לא מעט רגעים מרגשים ייצרה אולימפיאדת טוקיו בקיץ האחרון. אחד מהם היה הופעת הפרידה של אלכס שטילוב, מהמתעמלים הגדולים ופורצי הדרך של ענף ההתעמלות בישראל. אומנם שטילוב לא הצליח להעפיל לגמר, אבל נתן את כולו על המשטח. “מבחינה אמוציונלית, אין ספק שאולימפיאדת טוקיו הייתה המרגשת ביותר עבורי”, מספר שטילוב, שהודיע בימים האחרונים על פרישתו מספורט תחרותי בגיל 34.
“אומנם לא הצלחתי לעשות את התרגיל בצורה שרציתי, אבל ידעתי להעריך כל שנייה כי ידעתי שזו התחרות האחרונה שלי, ושלא משנה מה – אני בא כדי ליהנות. זה נשמע קלישאתי, אבל כך הרגשתי. אני יכול להגיד בלב שלם שנהניתי מהרגע הראשון ועד האחרון באולימפיאדה הזו”. במסגרת ההודעה על פרישתו הודיע שטילוב גם על מינויו למנהל נבחרת התעמלות המכשירים לגברים ומאמן הסגל הצעיר. “דבר הפרישה לא היה הפתעה בשבילי, כן?”, הוא אומר.
“עוד לפני המשחקים האולימפיים בטוקיו תכננתי את זה, אבל אי אפשר באמת להתכונן ליום הזה.כמה שלא תבוא מוכן – זה תמיד מפתיע ברגע שזה מגיע"."אצלי יצא ככה שיום למחרת כבר יש לי תעסוקה, גם באיגוד ההתעמלות וגם בפרויקטים אישיים, אז למזלי לא יצא לי לשבת בלי עבודה, אבל עדיין בעיניי, בתחושה הפנימית שלי, יש סוג של הקלה”.
למה? “כי פגשתי מלא אנשים, גם ברחוב, והם שאלו: ‘נו אלכס, מה איתך? אתה ממשיך? לא ממשיך?’. היו הרבה סימני שאלה, וזה מרגש שלאנשים אכפת. עכשיו אני יכול להקדיש את 100 האחוזים שלי להתחלות חדשות”.
"פתאום עליתי לארץ חדשה ואף אחד לא הכיר אותי, והעובדה שגבהתי בענף שמבוסס על אנשים ‘נמוכים’ - פגעה ביכולות שלי לעשות מה שהייתי מורגל לעשות. כל הגוף ומרכז הכובד השתנה, וקשה להתגבר על העובדה הזו. בגלל שלא הייתי נמוך, הסתכלו עליי בהרמת גבה ולא ראו בי פוטנציאל או כישרון. לא ידעו מה עשיתי לפני שעליתי לארץ”.
בשנת 2002, בהיותו בן 15, עלה לישראל עם משפחתו. בעוד הוריו השתכנו בהרצליה, הוא נשלח לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן, שם התאמן במועדון אתלטיקה שבו התאמנו מתעמלי הצמרת של ישראל. “הייתי נער בן 16, שאין לו חברים ולא יודע את השפה, רחוק מהמשפחה ומהאנשים שאני מכיר. הייתי לבד וזה היה מאתגר מאוד”, הוא מספר.
במהלך שהותו בקיבוץ יצא למחנות אימונים ותחרויות, שם הכיר את סרגיי וייסבורג, מאמן התעמלות שעלה לארץ כחצי שנה לפניו. “סרגיי בדיוק התחיל לעבוד בנבחרת ההתעמלות של מכבי תל אביב”, הוא מספר. “ראיתי את צורת העבודה שלו, התלהבתי והחלטתי שאני רוצה לעזוב את הקיבוץ, לחזור לבית הוריי ולהצטרף למכבי תל אביב”.
במרוצת השנים הפך וייסבורג לא רק למאמנו של שטילוב עד פרישתו, אלא גם למנטור עבורו. “את התקופה הכי קשה בקריירה עברתי עם סרגיי”, הוא מספר. “בעוד שהצמיחה שלי בגובה בנעוריי גרמה לאנשים לאבד בי אמון, סרגיי דווקא כן הצליח לזהות בי פוטנציאל. חזרנו להתאמן מההתחלה כדי שהראש יסתנכרן יחד עם הגוף, ומאז עברנו דרך. בלעדיו היה לי הרבה יותר קשה לעבור את התקופה הזו”.
לאורך הקריירה הענפה שלו שבר שטילוב שיאים והגיע לשלל הישגים. בין היתר, הוא מחזיק בתואר המתעמל הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב וכסף באליפות אירופה, המתעמל הישראלי הראשון שזכה במדליה באליפות עולם וגם מתעמל המכשירים הישראלי הראשון שהעפיל לשלב הגמר במשחקים האולימפיים ובאליפות העולם. כמו כן, הוא השתתף בארבעה משחקים אולימפיים.
“המדליה הראשונה שבה זכיתי באליפות העולם ב־2009 חשובה לי כי כשזכיתי בה נתתי לכולם להבין שאפשרי לזכות במדליה באליפות עולם, משהו שאפילו לא העזו לחלום עליו לפני כן”, הוא אומר. “זאת הייתה הפריצה הגדולה שלי, ואחר כך כבר היה הרבה יותר קל לזכות בשאר המדליות כי כבר סללתי את הדרך, והשופטים הסתכלו עליי אחרת”.
היו לא מעט בעיות אצלו בתחילת הקריירה וכל מיני קשיים בבית, וזה לא פשוט לספורטאי, אבל הילד התבגר, התחיל להביא תוצאות והוכיח את עצמו. הרבה חשבו בהתחלה שזה מקרי, אבל מתחרות לתחרות הוא הוכיח שהוא באמת מתאמן טוב בצמרת העולמית. כשאנשים התחילו לפנטז על מדליה אולימפית - הוא זה שהביא אותה. לא הרבה יכולים להגיע לכישרון של הילד הזה, ובהחלט ראיתי את כל המאמץ ואת איך שזה נגמר, אז אני מלא גאווה בהישגים שלו. זה מעודד מאוד. כמו שאני פעם הראיתי שאפשר לזכות במדליה באליפות עולם, אז ארטיום העלה את הרף עוד יותר גבוה”.
"ראיתי ופגשתי אותו באופן אישי בתקופה קצרה יותר פעמים מאשר פגשתי את כל יתר השרים במהלך כל הקריירה שלי, וזה אומר לדעתי הרבה. הוא נמצא הרבה בשטח ומבקר באולמות ובמגרשים, ואני בהחלט רואה מגמת שיפור ומקווה שזה ימשיך”.
התרעות פיקוד העורף