אז מה מחכה לנו עכשיו שלא היה לנו כבר קודם? מה נותן לנו את האופטימיות שהפעם נשיג כרטיס לטורניר גדול, ולא נלך הביתה חפויי ראש?
אמון. לראשונה מזה זמן רב, הקהל נותן אמון בנבחרת שלו. הערב המרגש בסמי עופר בנובמבר האחרון נגד בוסניה חיזק את הברגים גם אצל אלה שעוד הטילו ספק. אוהדי הנבחרת הינם, ותמיד היו, שונים מהאוהדים שאותם אנחנו רגילים לראות במשחקי הליגה. הם באים במשפחות וממקומות מרוחקים, ורואים בהצלחת הנבחרת עניין לאומי וגאווה אישית. הכדורגל אצלם, מסתבר, הוא עניין משני.
הבעיה היא שעד עכשיו, באצטדיון רמת גן הזכור לרע, שחקני הנבחרת התקשו להרגיש את האוהדים. עכשיו, משנפרדנו סופית מהמגרש הצמוד לקניון איילון, התקבלנו סופית לאירופה, לפחות בכל מה שקשור למעורבות הקהל במשחק. הוולשים כבר אמרו שהם פוחדים מהאווירה בחיפה, ולבלגים מחכה קבלת פנים לוהטת בטדי. וכל זה שווה נקודות.
מאמן. לנבחרת יש מאמן בקדנציה שנייה. זה די נדיר במחוזותינו, והדרישה להחליף אותו אחרי הכישלון במוקדמות המונדיאל עדיין מהדהדת. אבי לוזון היה אישיות מעוררת מחלוקת בזמן כהונתו כיו"ר ההתאחדות. אחת ההחלטות האחרונות שלו הייתה שלא להיכנע לדרישות ולהאריך את חוזהו של גוטמן.
לדעתי, בסופו של הקמפיין יתברר שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות והחשובות של לוזון: גוטמן נשאר, למד והפיק לקחים מהקמפיין הקודם, ובעיקר השאיר את הנבחרת יציבה ועל מסלול קבוע. מאמן חדש, ולא חשוב מי, היה מנסה לבנות ולשנות והיה לוקח זמן רב מדי עד שהעסק היה מתייצב. שקט ויציבות הם שם המשחק אצל גוטמן.
שחקנים. היום, יותר מבעבר, יש לנו כמות מכובדת של ליגיונרים מצליחים. פעם דיברו על אייל ברקוביץ וחיים רביבו, או על יוסי בניון וטל בן חיים. כיום כמעט בכל מערכי הנבחרת ישנם שחקנים שמופיעים בהרכב הראשון בקבוצותיהם באירופה, משתלבים יפה בטבלאות הכובשים והמבשלים, ורובם גם מגיעים לשבוע הקריטי הזה כשהם בכושר טוב.
הגרלה. בפעם הראשונה יהיה אפשר לעלות ליורו אוטומטית גם מהמקום השני. על מקום שלישי ופלייאוף לא הייתי ממליץ. מקום שני יהיה בהחלט בהישג יד אחרי ניצחון על וויילס. ועם כל הכבוד לגארת' בייל ולנציגות הנכבדה מהפרמייר-ליג - מתי הייתה הפעם האחרונה שהיריבה שלנו על המקום השני הייתה ברמה של וויילס? הזדמנות מצוינת לעבור אותם ולסיים במקום השני אחרי בלגיה. חותמים על זה?
התרעות פיקוד העורף