השעה הייתה קצת אחרי 10 בבוקר, ואף שעל כתפיה מונח הבית של משפחת חיים, אורלי חיים יושבת פה כדי להניח את סיפור חייה. מזוקק, בלי פילטרים, כמעט בלתי מתקבל על הדעת. בעוד שלוש שעות שניים משלושת ילדיהם, הבן גל בן ה־17 וחצי והבת שי, שצעירה ממנו בשנתיים, ייצאו לשדה התעופה, בדרכם הארוכה לארגנטינה, כדי לפגוש את אבא אופיר, שנמצא שם במשימת חייו.
מתי היה ברור לך שהם נוסעים לשם?
“אחרי הניצחון ברבע הגמר על ברזיל. הם לא ממש נתנו לי לראות איתם את המשחק. התקבעה אצלם האמונה שאני סוג של מנחוס, ואני לא יכולה להיות איתם בזמן המשחק. אז הלכתי לשכנים ליד, וראיתי שם. היה לי ברור שאופיר ממש רוצה שהם יבואו להיות איתו. זה לא פשוט, כי הם עדיין קטנים, אבל אבא שלי תפר את הדיל ואת כל טיסות הקונקשן דרך פרנקפורט. הוא שולח איתם את אחי ואת החברה של גל. הם, גל ונויה, היו צריכים לטוס בכלל ליוון לכבוד יום ההולדת של נויה, אבל ביטלו ונסעו למשחק, ועכשיו זו חבורה שלמה, כי הצטרפו גם הבן של אחותי, ואחות של אופיר והבן שלה, שביקש את זה כמתנת בר מצווה. מלא פרוצדורות מהרגע להרגע, כולל חתימה של נוטריון, כי מדובר בקטינים שיוצאים מהארץ בלי ההורים, ולסגור דירת אייר בי אנד בי, ואוטובוס מבואנוס איירס ללה פלאטה, שרחוקה שעה וחצי נסיעה".
ובתוך כל הבליץ, ההייפ התקשורתי וההו־הא סביב הנבחרת עד גיל 20, שהלך והתעצם בחודש האחרון, אורלי נשארת כאן, עוקבת מרחוק, מנווטת את הספינה המשפחתית שלה ושל בעלה אופיר, מקפידה שלא תעלה על שרטון, ותאפשר לבעלה להמשיך לטפס לפסגה, תרחיש שאף אחד לא שיער שיכול להתקיים, חלום ארוך שנמשך כבר כמעט שנה. זה התחיל באליפות אירופה עד גיל 19, שבה ישראל הגיעה באופן מדהים וחסר תקדים לגמר, שם הפסידה לאנגליה, והמשיך בחודש האחרון במונדיאל עד גיל 20.
הראיון עם אורלי נערך עוד לפני ההפסד בחצי הגמר מול אורוגוואי, אבל עד אז הנבחרת הצליחה להתאושש מההפסד במשחק הפתיחה מול קולומביה, לנצח בדקות הסיום את יפן אחרי מהפך עם עשרה שחקנים, לנצח בזמן פציעות את אוזבקיסטן ולהדהים את ברזיל במשחק משוגע. בסופו של דבר, הטורניר הזה נגמר בהצלחה אדירה - עם ניצחון במשחק על המקום השלישי מול קוריאה הדרומית וזכייה במדליית הארד.
כשאורלי מדברת על “אלו החיים", ושחלומות על חופשה של שלושה שבועות בתאילנד יישארו כרגע רק בגדר חלומות, היא מכוונת לבנם הבכור אור, בן 22, אוטיסט, שמצבו התפקודי, במיוחד בשנה האחרונה, מאוד עדין: “המצב עם אור מאוד מתעתע. מצד אחר הוא מדבר, נבון ומתקשר, ומצד שני יש לו התנהגות מאתגרת. יש לו 188% נכות, כשהתוספת של ה־88% נובעת מכך שהוא זקוק להשגחה מתמדת, אינסופית.
היא בת 45, צעירה מאופיר בשלוש שנים. הם הכירו זה את זה דרך חברה משותפת, ועד היום יש ויכוח בשאלה מי בעצם התחיל עם מי. אופיר טוען שהיא התחילה איתו, ושהיא רצתה אותו כי הוא כדורגלן שמרוויח טוב: “טוב נו, הבן אדם שיחק בסקציה נס ציונה, שלפעמים כתחליף לכסף סידרה לו סטריאו ברכב. אז אל תיקח אותו ברצינות", היא מגיבה וצוחקת.
היא למדה לתואר ראשון בחינוך, והיה ביניהם הסכם כשהתחתנו ארבע שנים אחרי שנפגשו - שהיא לא משנה את התוכניות שלה לעבוד, ללמוד ולהתפתח. בעולם הזה של הכדורגל, הפירמידה הכלכלית של משק הבית קצת הפוכה מהנורמה. דווקא בגיל צעיר מרוויחים הרבה והכסף זמין, ורק בגיל מתקדם העניינים הופכים מורכבים יותר.
אורלי ואופיר הכירו כשהוא היה בן 20 וחצי והיא הייתה בת 17. היא זוכרת את בעלה כבחור מיוחד, רגיש, שמתחבר לכל אחד: “תמיד אהבו אותו בכל מקום, וכשהוא היה שחקן, הוא גם התחבר נהדר לשחקנים הזרים, עזר להם להתאקלם, והם היו מגיעים אלינו לארוחות שבת. היום כשאני רואה את החיבור שלו לשחקנים בנבחרת, אני מבינה ויודעת שהמציאות שלו כאבא לילד עם צרכים מיוחדים הוסיפה לדנ"א שלו, והדבר הכי משמעותי שזה נתן לו הוא היכולת לראות ולהבין כל שחקן בפן האישי ביותר שלו, ולבנות מארג כזה בנבחרת, שפותר ומתגבר כל הזמן על בעיות, כמו שצריך לטפל מול אור".
אורלי מדברת על החיים שהשתנו אחרי לידתו של אור. בדיעבד, היא אומרת שהיו סימנים שיכלו ללמד על מצבו, אבל היא הייתה צעירה בת 22 וחצי ולא הבינה שנורות האזהרה צריכות להידלק: “מנבירה בקלטות, עד גיל שמונה חודשים לא מזהים כלום. היו קשיים קטנים שלא ידענו לתת להם כותרת. הוא לא הגיב לשם שלו, לא הייתה הבנה של דברים פשוטים - כלב, אור - אבני דרך בהתפתחות. אמא של אופיר טיפלה באור באותה תקופה, היה לה ניסיון, ומבחינתה המצב נראה לה סביר. אולי היא כמו כולנו, הפעילה סוג של מנגנון הכחשה. בגיל שנה ושבעה חודשים ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא העליתי בדעתי אוטיזם. אמרתי לאופיר שאני נותנת לילד חודשיים של התאקלמות בגן לפני שאנחנו מתקדמים".
הבדיקה התרחשה סביב יום המודעות לאוטיזם, ואורלי נחשפה לכתבות הרבות סביב הנושא: “ואני קוראת ונופל לי המסך. זאת אני וזה בדיוק מה שהילד שלי חווה, ואני נכנסת וקוראת ומחברת. בערב אופיר חזר מאימון. הוא שיחק אז בבאר שבע. המחשב היה פתוח על ה־DSM, שזה ספר אמריקאי שיש בו בין היתר אבחנות בהתפתחות ילדים. אני אומרת לו ‘שב תסתכל, זה מה שיש לאור', ואופיר מסתכל עליי וצועק ‘אוטיזם? את מדברת שטויות, זה בגלל שאת יודעת וקוראת יותר מדי'. נכנסתי למיטה ובזווית העין אני רואה אותו יושב על המחשב וקורא, ואז הוא מתקשר לאמא שלו ובוכה את החיים שלו. הכל היה פתאום כל כך ברור, ומפה החיים משתנים".
העונה המצוינת בבאר שבע סידרה לאופיר חוזה לשנתיים באיסטנבולספור הטורקית. אור אובחן כאוטיסט רק שנה קודם לכן, ובלתי אפשרי היה, בתוך כל האבחונים והטיפולים, שאורלי ואור יצטרפו לאופיר. הוא היה שם לבד, אבל הקושי הענק בבית, והעומס הרגשי עליו, קטעו את החלום הבינלאומי אחרי חצי שנה, והוא חזר לישראל.
בעלה לא עשה קריירת אימון מזהירה עד ההצלחה הפנטסטית עם הנבחרת. בסוף 2016 עוד ירד עם מכבי שעריים לליגה א', עבר להפועל עפולה, שאיתה השיג תואר היסטורי - גביע הטוטו של הליגה הלאומית, החליף את קובי רפואה בסוף 2018 בהפועל תל אביב ופוטר בעצמו אחרי שבעה משחקים. אחר כך עבר לאמן בהפועל כפר סבא ועלה איתה ליגה בפיניש ספורטיבי אדיר.
ההתקרבות הגדולה בין אופיר לאור התרחשה בתקופת הקורונה. המשפחה הייתה כל הזמן ביחד. אורלי נאלצה לעבור אז פרוצדורה רפואית, ואופיר היה עכשיו בחזית הטיפול בבנו בכורו. היא מעידה: “אופיר עבד קשה כדי לייצר את הקשר הזה. זה לא מצב רגיל שאבא מביא לבן שלו דיזל מהקניון וזה נגמר ב'אבוש תודה'. לאופיר היה מאוד קשה. הרבה זמן הוא לא פתר עם עצמו את ההשלמה עם המצב של אור. הם עברו יחד טיפול. אתה מבין, מדובר בילד מתבגר, וקורים דברים שנחשפים אליהם וצריך להבין אותם. ומתוך האין ברירה הזה יצא המון טוב. הוא עובד קשה כדי ליצור חיבור, ומכאן גם ההבנה של חשיבות החשיפה הציבורית של הלקות הזאת של אור".
לא קורה הרבה שמאמנים בשלב מתקדם של הקריירה האפרורית שלהם זוכים לתפנית מקצועית גדולה, לחיבוק ולתשומת לב לאומית של ממש, כפי שאופיר חווה בשנה האחרונה. אמרתי לאורלי, והיא צחקה והסכימה, שתו האיכות החדש סביבו הוא הראיון שהעניק מארגנטינה ליונית לוי במהדורה המרכזית של שמונה בערב, אחרי הניצחון על ברזיל. החשיפה המשמעותית הייתה באותו סרטון מדובר במהלך אליפות אירופה בקיץ שעבר, שבה העלה את אור וביקש ממנו שיברך אותו לפני משחק, שאחריו אופיר, בגלל התגובות המרגשות שהוצף בהן, היה כבר ALL IN מבחינת חשיפת הסיפור המשפחתי שלהם. יחד עם ההישג האדיר באליפות אירופה, מקום שני ביבשת, החשיפה הייתה כבר ויראלית, והם קיבלו תגובות הזדהות חזקות בציבור הכללי, וכמובן גם מהורים במצבם שהזדהו איתם.
מישהו שלח לאורלי הודעה מרגשת במיוחד ששמה לה ממש מראה מול העיניים: “הוא אח של בחורה אוטיסטית, והוא דיבר על החרדות שלו מול מה שיהיה כשההורים שלו כבר לא יהיו פה, והאחריות על אחותו תעבור אליו. גם אופיר קיבל המון תגובות ופניות, ואני אומרת לעצמי, אם אנחנו, שמקושרים, מתמודדים עם קושי גדול כל כך, מה עוברים אחרים".
“ברור לי שהנבחרת הזאת היא שלב מהמם בהתפתחות שלו. הם עשו מהפכה רצינית, והעבודה שלו שם נתנה לו הרבה לארגז הכלים שלו. אבל השאיפה היא קדימה, קבוצות טובות בליגת־העל, אולי לעבוד בחו"ל, שזה יהיה אפשרי בזכות קרן האור שלנו, שזה אותו ‘בית לחיים' שייבנה ואור יוכל לחיות שם. הכל פתוח. אופיר התפתח בשנים האחרונות, הוא מאמין בעצמו, ובלב יש המחשבה הזאת של סגירת מעגל כמאמן במכבי תל אביב או בבאר שבע".
מאז ומתמיד מנהלת אורלי את החמ"ל סביב בנם, ומגדירה אותו פרויקט חיים. אופיר עצמו היה מרוחק ולקח לו שנים להשלים עם האבחנה. היא הייתה מגויסת ואופיר חיפש כל דרך להדחיק, לברוח וגם לשחק, להביא כסף טוב שיאפשר את כל מכלול הטיפולים, שרק עליהם שילמו בחודש כ־10,000 שקלים.
לאורלי ולאופיר היה ברור שלא יישארו עם ילד אחד. זאת אף על פי שהרשתות החברתיות התפתחו אז, והם נחשפו להרבה חומר וסיפורים, והבינו כי יש תקדימים שבהם יש יותר מילד אוטיסט אחד במשפחה. החרדה לא מסתיימת בשלב הלידה. מדובר בשנתיים של חרדות עד שהילד מדבר, עד שהוא יוצר קשר עין, עד שהוא מגיב.
ובתוך כל האופרציה הזאת גדלו גם שני האחים הצעירים יותר, גל ושי, שנולדו לסיטואציה הזאת ולא הכירו משהו אחר. אורלי אומרת שבשנים הראשונות, כשהיו צעירים, הכל היה יותר קל, כי הילדים לא ממש הבינו את המצב, והיא ואופיר השתדלו לקיים בית נורמלי כמה שניתן: “יצאנו לטיולים, לפיקניקים, במפגשים לא הסתרנו את אור. מה שכן, כל פיקניק זו אופרציה משמעותית, וצריך להתארגן עם משחקים ומשימות. הקושי עם גל ושי הפך למשמעותי בשנות ההתבגרות, כשהם חוו איך בתים אחרים מתנהלים.
הביעו את התסכול והכעס שלהם, אבל הם גם הבינו דרכנו שזה לא ישנה את המציאות, ושנצטרך לחיות יחד במקסימום זמן איכות. אני יודעת שאין דבר כזה בית מושלם בשום מקום, והניסיון שלנו אפשר לגדל ילדים עם ערכים למרות שלא תמיד הייתי לגמרי איתם בגלל הצרכים של אור, אבל עבורם זה בית ספר לחיים, ילדים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, מנהיגים שקטים וחיוביים. גאה בהם".
חצי השנה האחרונה הייתה קשה ומורכבת עבור משפחת חיים. שילוב של שתי תרופות שאור קיבל יצר התנגשות וריאקציה קשה במיוחד. בסוף ינואר אור היה מאושפז חמישה ימים בבית חולים איתנים, והמשיך לאשפוז ביתי, כשאופיר צריך להמשיך את העבודה בנבחרת כרגיל, ולהמשיך בהכנות למונדיאליטו. אורלי הייתה אז על הסף: “יש לך גם עוד שני ילדים ואת לא יכולה לצאת בכלל ימים שלמים. אופיר בחו"ל ואני לא יכולה להכניס אף אחד הביתה. ההורים שלי, אחותי, רחלי אחות של אופיר - אף אחד לא זז ממני, אבל בתוך כל זה אבא שלי עובר צנתור, ובסוף את מרגישה לבד".
בסוף נובמבר האחרון, כשאופיר נמצא בחו"ל עם הנבחרת במוקדמות אליפות אירופה, לאור הייתה התפרצות אלימה, ואורלי מספרת שאם לא הייתה מתקשרת לשכן ומזעיקה אותו - היא לא יודעת מה היה קורה: “שאלתי את עצמי אם אני מספרת לאופיר, אבל בחרתי לא לספר. בסוף הקמנו בבית חמ"ל משפחתי, ששנייה לא אשאר לבד. דקה אחרי המשחק האחרון במוקדמות, התקשרתי לבוני גינצבורג, המנהל הטכני של הנבחרת, ואמרתי לו שלא מעניין אותי, הוא מעלה את אופיר על המטוס הראשון לארץ, ושיחזור גם בלי השחקנים. ובוני היה 100% וטיפל בזה".
גם כשאין מונדיאליטו או משחקים על סדר היום, עבודה כמאמן נבחרת צעירה היא פול טיים ג'וב, בלי אפשרות לעבודות משניות או צדדיות. אורלי מספרת שגם כשאופיר אימן בליגה, הוא לא עבד באינטנסיביות כמו היום: ישיבות, מצגות, בניית מערכי אימון, מעקב אחרי שחקנים. אין רגע דל.
לאורך כל הטורניר האחרון, אורלי ואופיר בקושי דיברו. העומס של אופיר והבדלי השעות עשו את שלהם. “הוא מסמס לי ‘פנויה לשיחה?', ואני אומרת לו שאני באמצע טורניר טאקי עם אור, ואור מתערב ואומר ‘שאבא לא יפריע עכשיו, שילך לישון'", היא מספרת.
ביום שישי שעבר, מיד אחרי ההפסד בחצי הגמר לאורוגוואי, התקשרתי אליה שוב. החיים שלה נעים בין שני קצוות: מצד אחד היא רצתה שבעלה יגיע הכי רחוק שאפשר, ומצד שני היא רצתה אותו כבר בבית. בכל זאת, היא הייתה לבד בחזית, והייתה צריכה קצת שקט לעצמה.
התרעות פיקוד העורף