קיץ 2023 ייחקק בהיסטוריה של מדינת ישראל כאחד הקיצים הבלתי נשכחים, מוצלחים ומיתולוגיים של הכדורגל והספורט הישראלי, עם הישגיה ההיסטוריים של נבחרת הנוער הישראלית (עד גיל 19) בניצוחו של המאמן אופיר חיים במונדיאליטו (מקום שלישי בעולם) והישגיה של הנבחרת הצעירה (עד גיל 21) תחת שרביטו של המאמן גיא לוזון באליפות אירופה והעפלתה ההיסטורית לחצי גמר אליפות אירופה וסיכוי גדול להעפיל, בפעם השלישית בתולדות הכדורגל הישראלי, למשחקים האולימפיים שיתקיימו בפריז בשנה הבאה, כשהפעם הקודמת הייתה באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976.
כלי התקשורת השונים מפמפמים את הישגי הנבחרת, הרשתות החברתיות מלאות בהערצה כלפי השחקנים הצעירים, והאוהדים? משתוללים. לצד מיליוני הצופים בבית והאוהדים הקבועים שהולכים למשחקי הנבחרת בארץ, יש את האוהדים המושבעים שמלווים את נבחרת הנוער, את הנבחרת הצעירה ואת הנבחרת הבוגרת גם בחו"ל, ומהווים חלק לא רשמי מהמשלחת הישראלית.
האוהד המושבע ביותר של הנבחרת, או כהגדרתו “האוהד הכי חריג", הוא שחר גל (25) ממודיעין, שבשנה האחרונה לא פספס אף משחק של הנבחרת בחו"ל וליווה אותה גם במונדיאליטו וגם בטורניר האירופי. “האהבה שלי לנבחרת מגיעה מהמקום הכי טבעי וברור של פטריוטיות ואהבה למדינה", הוא מסביר. “בסופו של דבר נבחרת ישראל, בכל ענפי הספורט, ובייחוד בכדורגל שהוא הספורט הכי פופולרי ומצליח בשנה האחרונה, מייצגת את המדינה שלנו. להיות עם משפחות השחקנים ושאר האוהדים במגרש ולשמוע את ‘התקווה’ בכל פעם מחדש בחו"ל זה הכי מרגש. זה מגיע מהמקום הזה".
למעשה, גל התחיל לנסוע לחו"ל לכל משחק מגמר היורו של נבחרת הנוער הישראלית שהתקיים בסלובקיה בשנה שעברה, אז הפסידה הנבחרת הישראלית לאנגליה – ולא מפסיק. “שירתי כקצין בצבא ולכן היה לי די בעייתי לנסוע לכל משחק שהתקיים בחו"ל, אבל כשהגענו לגמר היורו בשנה שעברה, כשהייתי לפני שחרור, עם כל זה שהייתי מ"פ, הטלפון הראשון שעשיתי היה למפקד הבסיס ובו בישרתי לו שעוד 48 שעות אני בסלובקיה ושבת שלום", הוא אומר. "לטורניר בגיאורגיה הגעתי ביום הראשון ואני נשאר פה עד שנחזור עם הגביע, בעזרת השם".
"אני חייב להגיד לפרוטוקול שמבחינתי כל משחק של הנבחרת, נוער, צעירה או בוגרים, הוא מרגש וחווייתי, אבל אם בכל זאת צריך לבחור, אז כמובן בראש ובראשונה גמר גביע אירופה של נבחרת הנוער שלנו בשנה שעברה. חוויה בולטת נוספת הייתה במונדיאליטו. אף אחד בעולם לא הימר שנבחרת ישראל תנצח את ברזיל חוץ מהשחקנים, אופיר חיים המאמן המלך וממני. ואם כל זה לא מספיק, אז מה שהיה שלשום בגיאורגיה, הניצחון הזה בפנדלים על הנבחרת המקומית, היה רגע שעד עכשיו אני לא מעכל. יכול להיות שזה ייקח כמה שבועות. היינו שם מעטים מול רבים, כמו כל הנסים והסיפורים של העם היהודי, ומה שקרה שם, ברגע שהגיאורגי החמיץ את הפנדל האחרון וניצחנו, היה פרץ התרגשות מטורף שאני אפילו לא זוכר מה היה שם מרוב סערת הרגשות. נשארתי שעה אחרי המשחק עד שאחרון הסדרנים יצא. רציתי לסחוט את ההרגשה המטורפת הזו עד הסוף. לא ייאמן כי יסופר".
“לא ישנתי כל הלילה מאז הניצחון ההיסטורי הזה", מציין מיכאל קוזושווילי (קוזו), גם הוא מהאוהדים הבודדים שהולכים למרבית משחקי הנבחרת בארץ ובחו"ל. “תכננתי לחזור למשפחה ולילדים אבל בגלל הניצחון ביטלתי את כרטיס הטיסה, אמרתי ‘כפרה’ על הכסף וקניתי כרטיס לאחרי משחק חצי הגמר בבטומי. אם ננצח בחצי הגמר, אשאר גם לגמר".
קוזושווילי (59), בעברו שחקן כדורגל בהפועל פתח תקוה ואחיו הגדול של בני קוזושווילי, הקפטן המיתולוגי של הפועל פתח תקוה בשנות ה־80 וה־90 ושחקן נבחרת ישראל (בוגרים) לשעבר, מעיד על עצמו כ"חולה כדורגל" ומקדיש את מרבית זמנו לנסיעה אחרי הנבחרת למשחקים. “הייתי בהרבה משחקים, אבל לראות את הקיץ הזה זה פשוט מטורף והחוויה הכי גדולה שחוויתי הייתה ביום שבת האחרון בגיאורגיה. עליתי לארץ מגיאורגיה בגיל 8, ובגיל 6 אבא שלי היה לוקח אותי למשחקים של קבוצת דינמו טבליסי שהייתה מעצמת כדורגל, והיו לי זיכרונות מהחוויה הגדולה הזו באצטדיון הזה. בשבת חזרתי לאצטדיון, ולראות את הניצחון של ישראל וההיסטריה והאווירה הזו החזירו אותי לחוויה העצומה שחוויתי עם אבי בילדות".
"גם אנחנו וגם הגיאורגים פטריוטים ומאוחדים. יכול להיות שביומיום נאכל אחד את השני, אבל במלחמה אנחנו מאוחדים ובכדורגל זה אותו הדבר. ההתרגשות הייתה יותר גדולה שניצחנו את הגיאורגים עם 40 ומשהו אלף האוהדים שלהם. המזל שלנו הוא שהגיאורגים אוהבים אותנו אז לא הייתה פה אנטישמיות או עוינות. הגיאורגים הפסידו והלכו בשקט. אני חושב שחלקם שמחו להפסיד לישראל, שהם אוהבים, ולא לקבוצה אחרת. חוויתי אווירה דומה במשחק מוקדמות יורו 2000 כשניצחנו את אוסטריה 0:5".
לקוזושווילי יש פינה חמה במיוחד לנבחרת הנוער, שכן בעברו היה מאמן כושר של קבוצת הנוער של הפועל פתח תקוה: “אני רואה שעובדים איתם נכון ולראות את זה במגרש עצמו זו חוויה מעצימה. לראות את דור העתיד תמיד מפיח תקווה".
מייקל ינקלוביץ (70) עוקב אחרי נבחרת ישראל בחו"ל עוד משנות ה־70. “גדלתי בדרום אפריקה ועליתי לארץ בגיל 19", הוא מספר. "כבר בדרום אפריקה הייתי הולך לאירועי ספורט, אני בא מעיר בשם פורט אליזבת’, שם שיחקו בזמנו מוצי ליאון, לופא קדוש ואלי כהן היה מאמן, אז בתור ילד ינקתי את הכדורגל. כשהייתי באוניברסיטת בר־אילן זכיתי לראות את ישראל משחקת באצטדיון רמת גן נגד יפן, דרום קוריאה ותאילנד בשנות ה־70 המאוחרות. אני פנסיונר ולצערי אלמן, אז אני יכול להרשות לעצמי לנסוע לחו"ל וללוות את נבחרות ישראל ומכבי תל אביב".
ינקלוביץ טוען כי החוויות במונדיאליטו בארגנטינה ובטורניר אליפות אירופה בגיאורגיה הן מהמדהימות שחווה: “אלה היו חוויות מדהימות, אף אחד לא שיער בארגנטינה שישראל תנצח את ברזיל ותגיע לחצי הגמר. נסעתי למנדוסה לראות את ישראל בשמינית הגמר, ואז כשהיא ניצחה את אוזבקיסטן ואחר כך את יפן, החלטתי לנסוע לסאן חואן לראות אותה מול ברזיל ברבע הגמר. ואז כשניצחנו את ברזיל היה שבוע עד חצי הגמר, אז נסעתי ללה פלאטה ליד בואנוס איירס וכמעט ניצחנו, אם עומר סניור היה מבקיע. חוויתי את זה גם בגיאורגיה, מי האמין שישראל תגיע לחצי גמר? זו חוויה, זו התרגשות. אלו דברים שלא קורים כל יום. קשה לתאר את ההתרגשות".
התרעות פיקוד העורף