ארמלי: "קבוצות יהודיות חסומות עבור מאמנים מהמגזר, משום מה"

שחקן העבר של מכבי חיפה וכיום מאמן בליגה הפלסטינית מודה ש"לא היה פשוט להיות שחקן ערבי". על הכישלון של הירוקים: "חסר חלוץ מרכזי טבעי, כמוני". על סמי עופר: "מקנא שאני לא שיחקתי בתנאים כאלה"

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
ארמלי
ארמלי | צילום: פלאש 90

"פצצה" נוחתת כבר בראשית המפגש שלי עם זאהי ארמלי, מלך השערים של מכבי חיפה בכל הזמנים. זה קורה השבוע, בצלו של עץ האשוח המנצנץ לרגל חגיגת הכריסמס, בביתו עטור הגביעים בשפרעם. כשאני מבקש את תגובתו על התבוסה הביתית של קבוצת העבר שלו 3:1 לבית"ר ירושלים, הוא מגיב בבעיטת יעף. "לא שמעת את החדשות?" שואל ארמלי. "עכשיו הודיעו שהמאמן הסרבי של הקבוצה, אלכסנדר סטנוייביץ', התפטר".

ארמלי היה שחקן גדול, שכבש 90 שערים בשש עונותיו במכבי חיפה (באחת מהן "חורר" 25 רשתות!) וזכור כאחד מאבירי הכדורגל הישראלי, שמעולם לא ערך היכרות עם "הכרטיס האדום" ולא הורחק ממשחק כלשהו. גם כעת תגובתו מדודה. "מכבי חיפה לא בשביל אליפות השנה", הוא מתנסח באופן דיפלומטי. "הפעם זו קבוצה בינונית שנאבקת על חייה בתחתית הטבלה. מראשית העונה ידענו שהעונה היא לא תהיה קבוצת צמרת".

מה קרה?

"ליענק'לה שחר לא הלך עם המאמנים האחרונים שבחר – ראובן עטר ואריק בנאדו, בוגרי הקבוצה, והעונה – המאמן הזר. בעונה המשוגעת של הליגה, יענק'לה נהג בסבלנות ונתן גיבוי למאמן ולשחקנים, אבל בסופו של דבר מישהו צריך לשלם את המחיר. הרי אי אפשר להחליף את כל השחקנים. אז המאמן הולך הביתה".

שחקן כמו ארמלי היום היה יכול לדאוג לשחזור התמונה הזאת (האתר הרשמי של מכבי חיפה)

וכך תבוא הישועה?

"לא. צריך חיזוק. וקודם כל חלוץ מרכזי טבעי, שיוכל לתת ביטחון לקישור ולהגנה".

בקיצור, אחד כמוך.

"ככה אומרים".

כדרכו כל השנים, ארמלי בא למשחקי הבית של קבוצת העבר שלו, והעונה לבו התכווץ לא פעם. כך היה גם בראשית השבוע, בראותו את הביזיון בטלוויזיה בביתו. "בדרך כלל אני מעדיף לבוא למשחקים", מספר ארמלי. "אצטדיון סמי עופר, שנחנך בהתחלת העונה, הוא ברמה אירופית לכל דבר, חוץ מכך שאין מספיק חניה לקהל הרב שמגיע אליו. הלוואי שבתקופה שלי היה מתקן כזה".

אתה מקנא בשחקנים של היום?

"כן, בכנות אני מקנא בהם, ויותר מזה כואב לי מה שקורה בקבוצה הזאת, שבה בניתי את האימפריה שלי, כמו שאומרים. לאן שלא אלך, מכבי חיפה תישאר חלק בלתי נפרד מהחיים הספורטיביים שלי".

ארמלי היה החלוץ שדהר לפני המחנה גם כשפתח את השער לשורה ארוכה של בני מיעוטים שעברו דרך מכבי חיפה. במידה רבה זו "הקבוצה של המגזר", אבל רוב שחקניה הערבים לא נשארים בה לאורך זמן כמו ארמלי, והם משוחררים בטרם עת. אחד מהם, מוחמד גאדיר, הועף לקבוצת בני סכנין ומבקיע בשבילה בצרורות. "מהבחינה הזאת עושים במכבי חיפה הרבה טעויות", קובע ארמלי. "שחקן צריך זמן כדי להבשיל ובקבוצה אין כעת סבלנות בשביל זה".

מה המסקנה?

"במכבי חיפה לא שוקלים את הדברים לטווח ארוך. כמעט אין בסגל שלה שחקנים שגדלו בקבוצה. זהו אוסף של שחקנים שהגיעו מכל מיני קבוצות".

"אף פעם לא היה פשוט להיות שחקן ערבי בליגה הישראלית", הוא מוסיף. "אני זוכר קריאות גזעניות שהושמעו לכיוון שלי, בעיקר מצד אוהדי בית"ר ירושלים. אני חיפשתי את השער של היריב והשתדלתי להתעלם מההפרעות. השקט הנפשי שמר עלי. הרי באתי לשחק כדורגל ולא לריב עם שחקנים ועם קהל".

רבת עם שחקנים?

"אתה רואה אותי רב? אבל הרגיז אותי שבלם הנבחרת, שלמה קירט, שבא ממכבי שעריים, הכריז שאסור לשחקנים ערבים לשחק בנבחרת הלאומית. זה ממש הרג אותי לשמוע דבר כזה משחקן נבחרת (קירט הועף בהמשך מהנבחרת בגין דבריו החמורים – יב"א)".

קיבלת "פיצוי" על כך.

"אפילו מאוד מכובד, כשיו"ר הכנסת, שלמה הלל, הזמין אותי אליו כדי להעניק לי את 'פרס הסובלנות'. זה גם היה כבוד בשבילי, כששמו פסל שלי במוזיאון השעווה, במגדל שלום שבתל אביב, לצד דמויות כמו חודורוב, שפיגלר ומיקי ברקוביץ'. זה משהו שהנכדים שלי עוד יספרו עליו בעתיד הרחוק".

נתנו לך כינוי מאוד קרבי.

"כינו אותי רמבו, למרות שאני בכלל לא דומה לסטלונה. הוא שיחק את האיש הנלחם והיורה, ואילו אני הייתי השחקן הדוהר והמבקיע. מה שאולי משותף לנו זה ששום דבר לא עצר אותנו".

לכם, שחקני העבר, יש ביטוי במועדון כיום?

"שום דבר. אנחנו מנותקים מהאגודה. חוץ מהמינוי למשחקי הקבוצה, אין לנו מעורבות כלשהי. ככה זה בכדורגל, היום זה ביזנס".

אין לשחקני העבר ביטוי במועדון. "היום הכל 'ביזנס" (האתר הרשמי של מכבי חיפה)

ארמלי (57) כסוף השיער, החל לכדרר כילד בסמטאות שפרעם בכדורים מאולתרים משקיות פלסטיק, ממולאות בעיתונים. במשפחתו הנוצרית לא התלהבו מלהיטותו לכדורגל, "אבל ככל שהצלחתי יותר, הם נהיו האוהדים הכי גדולים שלי".

איך נהיית חלוץ?

"גדלתי על האגדה של החלוץ הברזילאי פלה, ואחריו הערצתי את גרד מילר הגרמני ויוהאן קרויף ההולנדי – ורציתי להיות חלוץ כמותם".

למרות היותו שמאלי, ארמלי נודע ביכולת ההבקעה המצוינת שלו בשתי רגליו. "שמרתי על יכולת אישית גבוהה לאורך הקריירה", הוא מנתח את סגולותיו כחלוץ. "הייתה לי התמצאות ברחבות ליד השערים. כדורים שנשלחו אלי, הייתי מעיף ישר לרשת. הנגיחות שלי לא היו פחות מסוכנות מהשערים שהבקעתי בבעיטה. כל זאת, עם הרבה מהירות וכוח להתפרץ".

בשיאו הוא הבקיע רביעייה בניצחון המדהים 0:10 של קבוצתו על מכבי תל אביב. מה דעתך על ערן זהבי? אני מפנה את ארמלי לרגע אל "הצהובים" של היום.

"גדל לנו חלוץ ברמה גבוהה מאוד", ארמלי מחווה את דעתו. "זהו שחקן שיודע לייצר מצבים ולהבקיע הרבה גולים, למרות שאין לו מהירות רבה ומתפרצות חזקות, אבל עם ההתמצאות המרשימה שלו ברחבות הוא לא מפסיק להבקיע".

אבי רן ז"ל. רגע קשה בקריירה של ארמלי

סיפורו של ארמלי הוא סיפור סינדרלה קלאסי. למכבי חיפה הגיע בגיל 25 ה"קשיש", מלווה במאות אוהדים מהמגזר שנהו אחריו. קבוצתו בשפרעם לא ששה לוותר על היהלום שלה. "היו לי שני פספוסים בקריירה", מודה ארמלי. "האחת היא שהגעתי למכבי חיפה בגיל מבוגר יחסית, ולא באשמתי, והשנייה – שלא התאפשר לי לשחק בחוץ לארץ. באמצע שנות ה־80 יצאו אלי אוחנה ורוני רוזנטל לשחק באירופה, ואילו אני, בתור החלוץ הכי טוב בליגה, התפלאתי שלא קיבלתי שום הזמנה מחוץ לארץ", תסכול העבר צף ועולה בדברי ארמלי. "אחרי עשר שנים נדהמתי לגלות שיובנטוס, קבוצת הפאר מאיטליה, הזמינה אותי למחנה אימונים של שבועיים כדי לבחון אותי, אבל במכבי חיפה העלימו ממני את ההזמנה".

אתה כועס?

"אין כבר על מי לכעוס. כל חברי ההנהלה מאז התחלפו".

מה היה הרגע הקשה ביותר שלך במכבי חיפה?

"אין ספק שהוא היה ב־87', כשאבי רן, חבר קרוב שלי ושוער הקבוצה והנבחרת הלאומית, מצא את מותו בגיל 24 מפגיעת סירת מרוץ בכנרת. אחי, שעבד בבית החולים 'פורייה', קלט אותו שם ומיהר להודיע לי על האסון. בשבילי זה היה שוק אדיר. היינו מאוד קרובים. אבי היה בשבילי כמו אח קטן. לא אשכח אותו".

ארמלי לבש 28 פעם את מדי נבחרת ישראל במשחקיה הבינארציים, שבמהלכם כבש עשרה שערים. כבר במשחקו הראשון בה, מול הנבחרת האולימפית של בלגיה, הבקיע שלושער בניצחון 2:3.

וכששרו את "התקווה" לפני משחקי הנבחרת?

"כמובן שזה אף פעם לא היה ההמנון שלי, ואני לא יודע לשיר אותו. יותר היה חשוב לי לתרום להצלחה של הנבחרת".

ב־1989, בגיל 32, לאחר אליפות שלישית שהוא תרם רבות להשגתה, פרש ארמלי ממכבי חיפה. "עשיתי מאמץ להישאר, אבל התנאים היו תת־רמה, כאילו הייתי נער בן 17 שעלה לבוגרים", הוא טוען, "ואז באו אלי מהפועל ירושלים, בתקופה שבה דוד שווייצר אימן אותם, והציעו לי סכום מכובד כדי שאעבור אליהם. לאחר שהושג הסכם בינינו, הגיעו אלי, לשפרעם, אנשי מכבי חיפה ואמרו שהם מוכנים להציע לי אותו חוזה. 'מצטער', אמרתי. 'אני לא מפר הסכמים'".

באמת הצטערת?

"באמת. כבר הייתי מוכן לרדת בתנאי החוזה כדי להישאר. כשעזבתי, הם וגם אני נפגענו. איתי הם יכלו אז לקחת אליפות רביעית".

עם עזיבת מכבי חיפה הפך ארמלי לשחקן נודד. מירושלים עבר לצפרירים חולון ומשם הצפין להפועל חיפה, כשבהמשך שוטט בליגות הנמוכות, עד שכ"ישיש כדורגל" תלה בגיל 47 (!) את נעליו בקבוצת נעוריו מכבי שפרעם. "עד אז המשכתי לרוץ במגרשים כמו נער", הוא מציין. "מכיוון שכבר לא יכולתי לדהור כחלוץ, עברתי בסוף לשחק בלם אחורי".

איך החזקת מעמד זמן כה רב במגרשים?

"זה אופי. זו תרבות. זו שמירה על כושר גופני. ובעיקר אהבת המשחק. אתה צריך לראות אותי רץ באימונים של הקבוצה שאני מאמן כדי לראות שנשארתי בכושר".

מאז פרישתו מהמשחק, ארמלי לא הילך בגדולות כמאמן. הוא אימן בקבוצות מהמגזר המשחקות בליגות הנמוכות. במכבי חיפה העסיקו אותו זמן מה כמגלה כישרונות במגזר עד שפיטרו אותו. "התירוץ היה שמחלקת הנוער בגירעון כבד", הוא נזכר. "כנראה 2,000 השקלים שקיבלתי בחודש גרמו לגירעון הזה".

נתן את כל כולו לנבחרת ישראל (ארכיון ההתאחדות לכדורגל)

לצד היותו מאמן החלוצים בקבוצת הנוער של בני סכנין, החל ארמלי לפני שלושה שבועות לאמן את קבוצת יאטה, בחברון, המשתרכת במקום האחרון בליגה הפלסטינית הבכירה. זו הפעם הראשונה שהוא מאמן מעבר לקו הירוק, וארמלי לוקח בחשבון שאולי יגיע לאימון נבחרת פלסטין, "בתקווה שזה יפתח לי את הדלת לאמן גם בקבוצות יהודיות, שמשום מה חסומות בפני מאמנים ערבים".

נוסף לכל עיסוקיו, ארמלי עובד זה מכבר במוסך השירות רחב הידיים של חברת "כלמוביל" בכפר כנא, כיועץ שירות המלווה את הלקוח מרגע הגיעו למוסך ועד צאתו משם.

כדורגלן במוסך?

"אני בענף הרכב מאז שהייתי נער. לא עזבתי את הענף גם בשיא הקריירה שלי בכדורגל. השחקנים של היום לא כל כך אוהבים לעבוד מחוץ למגרש, ולפי מה שהם מרוויחים, אולי הם לא צריכים לעבוד".

דור ההמשך שלו ניסה ללכת בעקבותיו. בנו ויאם (25) שיחק בליגות הנמוכות כשוער ופרש. "לא מתאים לו הכדורגל", מעיר ארמלי בנימה של השלמה. טארק (26) משחק כחלוץ ברמאללה, בקבוצה מהליגה הפלסטינית השנייה. גם בנותיו, קתרין ונטלי, גדלות על מורשת קריירת הפאר של אביהן. קתרין היא אם שני נכדיו. לגבי אשתו עליה, אומר ארמלי: "היא הייתה הגב שלי, עם תרומה חשובה להצלחתי בכדורגל. אם גבר מצליח, זה הרבה פעמים תלוי באישה שעומדת מאחוריו".

איך אתה מביט על הקריירה שלך במבט לאחור?

"הבן שלי הוריד מהיוטיוב את מיטב הגולים שהבקעתי. אני נכנס מדי פעם למחשב ונהנה לראות מה שעשיתי בעבר".

תגיות:
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף