דייגו מראדונה הלך אתמול לעולמו בגיל 60 והותיר אחריו מיליוני מעריצים שבורי לב. דורון כהן, עורך מעריב", סיפר בראיון ב-103FM איך כמעט הסתבך עמו בקטטה אלימה, ונזכר בתרומתו העצומה לספורט 

אתה זוכר איפה צפית ברגעים ההם?
"כן, מה שהבאת זה השידור האנגלי של השער הראשון, שער היד. אני חושב ששידור הכדורגל הכי מפורסם בהיסטוריה והכי גדול בהיסטוריה, זה השדר הארגנטינאי בשער השני, שער הסלאלום, יש את זה בסרט הדוקומנטרי שיצא לא מזמן על מראדונה. השדר פשוט, תוך כדי הריצה של מראדונה לשער, עושה קולות של מכונת ירייה, אחר כך מתחיל לבכות, ואומר: 'מאיזה כוכב הגעת אלינו מראדונה? עפיפון קוסמי שכמוך, מאיזה כוכב, אלוהים שלח אותך לכדור הארץ?'. אולי הרגע הכי מרגש בתולדות הכדורגל".

וכמובן, שאנחנו גם זוכרים את המשפטים של יורם ארבל מהמשחק הזה, עם ה-100% חוקי, 1,000% חוקי. ו-4 שנים אחרי המשחק ההוא מול אנגליה, מחנה אימונים של נבחרת ארגנטינה באירופה, ואתה אז נשלח מטעם 'חדשות' לסקר את האירוע.
"כן, הייתה מסורת שעיתון 'חדשות' מביא את נבחרת ארגנטינה לארץ לפני כל מונדיאל. הארגנטינאים מאוד אהבו את זה, כי ב-1986, המשחק האחרון שלהם היה בארץ, ואחר כך הם לקחו את הגביע העולמי, אז הם חיקו את זה עוד פעמיים. לפני 1990, הייתי איתם פעמיים. ואני לא יודע אם הייתי עם נבחרת ארגנטינה, הייתי יותר עם מראדונה. כל הזמן הייתי לידו ועקבתי אחריו, וזה היה בשבילי יותר מחלום להיות מול הבן אדם הזה, ונתקלתי בשתי תופעות מדהימות והפוכות. קודם כל - תופעת ההערצה המטורפת אליו, וזה לא במדינות כדורגל, לא איטליה או ארגנטינה או דרום אמריקה, אלה מדינות כמו שווייץ ואוסטריה, שהכדורגל שם הוא לא, אתה יודע... ותופעת ההערצה אליו הייתה פשוט מטורפת. לכל מקום שהוא היה מגיע, זה כאילו האפיפיור".


ובאמת בשנים ההן, זה לא היה דומה לשום דבר אחר, נכון?
"כן, לא היה דבר כזה. הכדורגל במאה ה-20 היה דת לכל דבר, והוא האיש שהכי סימל את הדת הזאת. הוא הביא אותה לשיא".


הוא היה האלוהים בדת הזאת.
"בדיוק, ומה שאנחנו רואים במאה ה-21, שהכדורגל הוא לא דת, הוא עוד ענף בתעשיית הבידור, ומי כמו ליאו מסי מראה לנו את זה. אף אחד לא יודע מה מסי מרגיש, אף אחד לא יודע מה הוא חושב. אין הרבה פער בין הפרסונה הציבורית של מסי לבין הדמות שלו בפלייסטיישן".


זאת אומרת, אי אפשר להשוות בין ההערצה למסי ורונאלדו היום...
"אני אומר שיכול להיות שמסי שחקן יותר טוב ממנו, אני לא מתווכח, אבל מראדונה היה האלוהים של המשחק, הוא היה הגיבור הכי גדול בתולדות המשחק. יכול להיות שגם פלה היה יותר טוב ממנו, אני לא מתווכח, אבל אין ספק שהוא הביא את תופעת ההערצה הזאת, את תופעת הכדורגל כדת, לשיא שלא יחזור יותר, זה בטוח. עכשיו, הדבר השני וההפוך שנתקלתי בו, זו הפשטות שלו. אני הרבה פעמים הרגשתי כאילו נמצא לידי פושטק מהשכונה. הוא היה נורא חביב, היה לו קסם מאוד גדול, אבל הוא התנהג ממש כמו אחרון הערסים בשכונה. כל פעם שהיית עובר לידו, היית שומע, שתי מילים, 'פוטה מדרה', זה היה בשבילו, שלום ולהתראות, וטפיחה על השכם והכול, והוא התנהג בצורה כל כך פשוטה". 

וזה גם די מדהים איך סלחו לו על כל כך הרבה דברים שהיום אין סיכוי שהיו עוברים - כל השקרים והרמאויות והסמים והיחס לנשים.
"קודם כל, אני לא יודע אם זה היה עובר היום. אני לא חושב שבמשטרת המחשבות שיש היום ובאטמוספירה שיש היום, היו סולחים על השער הראשון עם היד. אבל אני זוכר שכשהיינו במלון, הסוכן שלו, גיז'רמו קופולה, שזה טיפוס שלא הייתי ממליץ לך להיתקל מולו בסמטה חשוכה, היה מביא לו נערות ליווי, נשים לחדר, באספקה רצופה, מתחת לאף של ההתאחדות הארגנטינאית, אני ראיתי את זה במו עיניי, ואף אחד לא פצה פה ולא צפצף. אני יכול לספר לך גם עוד סיפור שמראה מי זה הבן אדם - באצטדיון בשווייץ לפני המשחק, חדרי ההלבשה היו במרתף, והיו חלונות שאפשר היה להציץ על השחקנים מלמעלה, ככה היו בנויים האצטדיונים אז. 

מראדונה ביציע נבחרת ארגנטינה (צילום: Reuters/JOHN SIBLEY)מראדונה ביציע נבחרת ארגנטינה (צילום: Reuters/JOHN SIBLEY)

והגיעו אזרחים ארגנטינאים שגרו בשווייץ שלא מכירים את מראדונה, מכירים אותו כאוהדים, וצעקו לו לפני המשחק, 'דייגו, תצא, אנחנו רוצים לדבר איתך', ומה שהיה מדהים, שהבן אדם הזה, הכוכב הכי גדול בעולם, יצא ודיבר איתם, הוא לא מכיר אותם, הוא יצא ודיבר איתם כאילו הוא חבר שלהם, ושוב 'פוטה מדרה', והוא צוחק. היה פער עצום, ענקי, בין הדייגו לבין המראדונה. וגם הסיפור שלי - אז לא היו פלאפונים והייתי צריך להעביר למערכת כל לילה המון המון מילים, והייתי מתנחל בטלפון הציבורי במלון. זה היה הטלפון היחיד בסביבה, זו הייתה עיירה שכוחת אל בשווייץ, כי רצו שיהיה שקט לשחקנים. ויום אחד, אני שומע דפיקות על הדלת של תא הטלפון שתיכף מישהו עוקר אותה, וזה היה הוא יחד עם קופולה. זה היה מאוד מפחיד, והם אמרו לי, 'צא מיד מתא הטלפון, אנחנו צריכים להתקשר לבואנוס איירס', ואני הייתי באמצע הכתבה, והעיתון היה עם דדליין ולא הסכמתי לצאת".


אז רגע, שאני אבין את הסיטואציה - אתה עומד שם בתא הטלפון הקטן הזה, ליד המלון בשווייץ, מכתיב את הידיעה לפני שהדדליין יגיע, ואתה מבין שזה מראדונה דופק.
 "לא, אני לא מבין. זו הייתה דלת מעץ, לא שקופה, ויש דפיקות חזקות על הדלת, וקללות בספרדית, ואחרי זה, זה עובר לבעיטות וקללות, ורק אז אני פותח את הדלת, ונדהם לראות את מראדונה ואת הסוכן שלו, עושים לי תנועות של שחיטה על הצוואר, 'או שאתה יוצא עכשיו, או שאנחנו שוחטים אותך'".


ואתה מיד טורק את הטלפון או שאתה עוד ממשיך להכתיב את הידיעה?
"כתבתי על זה באתר של 'ספורט 1', של 'צ'רלטון' ושל 'מעריב', אני המשכתי להכתיב כי הייתי מאוד ממוקד מטרה. ואני לא האמנתי בעצמי לסיפור הזה, לא האמנתי שזה קרה לי, עד שהלכתי ושקעתי באבק וחיפשתי באלבומי תמונות הישנים שלי, ואכן מצאתי. יש את התמונה הזאת, גם באתר וגם בפייסבוק שלי. מצאתי את התמונה שצילמתי אותו אחרי שהוא נכנס לתא הטלפון אחריי כדי להאמין בעצמי שהסיפור הזה קרה, כי באיזשהו שלב התחלתי לא להאמין שזה קרה לי באמת".