אם בעבר הסתייג לא אחת ממהלכים שהיו בקבוצה שהביאה לו את תהילתו, במוצאי שבת האחרון, לא הצליח שלום אביטן, מלך השערים של הנגב, להסתיר את התלהבותו ושמחתו, ונסחף גם הוא לחגיגות ששטפו את העיר. “חגגתי עד אמצע הלילה עם כולם”, הוא מספר, “אי אפשר שלא לחגוג הפעם עם הזכייה ההיסטורית של באר שבע באליפות לאחר 40 שנה. אף אחד לא יגיד שהזכייה לא מוצדקת. הרי לאורך עונה שלמה הוכיחה באר שבע את עצמה כקבוצה הטובה ביותר, שלה סגל שחקנים יוצא מהכלל, בהנהגתו המרשימה של אליניב ברדה”.
“נכון. היינו קבוצה של מועצת הפועלים של ההסתדרות. התנאים היו שונים לגמרי מאשר היום, אבל לא התלוננו ועשינו את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר, גם אם שיחקנו באצטדיון שלא משתווה לאצטדיון החדש, שהוא תאווה לעיניים וברמה אירופית. היום משחקים כמו על שטיח פרסי, מה שאז בכלל לא חלמנו עליו. מה שכן, אימן אותנו איש מקצוע ברמה גבוהה כפי שהיה אז המאמן שלנו, אמציה לבקוביץ’. הוא סמך עלינו, השחקנים, ב־100%, ואיתו היה שקט תעשייתי במועדון, משהו דומה למה שמפגין כיום המאמן הצעיר ברק בכר”.
אביטן, 65, נולד להורים יוצאי מרוקו במחנה מעבר במרסיי ועלה ארצה כפעוט, ישר לאוהלים של שכונת נווה נוי בבאר שבע. “רינה מצליח גדלה בשכונה שלנו, ומגיל מאוד צעיר ראו עליה שיש לה פוטנציאל לפרוץ”, מספר הסקורר. “אבא של יהודית רביץ אימן אותי בנוער. צביקה הדר היה אוהד שלי כילד. יש מה להתגאות בבאר שבע”.
“ולא במקרה. הקהל בבאר שבע קיבל הרבה סטירות, בעיקר בגלל ניהול כושל של עסקנים מדרגה ירודה, שהביאו לקבוצה את המאמנים הכי גרועים”.
“הייתי ‘גולר’; חלוץ שמריח את הרשת, בועט שווה בשתי הרגליים, והניתור שלי לנגיחות היה מפחיד את ההגנות שממול”.
“כאן נגרם לי עוול. כבר במשחק הראשון שלי במדי הנבחרת, מול האולימפית של הולנד, שמתי את שני הגולים בניצחון 0:2. גם ב־1:1 מול דנמרק הבקעתי כבר בדקה הראשונה ממסירה אה־לה־מלמיליאן. בהמשך נשברתי, כשהמאמן עמנואל שפר נתן לי משימות הגנתיות. הבנתי שזאת הייתה הדרך שלו להביא חלוץ אחר במקומי”.
“לא, הייתה אפליה באוויר עם העדפה בולטת של שחקנים מהמרכז. מקצועית, שפר היה מאמן יוצא מהכלל. מבחינה אנושית - פחות. נוצר פיצוץ בינינו. תפסתי עצבים, הסרתי את החולצה והלכתי הביתה. יותר לא שיחקתי בנבחרת”.
“אתה יודע כמה פספוסים יש לנו בחיים?”
“להפך, אני גאה בו ושמח בהצלחה שלו אז והיום. צריך להבין שבתקופה שלי אירופה לא הייתה פתוחה כמו היום. בשנות ה־70, כשהרטה ברלין, מקבוצות הבונדסליגה בגרמניה, רצתה אותי, שחקן נבחרת ישראל דאז, שמוליק רוזנטל, ששיחק בקבוצת בורוסיה מנשנגלדבך, טרפד את המעבר שלי לגרמניה. כשהתייעצתי איתו אם לעבור לשם, הוא הפחיד אותי עם ‘אש”ף בברלין’, מה שגרם לי להחליט להישאר בארץ. עושים טעויות בחיים. הרי יכולתי לבסס את המעמד הכלכלי שלי”.
“אלברמן הוא מהשחקנים שכוחם באפרוריות שלהם. אז הוא הגיע לגרמניה, יופי, ומה יצא מזה?”
“זה נכון. כשראיתי שאני מתבגר רציתי להחליף אווירה (לאביטן, חד הלשון, היו לא מעט עימותים עם שחקני צמרת בהפועל באר שבע - י. ב־א.) ועברתי להפועל תל אביב. במחזור ה־15 נפצעתי בברך, פציעה משמעותית ראשונה בקריירה. הבנתי שזה הרגע להרים דגל לבן. הפועל תל אביב סיימו אותה עונה עם אליפות ובלעדי”.
בגיל 35 תלה אביטן את הנעליים, כשמאחוריו הספק של 334 משחקים בליגת העל, בהם הבקיע לא פחות מ־117 שערים. 99 מהם היו במדי הפועל באר שבע, מה שהפך אותו למלך השערים העל־זמני שלה.
“לפני הכל יש לשמור על הסגל הקיים, אם כי לא יהיה מנוס מלשחרר כמה מהשחקנים. ברור שהקבוצה צריכה להתחזק, אפילו בצורה דרסטית, לקראת ההשתתפות במשחקי גביע אירופה לאלופות. הרי מדובר ברמות הגבוהות ביותר, ולא צריך לחזור על הכישלון של מכבי תל אביב באירופה, שם היא ביזתה את עצמה”.
“אכן, לקראת בחירות 2005 התכוונתי לרוץ לכנסת מטעם רשימת קדימה, כנציג הנגב. לתומי חשבתי שכך יהיה לי סיכוי להיות שר הספורט ולהזיז דברים. אריק שרון, ידיד המשפחה שלנו, הציע לי זאת, ולא בגלל העיניים היפות שלי, אלא בהיותו מודע ליכולת הביצוע שלי. מילה שלו הייתה אז מילה. ‘אני רוצה שתעשה את השינוי בספורט’, כך אמר לי. ואז נעלם מהבמה”.
“שרת הספורט, מירי רגב, היא במקרה ידידה שלי, כך שלא היה נעים לי לקחת ממנה את העבודה. אני בוטח בה שעם הזמן היא תעשה דברים לטובת הספורט”.
התרעות פיקוד העורף