שנת 2011. מאמן הטניס הישראלי, עודד (דדי) יעקב, מחליט לעזוב את ישראל ומשתקע עם משפחתו בקנדה, מדינה מנומנמת לפחות בכל הקשור לטניס.
כזאת שנבחרות הנוער הלאומיות שלה כמעט מעולם לא הראו עומק בדירוג או הישגים משמעותיים בסבב הנוער העולמי.
ארבע שנים מאוחר יותר, שנת 2015, נבחרת הבנים הקנדית עושה היסטוריה וזוכה לראשונה בגביע דייוויס לנוער. בתפקיד הקפטן - לא אחר מאשר יעקב.
הסיפור הזה מתמצת אחד מקרה אחד, ובטח לא יחיד, שבו ספורטאי או איש מקצוע ישראלי לא מוצא את מקומו בתעשיית הספורט הסבוכה של ישראל, ומחליט לעזוב למדינה אחרת, בה הוא עושה חיל.
יעקב (49) שימש בשורה של תפקידי מפתח בטניס הישראלי, ובין היתר גידל, אימן וליווה שחקנים בכירים, כמו הראל לוי, שחר פאר, אנה סמשנובה וציפי אובזילר, ואף שימש כקפטן נבחרות הדייוויס והפדרציה של ישראל. בשלב מסוים החליט כי ברצונו להפנות את משאביו משחקנים בוגרים לגידול וטיפוח ילדים ובני נוער, אך הבין שמערכת איגוד הטניס הישראלי לא תוכל לקלוט אותו בתנאים שלו, כלומר עם חזון ומדיניות שיאפשרו פיתוח שחקנים, ויישום תוכנית ארוכת טווח.
"באותה תקופה החלטתי שאני עוזב את הרמה המקצוענית ואת העבודה עם שחר, הראל ונבחרות הדייוויס והפדרציה, ומחפש את דרכי חזרה לתוך הטמעת הבסיס ובניית התשתית, לעבודה עם ילדים צעירים מאוד ברמה ההישגית", מספר יעקב. "לא עניין אותי טניס סוציאלי ושיעורים פרטיים במועדונים, רציתי לקחת את הניסיון שצברתי ואת כל מה שהאיגוד השקיע בי לאורך השנים ולתרום חזרה מלמטה, אך הבנתי מהר מאוד שלא אוכל למצות את עצמי בכיוון הזה. התלבטתי האם להישאר בארץ ולהתמוסס בכל הקשור לטניס תחרותי או לעבור לקנדה. למעשה לקחת על עצמי אתגר שיעניק לי סיפוק רב יותר ויאפשר לי לבנות שחקנים ולפתח מאמנים. זה היה רגע קשה, בעיקר בהתחשב בעובדה שיש לי אישה ושלושה ילדים צעירים. למרות שלא רציתי לעזוב את ישראל, לא הייתי מוכן להתפשר על הצד המקצועי. בהצעה הקנדית קסמה לי העובדה שמדובר בתפקיד עם המשכיות למספר שנים".
היתר, כמו שנהוג לומר, היסטוריה. כיום יעקב הוא המאמן הלאומי של קנדה, אשר אחראי על כל מערך גילאי הנוער (10־16) במדינה, ומתוקף תפקידו יצא עם נבחרת הנוער הקנדית לשלבים המכריעים במסגרת גביע דייוויס במדריד שבספרד. זאת הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה שקנדה הגיעה לגמר הבנים. הפעם הראשונה נרשמה ב־2010, אז הפסידה בגמר ליפן בתוצאה 0:2. במהלך השבוע שחלף, במשחקים ניצחה נבחרת הבנים 0:3 את רוסיה בחצי הגמר, ועד למשחק הגמר השיגה מאזן ניצחונות מושלם של 0:12, כשהיא מדיחה גם את הולנד, סין-הונג־קונג וצ'כיה.
במשחק הגמר מול גרמניה, שהתקיים ביום ראשון השבוע, עלה תחילה הקנדי דניס שפובלוב בן ה־16 (ממוקם 29 בעולם לנוער), מול מרווין מולר הגרמני, והשיג מולו ניצחון מרשים עם 1:6, 4:6 תוך כשעה ו־10 דקות. למשחק השני עלה המדורג הבכיר של הקנדים, פליקס אוגר־אליאסימה בן ה־15, (23 בעולם לנוער, 758 בדירוג הבוגרים) המתנשא לגובה של 1.85, שהפסיד עם 3:6 כפול לניקולה קון תוך כשעה וחצי, במה שהפך להפסד היחיד של קנדה בכל הטורניר.
למשחק הזוגות המכריע עלו אוגר ושפובלוב מול קון ומולר הגרמנים. הקנדים ניצחו 3:6 במערכה הראשונה, אך הפסידו 6:3 בשנייה בדרך למערכה מכרעת, שבה כבר הובילו 0:3, לא לפני שהגרמנים צימקו ל־2:3. הקנדים לא ויתרו, נשארו על הגל, ועלו ליתרון 2:5 תוך שהם משיגים שבירה במשחקון האחרון, בדרך לניצחון ההיסטורי לאחר שעה ו־46 דקות.
למרות שמדובר באחד ההישגים הגדולים בקריירה שלו, מתקשה יעקב למקם את הניצחון האחרון באותה שורה עם הישגים דומים שאליהם הגיע עם חניכיו מישראל: "אפשר למקם את זה בין ההישגים הגבוהים, אבל אני אומר את זה ברגשות מאוד מעורבים, כי את ההישגים הגדולים שלי תמיד אייחס לשחקנים הישראלים, ולעולם לא אוכל להגדיר הישג שאינו כזה כטוב ביותר בקריירה שלי. אני לא מרגיש קנדי. אני מרגיש שייך לישראל ולספורט הישראלי, וזאת הזהות הלאומית שלי, שהיא מאוד בולטת. גם אם אנטרל את תחושת השייכות שלי, זה עדיין לא משתווה לזכייה של אנה סמשנובה ברולאן גארוס לנוער ב־1991, או לזכייה של שחר ב־2004 באליפות אוסטרליה הפתוחה לנוער, כמו גם שלושת תארי ה־WTA שלה באביב 2006, או לגמר של הראל בטורנטו בשנת 2000".
מאז עזב את ישראל, זכה יעקב למספר פניות מאיגוד הטניס וממרכז הטניס שביקשו שישוב, אך לדבריו לא הייתה שום הצעה רצינית על השולחן, כזאת שמערבת תוכנית חדשה הכוללת בניית מערכת ממלכתית וראייה לטווח רחוק. "הבהירו לי שרוצים שאחזור, אבל בלי תוכן של ממש או הצעה מוחשית שכוללת חזון ושיתוף פעולה שיהיה בהם כדי לשכנע אותי שהגיע הרגע לשוב ארצה", מסביר יעקב ומדגיש, "לאורך כל הדרך אמרתי, ועודני אומר, שברצוני לשוב ארצה כי זה הבית שלי, אבל אוכל לעשות זאת רק כשבאמת אראה שיש חזון ודרך יציבים, כי בספורט תחרותי נדרשים תהליכים ארוכי טווח, כמו למשל לקחת ילדים בגיל 10 וללכת איתם עשור שלם".
גם כשהוא מפרגן לאיגוד הטניס הישראלי, המחמאות טומנות בחובן ביקורת: "שאפו לאיגוד שהביא הרבה אירועים בינלאומיים לארץ. יחד עם זאת, אי אפשר להזניח את עמודי התווך האחרים, שהם מערכות ותוכניות אימון ברמה בינלאומית, כמו גם טיפוח וגיבוי מאמנים, שרבים מהם מתרכזים כיום בשיעורים פרטיים. ללא אלמנטים אלו אנחנו עלולים לסיים כמו טורקיה, למשל. במשך עשור יש להם 40 טורנירים בשנה ואין להם אף שחקן, כי אין להם תוכנית מקצועית שבונה תשתית".
יו"ר איגוד הטניס, אסי טוכמאיר, מסר בתגובה לטענות: "האיגוד ומרכז הטניס ישבו ביחד עם דדי במספר פגישות משותפות לפני כשלוש שנים, שבהן הוצע לו להיות המנהל המקצועי של הטניס בישראל. אני באופן אישי שוחחתי איתו ונתתי לו את המפתחות. לטעמי האדם שעומד בראש הפירמידה המקצועית צריך לבוא עם ההצעה המקצועית והחזון, ואין לי ספק שבארץ היו הולכים אחרי החזון שלו. גם היום אני מזמין אותו לחזור למחוזותינו, כי הוא ללא ספק דמות ראויה שיש עליה קונצנזוס בנוגע לתפקיד המדובר".
התרעות פיקוד העורף