"הטכניקה היפה והטובה של חנה קנייזבה־מיננקו הביאה אותה לזכות בבייג'ינג בתואר סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת. ראיתי בטלוויזיה את קפיצת השיא שלה שם – 14.78 מטר – והתפעלתי ממנה. כעת יש רק לקוות שהיא תישאר בארץ. אין לנו כאן הרבה ספורטאים כאלה".
קושניר מדבר באיפוק ומתנסח במתינות. כך הוא תמיד. בנו טוביה, המסב עמנו, משלים את דבריו: "אבא אימן במכבי עד לפני שנה על בסיס מספר האתלטים שלו, ששילמו למועדון. כך נהוג שם. החניכים משלמים סכום קבוע כדי להתאמן, כשרוב הסכום ניתן למועדון, ומיעוטו – למאמן. בתקופה האחרונה שלו שם הוא השתכר מאות שקלים בחודש בלבד, וזאת באגודה שאמורה להיות מספר אחת. כך נראית האתלטיקה בישראל".
קושניר הוא הישראלי הראשון ששבר את מחסום שבעת המטרים בקפיצה לרוחק. מאוחר יותר, בכינוס הפועל, ב־61', הציב שיא ישראלי למרחק של 7.43 מ' (ועוד 4 סנטימטרים בסיוע הרוח). הוא בעצמו מודה שאין להתלהב יותר מהשיא, שאותו השיג בלי הדרכה של מאמן כלשהו. כבר בראשית המאה ה־20 היה קופץ אירי שניתר למרחק של מעל 7.60 מ'. אגב, שיא העולם הנוכחי בקפיצה לרוחק נשים, של הרוסייה גלינה ציסטייקובה, עומד על 7.52 מ'.
כמו כל עולם האתלטיקה, קושניר עצר את נשימתו אי אז ב־68', כשבוב בימון קפץ באולימפיאדת מקסיקו למרחק הביוני של 8.90 מ', שנראה היה כהישג שלא מהעולם הזה. אבל כעבור 23 שנה הדהים אמריקאי אחר, מייק פאוול, בקפיצה למרחק של 8.95 מ', שיא נפלא ששריר וקיים מ־91' ועד היום. "אני רק יכול לקנא בשניהם", מצהיר קושניר.
חיה: "לא עודדתי את טוביה ללכת לספורט. ראיתי איך ספורטאים שהשקיעו את הנשמה בפעילות שלהם לא זכו לתמורה הולמת. הספיק לי ספורטאי אחד בבית".
התרעות פיקוד העורף