בפעם האחרונה שבית"ר ירדה ליגה, תקשורת הספורט כללה עיתון ספורט אחד, שלושה מדורים בעיתונים ארציים, עיתונות מקומית מנומנמת ורדיו וטלוויזיה ממלכתיים, כשהמכנה המשותף לכולם היה בעיקר דיווח ענייני ויבש - ומעט מאוד דעתנות. 24 שנים חלפו מאז וההבדל הוא כמו בין עולמם של יושבי המערות הקדמונים לאסטרונאוטים שמרחפים בין תחנות בחלל.

אלי טביב כבר ירד ליגה - גם בעידן המודרני שבו התקשורת מגיעה לכל מקום בכל דקה ומדווחת על הכל בלווית טורים ופרשנויות - אבל עם כפר סבא. קבוצה שההד התקשורתי שלה הוא בקושי חלקיק במארג הנקרא בית"ר ירושלים. אין לי מושג מאיפה טביב שואב את הזחיחות שלו. הוא מפזר ספינים במקום להחתים שחקנים, עורך קרב אגו מתוקשר שמסתיים בהכנעת המאמן מנחם קורצקי, מתבכיין בתקשורת על אריאל הרוש במקום לסגור כבר את הסאגה המתמשכת ההיא עם השוער והסמל, שעדיין מוערך בקרב חלק ניכר מאוהדי הקבוצה.

בחודש מאי טביב עלול להרגיש מה זה לרדת עם בית"ר. שהכתם הזה, שלא יורד בכביסה כמו עם כפר סבא, יירשם עליו. מן הסתם אז הוא יצטער שבכלל קנה את המועדון וינסה להיפטר ממנו. אבל הכתם יישאר לנצח. אם טביב בונה על עכו כיורדת בטוחה זה עוד נתפס, אבל אם הוא בונה על זה שהפועל פתח תקווה לא תהיה מסוגלת לחבר שניים-שלושה ניצחונות ולהותיר את כל מי שתתקע בפלייאוף התחתון בסכנת ירידה – הוא מהמר. ובגדול.

קורצקי טעה פעמיים. יש מקום להביע ביקורת, גם נגד בעלים, אבל לא בעיתוי אומלל כמו השנייה שאחרי שבית"ר מודחת מהגביע בידי קבוצה מליגה א'. הפעם השנייה היתה כשהוריד את הראש והתנצל, במקום ללכת עם האג'נדה המוצדקת שלו ולהתפטר. כתבתי כאן בשבוע שעבר שיש לקורצקי נימוק מעולה להישאר בתפקידו. עולם האימון נזיל מאוד. אם יעזוב, מי יודע מתי יוכל לשוב ולאמן מועדון גדול. מצד שני, קיים תרחיש שבית"ר לא תצליח לנצח בשני המחזורים הקרובים את קריית שמונה והפועל חיפה וקורצקי יפוטר. גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר.

איבוד היתרון 1:3 באשדוד בדקות האחרונות, ההדחה באשקלון ואותו קרב האגו מכוער ופומבי הכניס את בית"ר לעוד משבר. החיזוק שקורצקי שיווע לו בדיוק בגלל המצבים האלה, לא נראה באופק. השחקנים שלו אולי מתים עליו, אבל אחרי 19 מחזורים הדבר הכי יציב במועדון הצהוב-שחור הוא אי היציבות. היעדר חוסן מנטלי אפיין גם את רעננה של אותו קורצקי בעונה שעברה. אז ריקוד המטוטלת הסתיים בטוב. לא בטוח שהתסריט יחזור על עצמו.

בעיטה אחת לא בעטו השחקנים של קורצקי למסגרת השער של נתניה. אחת! 50 דקות הם היו ב-11 שחקנים, אז גם התירוץ של חיסרון מספרי לא ממש תופס. קורצקי אמור לדעת שקשה לשחק נגד קבוצות של רוני לוי. הן יודעות להתגונן. כדי לפצח אותן צריך לתקוף בלי סוף. עם שני חלוצים. קורצקי עלה למשחק מול "מר הגנה" הישראלי עם חלוץ אחד. מכאן שעשה כבוד, או לחלופין רעד מפחד, מרוני לוי. מכאן ש-0:0 כנראה התאים לו וזאת למרות שטביב סידר לו שבשער נתניה יעמוד שניר דורי, השוער המחליף. אחד שלא ראה מגרש בליגת העל מ-2012.

קורצקי, וזה נכתב לא פעם בעבר, שוכח שניצחון והפסד שווים יותר משתי תוצאות תיקו. כל פעם שהוא מעז יותר עם שני חלוצים - ואפילו רואה תוצאות - קופץ לו המנחם והוא חוזר לבונקר. חבל. גם לנו. גם לו. אנחנו, אוהדי בית"ר, מתחילים שוב לראות את סכנת הירידה בעיניים, הוא, קורצקי, עלול לשלם את היעדר התעוזה הכרוני במשרתו.

טביב, הפעם לא תתחמק מהכתם

בלוג: הבעלים ממשיך להתנהג בזחיחות, אבל במאי הוא עלול לגלות שבית"ר אינה כפ"ס