קר שם בחוץ: הדרך של בלאט בקליבלנד והמאמנים שמחכים בפינה

לפני שנתיים הגיע דייויד בלאט לקו פרשת מים. לראשונה מאז התחיל את קריירת האימון שלו הכל לא הצליח והוא אפילו החל לאבד את חדר ההלבשה. בכל עונה (מלבד זאת באפס פילזן) מיצו השחקנים שלו את הפוטנציאל, אף שנה לא הסתיימה בהתרסקות וכולן הסתיימו באחוזי הצלחה פנטסטיים ביחס לציפיות. אבל בעונת 2012/13 משהו השתנה.

בלאט הוא מאמן פרפקציוניסט. יש לו שיטת עבודה מובנת והוא יעשה הכל כדי שהיא תצליח. הוא יתרגל באימונים ובמשחקים את אותו תרגיל שוב ושוב, יחזור על אותה תנועה עשרות ומאות פעמים עד שלשחקנים שלו זה יצא מהאוזניים. זה לא קרה בין לילה, אבל המאמן העקשן הבין שמי שצריך להשתנות זה הוא והחל לתרגל את תנועת שחרור העניבה.

הוא הוריד אל הספסל כוכבים שלא נלחמו (ע"ע ליאור אליהו) לאחר שהבין שהם לא אלה שיביאו לו את הניצחונות, והעלה למגרש את השחקנים הבינוניים (והיו לו הרבה כאלה) שיעשו הכל על מנת להרוויח את האמון של המאמן ואת הדקות על הפרקט. אותה קבוצה ואותו מאמן שדשדשו בתחילת עונת היורוליג, שינו גישה וחיברו רצף ניצחונות מרשים שהוביל אותם לשלב ההצלבה. הם לא עשו את זה עם כישרון או משחק מאורגן, אלא עם הסתמכות על האינסטינקטים של השחקנים והרבה מרפקים וציפורניים.

נכון, היורוליג הוא לא ה-NBA, ובאותה עונה הם הצליחו להפסיד בגמר הליגה למכבי חיפה, אבל באותה עונה הוא גם למד כמה עקרונות שסייעו לו לקחת את אליפות אירופה כמה חודשים מאוחר יותר. כשהגיע לטריטוריה לא מוכרת בליגה הטובה בעולם, חזר בלאט לאינסטינקטים שלו, שכוללים תרגול ארוך על מנת להגיע לשלמות. אבל בליגה שאין בה לא מחנה אימונים ארוך בעיירות ציוריות באירופה ולא זמן רב לשייף את התרגילים בין המשחקים, האינסטינקטים של המאמן מתנגשים עם אלה של השחקנים.

בסגל של הקאבס יש יותר מידי ליאור אליהויים – קווין לאב, קיירי ארווינג, דיון ווייטרס ובינתיים אפילו לברון ג'יימס. אז בזמן שהמלך של אוהיו מחזיק אצבעות למכללה המקומית, מכת הפציעות שנחתה על קליבלנד היא ההזדמנות שהיה צריך להתחיל לתרגל שחרור עניבה גם בליגה הטובה בעולם.

מעט מאד מאמנים מנוסים בסיטואציות בעייתיות כמו בלאט, אבל במסע המשחקים הקרוב של קליבלנד במערב יהיה לו קשה להשתחרר מהתחושה שהיה צריך לקחת משרה אחרת. כזאת שמגשימה חלום של ישראלים רבים – לגור בסיליקון ואלי.

בשנה שעברה, לאחר שמונה למאמן ראשי, טס סטיב קר במטרה לפגוש את המאמן הישראלי ובקש ממנו שיגיע להיות העוזר הבכיר שלו בגולדן סטייט. הווריירס בדיוק נפתרו ממאמן קפדן (מארק ג'קסון), שהתעקש לעשות דברים בדרך שלו ולא התאים את עצמו לשחקנים שהיו לו בסגל. כן, תחתיו פרץ סטפן קארי, אבל תמיד היה חסר עוד משהו שמנע מהם להפוך לקבוצה גדולה באמת, כזאת שיכולה להתמודד על האליפות.

שחקן העבר, שלקח שלוש אליפויות NBA בשיקאגו הגדולה, יודע למי צריך לתת את הקרדיט לאחת מפתיחות העונה המוצלחות אי פעם של מאמן רוקי: "זה רק עניין של מזל, לא כל אחד זוכה לקבל כאלה שחקנים. אני פשוטו מנסה לבנות על היסודות שירשתי מאלה שבאו לפני".

לרשת עסק זה דבר אחד, השאלה מה אתה עושה איתו. סטיב קר הצליח בתוך כמה חודשים להפוך את הקבוצה הכי מהנה בליגה, לקבוצה שכולם פוחדים לפגוש. בגולדן סטייט יש שני גארדים, קארי וקליי תומפסון שהיו מהצמדים המהנים בליגה, אבל תחת הדרכתו הפכו להרבה יותר.

במקום תרגילים מתוכננים שאומרים להסתיים כשאחד מהם מקבל את הכדור לזריקת שלוש, קר מאפשר להם לנהל את המשחק בעצמם ואנחנו נהנים מהתוצאות. השניים פתחו קליניקה של משחק קבוצתי, כשהם מובילים את הליגה באסיסטים למשחק אך עדיין נמצאים בפסגה בכל הקטגוריות המדברות על קליעה מחוץ לקשת.

"מה שמדהים אצלם זה זאת התנועה של הכדור" אמר מאמן הקליפרס, דוק ריברס. "בשנה שעברה היו הרבה יותר מצבים של משחק עומד וידענו מה הם הולכים לעשות עם הכדור. השנה הכל יכול לקרות".

אבל השינוי הגדול ביותר שקר הכניס לקבוצה היה משחק ההגנה. איכשהו הוא הצליח לשכנע שחקנים מכווני התקפה שאיזון הרבה יותר חשוב מסתם לקלוע יותר מהקבוצה השנייה והפך אותם לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה כאילו היו שיקאגו או ממפיס.

קר גם מוכיח שהוא למד דבר או שניים ממאמנו לשעבר, פיל ג'קסון. אחת לכמה ימים הוא מקרין לשחקנים סרט שאמור להעביר נקודה אותה חשוב לו להדגיש "זה לא חייב להיות סרט באורך מלא", אמר המאמן, "זה אפילו יכול להיות קטע קצר מיוטיוב. אנחנו לא רוצים להכביד עליהם, רק להעביר מסר קליל וכיפי". תהיו בטוחים שהם לא מגיעים לשם בחליפות ועניבות.

בצד השני של המפה נמצא השחקן המשתפר בליגה, אחד שלקח כל דבר בחייו ברצינות גמורה, פשוט בגלל ששום דבר בחייו של ג'ימי באטלר לא הגיע אליו בקלות. האדם שהיו לו את כל הסיבות להיכשל, טיפס מתחתית הסולם עד שנבחר בשבוע שעבר לשחק המצטיין של חודש דצמבר.

בדומה למשפחות שחורות רבות בארה"ב, הוא נולד ללא אבא, וגודל ע"י אימו שבגיל 13 הודיעה לו "אני לא אוהבת להסתכל עליך, עוף מפה". ללא משפחה, נאלץ ג'ימי לחיות את שנות העשרה שלו ברחובות ובמגרשי הכדורסל, שם הרגיש לראשונה שהוא שייך. "אני חי את חיי יום אחרי יום, אני לא חושב מה יקרה אח"כ", כך אמר לאחר שנבחר ע"י שיקאגו בולס במקום ה-30 בדראפט ה-NBA, ממנו לא הרבה שחקנים הצליחו להמשיך לקריירה פורייה.

במגרשי הכדורסל הוא הכיר חברים שהרשו לו להישאר כמה ימים בביתם, שלאחריהם היה צריך לחזור לרחבות. הכל השתנה כשהכיר את ג'ורדן לאסלי. השניים הכירו במגרש הכדורסל בסוף כיתה ט' ומאז הפכו לחברים הכי טובים. הוא הזמין אותו להישאר בביתו אך אימו, מישל, סירבה בהתחלה: "לא היה לנו הרבה כסף וטיפלנו בשבעה ילדים משלנו, היתה גם שמועה שג'ימי מביא איתו צרות".

בסופו של דבר מישל נכנעה ובסכימה שהוא יישן איתם יום-יומיים. אחרי הלילה הראשון הילדים היו רבים של מי התור "לארח" את ג'ימי. אחרי חודשיים היא נכנעה והודיעה לכולם שג'ימי נשאר באופן קבוע.