המגרש. התנאים היו מתחת לכל ביקורת ו"כשהייתי מתה מחום בקיץ ומבקשת שיאירו בערבים את המסלול, אמרו שחבל על החשמל". הם לא ויתרו. "פטר היה מעמיד את המכונית בגבעה שמעל למגרש ובזרקורים שלה האיר את המסלול", היא נזכרת.

למרות הקשיים, היא זכתה במדליות באליפות אסיה, בסיאול, וכמעט שברה את השיא העולמי בריצת 100 משוכות, ובמצעד המשלחות במונטריאול רוט-שחמורוב נשאה את דגל ישראל, כשעליו 11 פסים שחורים. בריצת הגמר דוורגה שישית. "איזו אכזבה", היא מגיבה ומחייכת במרירות, "לא היה לי סיכוי נגד היריבות ממזרח אירופה. כיום ברור לי שכולן חטאו בסמים ממריצים. מולן לפחות עשיתי את שלי".

"התקוות עברו אליה". אולגה לנסקי. צילום: עדי אבישי

אז, בגיל 24, לא חשבה שזו שירת הברבור האולימפית שלה. מיד לאחר מכן מצאה עצמה נאלצת לחזור לגרמניה. בתחרות בינלאומית בברלין עשתה רוט-שחמורוב היסטוריה, כשהייתה אחת מהאצניות הראשונות בעולם שניתצו את מחסום 13 השניות בריצת המשוכות. שיאה דאז, 12.93 שניות, החזיק מעמד שנים רבות.

כל הכנותיה כוונו לאולימפיאדת מוסקבה 80'. אך ביטול השתתפותה שלמשלחת ישראל שם, כמו משלחות מדינות המערב האחרות, בגלל מלחמת אפגניסטן, גנז את תקוותיה. היא פרשה ונותרה מושא להערצה. מאז דחתה הצעות לעבור לעסקנות ספורטיבית ולאימון, סירבה להשתלב בתקשורת או בפוליטיקה והדירה את עצמה מפרסומות.

לקראת יום העצמאות לפני 15 שנה הזרקורים הופנו אליה שוב לרגע, כשהוענק לה פרס ישראל בגיל 47. היא, שבמקביל הוכתרה כ"ספורטאית היובל" עם שכנה ברמת השרון, כדורסלן הזהב מיקי ברקוביץ', ראתה עצמה בטקס הענקת הפרס כנציגת י"א חללי מינכן, כולל מאמנה, עמיצור שפירא, ש"לו אני חייבת את כל ההישגים שלי בספורט". כעבור חמש שנים הוזמנה להדליק את משואת העצמאות.

גם ספונג'ה זה ספורט

רוט-שחמורוב מקפידה על אורח חיים בריא. היא רוקדת ריקודי עם, משחקת טניס ו"בזמן האחרון התאהבתי בשחייה". "הספורט אצלי בדם ואפילו תוך כדי צפייה בטלוויזיה אני עושה מתיחות", היא מעירה. "גם הספונג'ה בבית או גיזום הגדר החיה בגינה הופכים אצלי לספורט".

עולמה זועזע ב-2006 כשדום לב גזל ממנה את פטר בעלה. פטר, במאי טלוויזיה שעסק גם בדברים נוספים, היה כל עולמה. הוא היה חסר לה במיוחד בתקופה שבה נזקקה להשתלה. "הגעתי לאחוזים נמוכים של תפקוד כליה, אבל יום לפני הניתוח עוד רצתי על המסילה", מספרת רוט-שחמורוב, "בראש שלי לרגע לא הייתי חולה. יצאתי להשתלה, כי לא רציתי להגיע למצב של אמא שלי, שבמשך 15 שנה הייתה מתחברת לדיאליזה. בשום אופן לא רציתי להיות תלויה במכונות. אמרתי" 'או שאני מתה, או השתלה!'"

מדוע לא עשית את ההשתלה בישראל?

"כנראה אני טובה בספורט, לא בהתמודדות עם מנגנונים וועדות".

היכן אסתר רוט-שחמורוב הבאה?

"מי יודע. כיום, לעומת התקופה שלי, מדינות, כולל ישראל, טורחות פחות כדי לייצר את האתלטים שלהן. רוצים לקבל הכל מן המוכן, ובעולם התפשט הנוהג להחתים אתלטים מוכשרים ממדינות אחרות. לנו יש האתלטים העולים מרוסיה. אירנה לנסקי שברה שיאים שלי. ממנה עברו התקוות לבת שלה, אולגה. השאלה היא איך היא תצא מהסיפור של פסילת השיא שלה".

למרות הקשיים שהתלוו לקריירה שלך, האם היית חוזרת עליה?

"חד וחלק כן! אנשים צעירים צריכים שתהיה להם מטרה בחיים ולאן לשאוף. בזמני הפרס היה נסיעות לחו"ל. זה היה וואו! הדבר הזה קטן על הילדים של היום. יש להם הכל בשפע, ודומה שאין להם לאן לשאוף. לא בראש שלהם להתאמץ כשהם מבינים את ערך הספורט ואת החשיבות של ייצוג המדינה".

אסתר רוט-שחמורוב על אולגה לנסקי: "הייתי המומה מהפסילה"

ימי הזוהר של האצנית האגדית אסתר רוט-שחמורוב אולי מאחוריה, אבל זה לא מונע ממנה גם היום, בגיל 62, להקדיש את חייה לספורט ולחכות לאתלטית הבאה שתכבוש את מקומה