היו אלה ימי האליפויות של רוני לוי, אמצע שנות ה-2,000. מכבי חיפה כבר לא קבוצה של כוכבי על, אבל עדיין כזו שגדולה על הליגה שלנו. זו הייתה הקבוצה של יניב קטן, עידן טל, מיכאל זנדברג ורוברטו קולאוטי.
אלה גם היו ימים שבהם קבוצת הנוער של המועדון הבהבה עם אורות גבוהים. שני שנתונים שסיפקו לקבוצה הבוגרת את עדן בן בסט, תומר חמד, ליאור רפאלוב ומאור בוזגלו. שני האחרונים סומנו כאלה שיובילו את חיפה בעשור שיבוא. אבל איך ישחקו יחד שניים כאלה על אותה משבצת? איך מכבי חיפה תצליח למנוע מהם סכסוכי אגו נוסח ברקוביץ' ועטר של שנות ה-90?
דווקא היום כדאי להיזכר בדיבורים ההם על רפאלוב ובוזגלו, כשהשניים מסיימים את פתיחת העונה הטובה בקריירה שלהם. אבל למה רק עכשיו?
רפאלוב כבר לא ילד. הוא יחגוג 29 בסוף אפריל. במונחים של ציפיות, משהו התפספס. הוא היה אמור להיות במקום הרבה יותר גבוה מבחינת המעמד שלו כאן. אחרי שזכה בתואר שחקן השנה בישראל לפני ארבע עונות, עשה הקשר את המתבקש ועבר לאירופה. רפאלוב מתאים לאירופה יותר מהרבה שחקנים ישראליים המוערכים אפילו יותר ממנו.
כדי להצליח במקום כמו ברוז' צריך אופי, פיזיות וגם לספק מספרים. בשלושת החודשים האחרונים מספק רפאלוב מספרים של MVP בליגה הבלגית: שישה שערים ושישה בישולים, אבל בעיקר מנהיגות. בסך הכל כבש רפאלוב 11 שערים בכל המסגרות , כולל שער ניצחון מול הלסינקי במשחק האחרון בשלב הבתים בליגה האירופית, וכמובן גם את השלושער מול קופנהאגן.
בזמנים שבהם ערן זהבי מתלבט אם לצאת שוב לאירופה, בימים שבהם ליגיונרים חוזרים בהמוניהם אל הליגה המקומית, בימים שבהם יש לנו נציג בודד בתחתית אחת מארבע הליגות הבכירות ביבשת (חמד, שני שערים העונה באלמריה), הגיע הזמן להתייחס אל רפאלוב כמו שראוי להביט במי שמוביל קבוצה אירופית לאליפות. כולל ביברס נאתכו, רפאלוב הוא הנציג הבכיר שיש לכדורגל שלנו היום באירופה.
אני מביט אל בוזגלו, ורואה בדיוק את מה שרפאלוב היה עושה בליגה שלנו, ואולי יותר. בוזגלו קרוב אלינו, אנחנו עוקבים אחריו מקרוב ורואים כמה הוא משתבח. המספרים שלו נהדרים, ורק ימשיכו לעלות כי הוא באמת רמה מעל הליגה הזו. הבן של יעקב כבר השתחרר מכל הכבלים ומספק מספרים: שמונה שערים , תשעה בישולים.
צריך הרבה אופי כדי להפנים את מה שמאור מבין היום - להיות ראש לשועל שנקרא הכדורגל הישראלי זה לא רע בכלל. הוא לא רודף אחרי המטוס מערבה ולא חולם על בלגיה. בעוד שבועיים יהיה בן 27, ושיא הקריירה שלו עוד לפניו - באדום של הנגב ובכחול-לבן של הנבחרת.
כשרפאלוב רואה את בוזגלו וזהבי, הוא בטח חושב על המספרים שהיה יכול לנפק אם היה משחק אצלנו. כשבוזגלו רואה את רפאלוב, הוא בטח חושב על סטנדרד ליאז' שהייתה יכולה ליהנות ממנו יותר. אבל נדמה לי שהיום, בפתחה של 2015, יש משהו משותף לשניהם: הם שלמים עם עצמם. הם יודעים שהם במסלול הנכון.
דווקא כי עברו דרך ארוכה שכללה גם הרבה אכזבות, וציפיות. דווקא כי בנבחרת הם נספרים עדיין רק כשחקני ספסל בכירים. השלמות הזו זולגת אל שנת 2015, שבה רפאלוב ובוזגלו אמורים לממש סופית את מה שהיו אמורים להיות - היורשים.
אם 2014 הייתה שנת ערן זהבי, 2015 תהיה השנה של מאור וליאור. ואולי כדי לאתגר בכל זאת את אלי גוטמן, לקראת המשך הקמפיין במרץ הקרוב: האם הם באמת יכולים לשחק יחד?
התרעות פיקוד העורף