המרחק בין אגדה למציאות בסיפור הזה הוא קצר, פחות משיעור קומתו של רוני קלדרון. מעטים האנשים שפגשו בו שעוד נותרו בחיים, והוא נולד כאן בדיוק לפני 70 שנה. הוא היה צעיר מדי ונעלם מהר מדי, כך שקשה לאמוד את מה שראו העיניים, מה ששמעו האוזניים ומה שבאמת קרה שם. אולי המציאות הייתה האגדה. אולי.

יו־טיוב קמצן בתיעוד, יותר דיבורים ממעשים. מספרים שהיה פה, עבר שם, אולי חי פה ואולי מת. כבר 30 שנה שהאגדה הזו היא בסימן שאלה. היא התרחשה - מעל לכל ספק - אבל השאלה היא אם היא עדיין חיה כדי לספר על עצמה, או שפשוט נספר בעצמנו. מספרים - שוב, מספרים - ששחקן כדורגל כמו רוני קלדרון מעולם לא נולד בישראל, לא לפני 5 בפברואר 1952, וגם לא אחריו. 5.2.52, אפילו המספרים הסתדרו לו. בפורטוגל ובברזיל נולדו אחריו, ב־5 בפברואר, כריסטיאנו רונאלדו וניימאר ג'וניור. זה כמו להיוולד ביום שבו נולד ג'ון לנון, כמו ביום כיפור. ברכה, מזל וכפרה.

הוא גדל בסמטאות ליד בית סבתו בשכונת שבזי. האב מיוון, האם מתימן, שחום, כמו מוכר אסקימו בחוף בוגרשוב שלא נגע בחייו בתכשירי הגנה. בחלק הזה של העיר, שניקתה את שרידי היישוב הישן, שמעו על רוני קלדרון. הסיפור שלו התגלגל מפה לאוזן. סיפור על ילד שנוגע בכדור הרגל כמו שאף אחד לא נגע בו לפניו. אלה הימים ש"צמד השינים" הוביל את הכדורגל הישראלי. מוטל'ה, הנתנייתי, שחקן כדורגל עם מוסר עבודה עצום וכריזמה מעולם אחר, וגיגי, התל אביבי, אומן השליטה בכדור, שהיה רץ רק כאשר היה מוכרח. אלה שרצו אחרי קלדרון, בעודו מקפיץ בכדור, נשבעו כבר אז שהוא גדול מהם. לא אמרו שיהיה גדול מהם, אלא שכבר גדול מהם.

הפעם הראשונה ששמו של קלדרון הופיע בעיתון, הייתה כמה ימים לאחר שבשבת אחת הוא איחר להגיע למשחק קבוצת הנוער של הפועל ת"א. זו הייתה שנת 1968, קלדרון היה קטן מרוב הנערים בקבוצה, אבל הם נמשכו אליו כמו אל מגנט. הוא לא איחר לבד. איתו היו “קרמו" ו"בז'ה", הלא הם דוד סלים ואריה בז'רנו. המאמן, רחביה רוזנבוים, שחקן עבר מפואר בהפועל, שלח את השלושה הביתה, מבלי לשחק. המרחק בין מגרש הכדורגל בגבעת עלייה ביפו לבתי השחקנים היה קצר, אלא שאז, כמה מאות מטרים מהמקום שבו ננטשו על ידי מאמנם וחבריהם לקבוצה, עצרה לידם מכונית. אלה היו מנהלי קבוצת א.ס. דוד, מין קבוצת כדורגל חולפת, ששיחקה באותה עת בליגה ב', הליגה השלישית בטיבה.

הם זיהו את רוני קלדרון, שאך מלאו לו 16. לאחר שביררו איתו כי בשבת הזו הוא כבר לא ישחק במדי קבוצת הנוער, הם הציעו לו להצטרף אליהם לנסיעה. “בוא תשחק איתנו", הם אמרו. קלדרון אהב את הכדור ויותר מכל אהב לשחק בו. להקפיץ אותו, לתת לכל חלקי כף הרגל לגלגל אותו, הוא אהב לרוץ איתו, לסחרר אותו ואת הסובבים אותו. הכדורגל היה כל עולמו. והוא הסכים. הוא עלה לשחק בשמו של שחקן אחר, אלא שאז התברר כי את קלדרון מכירים בעוד מקומות בישראל והוא זוהה מיד ככוכב קבוצת הנוער של הפועל ת"א. בעגה הכדורגלנית, התברר כי שיחק “מזויף".

לאחר חקירה קצרה ולמרות הכחשותיו, הוא עמד לדין משמעתי במסגרת ההתאחדות לכדורגל ונגזרה עליו חצי שנת הרחקה. אין רע יותר מילד שלוקחים לו את הכדור, וקלדרון עזב את בית הסבתא והמריא לארצות הברית, להצטרף למשפחתו שעשתה אז את צעדיה הראשונים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. האב העמיד בסן פרנסיסקו דוכנים לממכר נעליים, והפרנסה הייתה יפה. אלה הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, הימים שבהם ישראל נפתחה למערב, ואנשים שהתפרנסו מעבודה קואופרטיבית או מעסק קטן, התחילו לחשוב בגדול. מי שמצא את החוטים הנכונים שקשרו אותו לצעד הבא, הצליח. מי שמלכתחילה חשב בקטן, נשרך מאחור. אלה היו הימים שבהם החלה מחאה חברתית, שהנוער הפך ל"דור האספרסו", שבתי הקפה היו מלאים באנשים ששילמו בהקפה, כי חשבו שהעתיד ישלם בשבילם.

קלדרון כבר לא היה פה, אבל הגעגועים למה שהתפתח כאן היו גדולים. הוא חזר להפועל ת"א כאשר תמה תקופת ההשעיה שלו, ומצא כי אותו מאמן נוער ששלח אותו לביתו, רחביה רוזנבוים, הוא כעת מאמן הקבוצה הבוגרת שהתמודדה בגבורה על תואר האליפות. לרחביה היה סגל שחקנים שהיה מורכב משחקנים מנוסים ומשחקנים צעירים, חלקם צעירים מאוד. הוא לא היסס, ועוד לפני שמלאו לקלדרון 17 חורפים, הוא השליך אותו לזירה. ורוני לא שילם בהקפה, הוא שילם במזומן. שבת אחר שבת, 14 שבתות ברציפות, הוא הגיע ולהטט במגרשים הבוציים, העשביים ומוקפי הצופים הנלהבים.

רוני קלדון (שלישי מימין) באייאקס (צילום: Getty images)רוני קלדון (שלישי מימין) באייאקס (צילום: Getty images)

היה לו סגנון משחק ייחודי. קטן קומה יחסית מהשאר, הוא היה מתנפל על הכדור, מושך אותו במהירות, מעביר אותו מרגל ימין לרגל שמאל וחוזר חלילה, כשהוא מחזיק בו, ואז היה פותח במאוץ מסחרר, בורח ימינה, או שמאלה. לפעמים היה מנסה לבעוט לעבר השער, אך ברוב המקרים היה מנסה לעבור עוד ועוד שחקנים, לפעמים גם את השוער, ורק ברגע האמת, היה משחרר מסירה לשחקן שנשרך אחריו, מתנשם ומתנשף, כדי שיואיל לשלוח את הכדור בינות השוער וקורות השער, לרשת.

הצופים נותרו פעורי פה וקרועי עיניים. השחקנים פחות. אלה ששיחקו מולו ראו בו כמי שמטלטל את עולמם. שם הם שיחקו במתינות, העבירו מרגל לרגל, שיחקו בעצלתיים. קלדרון היה פאק־מן אנושי, מין זבוב טורדני שהיה חג, עוקץ, בלתי נתפס, ובלתי נתפש. חלקם פגע בו בפראות, ניסה להקניט, לצבוט, לערער, למשוך אש. וקלדרון, שאהב את הכדור יותר מכל ופחות את כל מה שסבב אותו, השיב אש. מי שצפה בו ידע שאו שיגיע רחוק עם הכדור ועם קריירת המשחק שלו, או שיגיע לכל היותר לא.ס. דוד.

שבת אחת לפני תום העונה אירחה הפועל ת"א את בית"ר ירושלים באצטדיון החדש והמפואר על שם האחים בלומפילד, מוקף המוסכים, בין רחובות התחייה ושארית ישראל ביפו. בית"ר הייתה גם אז קבוצה יצרית, עם קהל אוהדים משולהב, ששיחקה בפעם הראשונה באמת בליגה הבכירה. הקרב הזה, בין קבוצה שמבקשת אליפות לבין כזו שמבקשת הישרדות, הבטיח רבות.

זה היה עוד אחד מימיו הגדולים של קלדרון. הוא להטט שם בכדור כפי שלא להטט בחייו, התעלל במגיניה כבדי הגוף של בית"ר, השפיל אותם, הבקיע שער ועמד להבקיע עוד אחד, כאשר גילה מולו אוהד בית"ר, חייל במדים, שקפץ מעל הגדר. החייל ביקש לשים קץ לטבח הספורטיבי ואחריו מאות מאוהדי בית"ר ניסו לסיים את המשחק בטרם עת, כאשר החלו לקפוץ מעל הגדרות ולחדור לזירה.

המשחק הזה לא צולם מעולם ואם צולם, אז לא שודר, ואם צולם ולא שודר, הרי שסיפור המעשה, על שלל גרסותיו, הוא מציאות אגדתית. האם קלדרון הכניע את החייל והחדיר את הכדור לרשת, האם עזב את הכדור ונס על נפשו, או שמא הגיע אל קו השער, הקפיץ באוויר ואז נגח לרשת ורק אז נס על נפשו? מה שברור, מעל לכל ספק, שהמשחק הזה לא הגיע לסיומו החוקי ושבוע לאחר מכן, ברחובות, זכה קלדרון עם הפועל ת"א בתואר האליפות, כשהוא אך בקושי בן 17 וארבעה חודשים. בכירי עיתונאי הספורט התכנסו והחליטו כמעט פה אחד כי קלדרון ייכלל בין 11 מצטייני עונת המשחקים, על אף ששיחק ב־13 משחקים רשמיים בלבד. מעולם לא היה כדבר הזה.

שמו של קלדרון נישא בפי כל, כמעט ולא היה חובב כדורגל שלא שמע עליו, צפה או פגש בו. וכשפגש בו הבין כי לא מדובר בשחקן כדורגל שגרתי, ששואף להתפרנס מכדורגל ולהגיע למגרשי הכדורגל האירופיים שהשתקפו, בצבעי שחור־לבן, ממקלטי הטלוויזיה שהחלו לצוץ בישראל כפטריות אחרי הגשם. קלדרון היה נער מתבגר, שמשפחתו הגרעינית חיה לה במרחק חצי עולם ממנו, שהסתובב שעות בשכונות קשות יום ולפעמים במוקדי בילוי המוניים, בלי ללמוד, בלי לעבוד, כשהוא מקבל את כספו מאוהדים מאוהבים ומבזבז אותו על בגדים ססגוניים, מקומות בילוי או הימורים בתוליים.

היו כאלה שהתערבו על סכומי כסף גדולים כי יצליחו לנסוע באופנוע על הקשתות התכולות והצרות של גשר הירקון, היו כאלה שהתערבו כי יצליחו לנשק את נערת המים והיו כאלה, כמו קלדרון, שהתערבו כי יצליחו להקפיץ את הכדור, בלי שייפול, מחנות השק"ם ברחוב אבן גבירול בתל אביב עד למלון רמת אביב, שעמד בקרן הרחובות דרך חיפה וישראל רוקח, בסמוך לשכונה החדשה שהוקמה ליד שדה התעופה ע"ש דב הוז.

בין אגדה למציאות נולד הסיפור הבא. הייתה זו האשמורת האחרונה, כאשר קלדרון החל להקפיץ את הכדור, בשקט, בקדחתנות, תוך שהוא הולך ומתקדם וגומא את המרחק העצום בין נקודת הפתיחה לנקודת הסיום. האם הקפיץ 4,000 פעמים או אולי 8,000; הלך או רץ; קילומטר או קילומטר וחצי, אלה היו הפרטים הפחות חשובים. מה שברור הוא שלקראת השעה שבע בבוקר הוא הגיע למחוז חפצו, כאשר מהמכונית שליוותה אותו באטיות נשלפו חמישה שטרות כחולים שדיוקנו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, עיטר אותם, ונדחפו מתחת לחולצה המיוזעת של קלדרון. שם, בדרך הבין־עירונית, הבין קלדרון כי תפקידו בעולם הכדורגל הוא לבדר, ולא להשתכר, ושלשל את 500 הלירות לידו הרועדת של קבצן הרחוב הראשון שבו נתקל.

בקיץ 1969, שבועות ספורים לאחר סיום העונה המוזרה שאותה התחיל בעסקי הנעליים בסן פרנסיסקו וסיים כאלוף ישראל בכדורגל ואלוף עיר הנוער בהקפצות כדור, לא היה ברור איזה תואר קסם לו יותר.

באחד מימי הקיץ המהבילים ההם, הוא הגיע לפסז' הוד. שם, בין קפה “כסית" למסעדת הבשרים “דרבי בר", מרחק של עשרות מטרים בודדים, ישבה לה מדי יום הבוהמה התל אביבית וביטלה את זמנה לדעת. בין שקלדרון הגיע לרכוש ציוד ספורט, ובין שהעביר את זמנו במשחק ביליארד, במועדון הסנוקר ששכן קומה אחת מעל הסטייקייה של עסיס, הרי שעל אם הדרך הוא פגש בדרכו את אברהם דשא, “פשנל", המפיק והאמרגן.

“פשה" הציג את עצמו בפני הנער, ושאל אותו אם ירצה לשחק בחו"ל. קלדרון, המום מכל המחוות וגילויי האהבה שלהם זכה, התלהב. אלא שהימים לא היו קלים לשחקני הכדורגל מישראל שרצו לצאת ולהתפרנס מכדורגל. הקבוצות התנגדו, ההתאחדות לכדורגל הטילה וטו, ומי שיצא מהארץ כדי לשחק, עשה זאת בדרום אפריקה, שהוחרמה בגלל משטר האפרטהייד, ולכן משחקי הכדורגל שבה לא היו רשמיים, ולא חייבו שחרור מקבוצת האם כדת וכדין.

אבל “פשה" דיבר עם קלדרון על אירופה, וכדי להגיע לשם היה על קלדרון למלא טופס הסגר ולהפקידו במשרדי ההתאחדות לכדורגל, הסגר שחייב הימנעות ממשחק למשך שנה כדי להפוך לשחקן חופשי שלא תלוי בקבוצה זו או אחרת. ספק אם קלדרון הבין - בהיעדר סביבה תומכת - את משמעות הצעד שהתבקש לעשות, ובכל מקרה, פשנל התמחה בהקמת להקות, ופחות בתיווך שחקנים, ובתוך כמה ימים הפך רוני קלדרון לשחקן בהסגר.

כאשר הבין את טעותו, ולאחר שקברניטי הפועל ת"א הבהירו לו את גודל הטעות, ואת מה שיכול היה להרוויח אלמלא ביצע את הצעד הזה, הוא ביקש לחזור בו, אלא שחוקי ההתאחדות לכדורגל היו נוקשים: מי שביטל הסגר בינלאומי, חויב בצינון של חצי שנה, לפני שיחזור לשחק. תאריך סיום הצינון נקבע ל־31 בינואר 1970, פחות משבוע לפני יום הולדתו ה־18.

לא הייתה לקלדרון המסגרת המתאימה כדי להסתגל לחצי שנה נוספת מחוץ למשחקי הליגה, ולאמריקה הוא ביכר שלא לנסוע. גם למסגרות הארציות של נבחרת הנוער הוא לא הצליח לפרוץ. המאמנים אז, עמנואל שפר ואמציה לבקוביץ', העדיפו שחקנים ממושמעים, וקלדרון היה הכל מלבד ממושמע.

כאשר חזר לשחק, הוא חזר באותה דרך שבה חזר שנה קודם לכן. זה קרה שבוע לאחר ששחקני מכבי ת"א השפילו את חבריו בדרבי העירוני, והחדירו לרשתם חמישה שערים ללא מענה. כעבור שבועות ספורים נערך משחק הגומלין, והפועל הוליכה בו בתוך רבע שעה, 0-2, כשאת שני השערים תכנן וארגן רוני קלדרון.

כאשר טס עם הקבוצה לטהרן, למשחקי אליפות אסיה לקבוצות אלופות, ושב משם עם הפסד דרמטי בגמר מול טאג' המקומית, נבחרת ישראל כבר התכוננה להופעתה ההיסטורית במשחקי גמר גביע העולם שעמדו להיערך במקסיקו. קלדרון היה צריך להיות שם, אך ההסגר, נסיעתה של הפועל, גילו הצעיר ובעיקר אישיותו, הותירו אותו בארץ ומנעו ממנו את התהילה הזו.

רוני קלדרון (צילום: ברש מרסל)רוני קלדרון (צילום: ברש מרסל)

אך בשעה ששחקניה הנבחרים של ישראל שיחקו במקסיקו, הוא היה במקום מתגמל לא פחות. בקיץ 1970 הציעה לו אייאקס ההולנדית להצטרף אליה. זו לא הייתה סתם קבוצת כדורגל, זו הייתה הקבוצה הטובה ביותר באירופה. שנה קודם לכן היא הופיעה בגמר גביע אירופה לאלופות, והחל מאותה שנה היא עמדה לזכות בגביע שלוש שנים ברציפות. בשורותיה שיחק הכוכב העולה, יוהאן קרויף, וזימונו של קלדרון הכה בהפתעה את היישוב. האם מדובר בקוריוז, שאלו עצמם אלה שהכירו אותו, או שמדובר בפריצת דרך, הנהנו אלה שהכירו בו.

בכל אופן, קלדרון חמק מהשירות הצבאי, דרש וקיבל ליווי מלכותי, בדמותו של חברו לקבוצה חיים נוריאלי, וטס לעיר הסמים הקלים. אומרים שמשם הוא שב אחרת, פתוח לרעיונות פליליים, מודע להשפעת סמי המרץ, שאפשרו לו לעמוד בקצב המשחק הרצחני של ההולנדים כל עת שנדרש.

ההולנדים אהבו את מה שראו. מאמן הקבוצה ומי שהפך אחר כך לאגדה בעצמה, ריינוס מיכלס, היה מוכן כמעט לכל דבר כדי להכליל את קלדרון בין שחקני האלופה ההולנדית, אך בישראל לא רצו לשמוע כדבר הזה. “לא תוכל להשתחרר", הזהירו אותו בהפועל ת"א. “תצטרך להיכנס שוב להסגר", נופפו באצבעם אנשי ההתאחדות לכדורגל.

יום אחד הופיע קלדרון, עם הצ'ימידן ונוריאלי, וחזר לכדורגל הישראלי. גם להולנדים נגמרה הסבלנות. בהפועל חיכה לו מאמן חדש, הנוקשה מכולם, איציק שניאור. לתוך סערת הרגשות הזו הופיע מכר ישן - צבא הגנה לישראל. קלדרון לא התייצב לשירותו הצבאי והיה צורך להענישו, לכלוא אותו, ולמנוע ממנו את המשחק. גם בכלא הצבאי הוא הקפיץ כדור, וכאשר התבקש ניסיון להסדיר את שירותו, הוא התלווה למנהל הקבוצה, יצחק (“איצ'ה") מנחם, שהסדיר את העניין וקבע פגישה משותפת עם האחראי על בסיס הכביסה במחנה צריפין. קלדרון השתדל להופיע תקנית, בשיער קצר יחסית ועם גומיות בשולי המכנסיים, הגם שאת מכנסי ה"קופיקו" שלו הפך חייט מרחוב העלייה למכנסי סן טרופז, בהתאם לרוח התקופה.

האחראי הציע כי קלדרון יופיע פעמיים בשבוע לבסיס הכביסה, יתלווה לנהג שמעביר כביסה מלוכלכת, לא ייאלץ לרדת ממושב הנוסע, ובתוך שעה יחזור בשלום לבסיסו, וייצא לביתו. “אתה תגיע כל יום ב־11, ותצא הביתה בסביבות 12", שח לו הקצין, שכבר השתוקק להתדיין עם איצ'ה בנפרד כדי לקבל ממנו כרטיסים למשחק הקרוב בבלומפילד. קלדרון פרס מערכת דנטלית רחוקה משלמות, לחש על אוזנו של איצ'ה, וזה ביקש להתחשב בנער ולאפשר לו להגיע לשירות ב־12 ולא ב־11. העניין סוכם.

קלדרון שאל אם השק"ם קרוב, המפקד הפנה אותו לפקידתו, והמשיך בשיחתו הערה עם מנהל הפועל ת"א. בתוך כמה דקות התפרצה הפקידה אל החדר בצעקות שבר: “הבחור שהיה פה? ה'בראסו' לקחו אותו למעצר". מנחם זינק ממקומו כנשוך נחש, ואז התבררה המציאות האומללה. קלדרון הלך שמח וטוב לב אל השק"ם, כשראה מולו את מפקד הבסיס, קצין בדרגת אלוף משנה. “חייל", הוא צעק לעבר המפקד, “כשאתה רואה את רוני קלדרון מולך - תצדיע". מכאן ועד להגעת השוטרים הצבאיים הדרך הייתה קצרה.

קלדרון החל להתוודע לשערים מברזל, לסורגים, לחברים שפגש בכלא, לחברים שחיכו לו בחוץ. הוא כבר חלם על חזרה להולנד, ואיש לא שיער מה חיכה לו שם. הפעם הייתה זו פיינורד מרוטרדאם, שחפצה בו, ושוב לא יכול היה להצטרף אליה. הוא חצה את ביקורת הגבולות בשדה התעופה בלוד, ושב על עקבותיו, ושוחרר מהצבא בגלל אי־התאמה לכללים. היו שידעו על חבריו המפוקפקים והיו כאלה שעדיין רצו לחזות בפלא. את המאמן ההונגרי של הפועל ת"א, ריכרד לוי, הוא דאג לסלק בשיתוף כמה מחבריו לקבוצה, אבל המאמן האנגלי, שנכנס לנעליו - הארי גיים - כבר יוכל לו. גיים דרש את קלדרון מחוץ למסגרת הקבוצתית, ונענה. רק מאמן אחד חפץ בו יותר מכל.

זה היה דוד שווייצר, שמונה למאמן נבחרת הנוער. הוא החל להכין את השחקנים הצעירים לאליפות אסיה, שנועדה להתקיים בבנגקוק, והיה זקוק לשחקן מנוסה. על אף שקלדרון היה מבוגר מחלק מהשחקנים, וכבר שיחק בנבחרת הבוגרת, הוא יצא למסע הארוך. בגיל 21 דוביד התקשה לשמור על קלדרון במסגרת. במשחק אחד כבשה הנבחרת שבעה שערים, שישה מהם נכבשו על ידי הכוכב העולה משכונת רמת עמידר ברמת גן, ויקי פרץ, וכולם נמסרו על ידי קלדרון, שהתעלל באסייתים. יום לאחר מכן הוא נעלם, הסתובב ברחבי בנגקוק ולא טרח לשוב לבית המלון. עם מי הסתובב, במי פגש, היכן העביר את הלילה - איש לא ידע. המשמעת נשרה ממנו לחלוטין. וכאשר שב, פינה דוביד חלק מחפציו, והעביר את קלדרון לחדרו, כדי שיוכל לחוש בנוח. וקלדרון תגמל אותו, והוביל את הנבחרת לזכייה בגביע הנכסף.

וכאשר חזר עם הנבחרת לארץ, גמלה בלבו ההחלטה לצאת שוב מהארץ, ומכיוון שמאמן הפועל ת"א לא רצה בו, זכה לברכת הדרך וחתם בקבוצה פריזאית, שבה שיחק גדול שחקני ישראל, מוטל'ה שפיגלר.

רוני קלדרון (צילום: אסף קוטין)רוני קלדרון (צילום: אסף קוטין)

בהיעדר סביבה תומכת ומסגרת מתאימה שהחזיקה בו, ידע כבר אז קלדרון לקשור קשרים עם אנשים שנויים במחלוקת. השמועות הסתובבו בסמטאות תל אביב ולא טרחו לחפש חנייה. החיים בערים המרכזיות במערב אירופה היו טובים, חומרי העישון היו מעולים, וקלדרון נע בין שני העולמות: העליון והתחתון.

וכאשר שיוועה הפועל ת"א להצלה מנשירה לליגה השנייה, התרצה אפילו המאמן האנגלי גיים לקרוא לקלדרון לבוא ולהציל את ספינת הדגל ההסתדרותית. בשבילו זה היה חלק מהשואו. להיקרא, להתייצב, להושיע, לבדר וליהנות. הוא הגיע בלילה חורפי אחד, ערך מספר אימונים, נסע עם השחקנים אל המגרש בקריית חיים, הבקיע שער, הקבוצה ניצחה וניצלה. ושם זה נגמר. 59 משחקי ליגה בלבד שיחק קלדרון בהפועל ת"א, כבש שלושה שערים, בישל 15, הורחק שלוש פעמים ושלוש פעמים נוספות לא הגיע המשחק שבו השתתף לכלל סיום.

קלדרון עזב, חצה את הכביש הדמיוני שהפריד בין קבוצות עירוניות, שיחק קצת בבית"ר ת"א, קבוצה שייצגה יותר אידיאה מפרבר, ואחר כך הלך לשחק בליגה השנייה, בשכונת בורוכוב גבעתיים, בהפועל ר"ג. אצל ה"אורדונים" כבר עניינו אותו העניינים האחרים. הקשרים שקשר, הכסף הקל שהרוויח ובעיקר הריגוש הגדול שהכניע אצלו את הכדורגל - העבירו אותו צד. בכל מקום שבו היה אפשר להיכנס להרפתקה הוא נכח. בזיוף כרטיסי אשראי או בהברחת סמים. וכאשר נתפס והוסגר ונכלא בישראל, איש לא הופתע כי גם בבית הכלא הוא המשיך להקפיץ.

יום אחד, באחת החופשות שלו מבית הכלא, הגיע לכיכר מילאנו בתל אביב. שם, בקרן הרחובות דה האז, יהודה המכבי ומרים החשמונאית, העביר דוביד שווייצר את יומו. השניים נפלו זה בזרועות זה, ודוביד הבטיח לקלדרון כי כאשר ישתחרר, בעוד מספר חודשים, הוא ידאג לשיקומו. כעבור מספר ימים גם דוביד לא האמין למשמע אוזניו: קלדרון לא שב אל הכלא, אלא חצה את הגבול באמצעות דרכון מזויף, עלה לטיסה ומעולם לא שב לישראל. בלי האישה יעל, בלי הבת, בלי המשפחה.

כאשר נתפס בברזיל עם טונה וחצי של סמים, אף ישראלי לא הרים גבה. היו ערבים בעיר הנוער שקלדרון הקפיץ למעלה מ־10,000 פעמים, מבלי שהכדור ייפול, שבר שיאים, וגם את השיא הברזילאי הזה הוא שבר. 500 קילו של קוקאין מזוקק וגולמי, יותר מטונה של מריחואנה, והכל אצלו. במכונת הקפה, במחסן, מתחת למיטה, בדירה המשותפת שלו ושל פרסיה, אשתו השנייה. במדינה השישית בגודלה על הגלובוס לא נתפסה מעולם כמות כל כך גדולה של סמים אצל אדם אחד. במדינה הטובה בעולם בכדורגל, נתפס על סמים השחקן הטוב ביותר ששיחק אי־פעם בישראל.

וגם משם הוא ברח. אם היה זה מסוק שחילץ אותו מהגג, או מכונית שחיכתה לו מחוץ לשערי הכלא או סכומי כסף ש"שימנו" את הסוהרים, אלה היו רק אגדות. קלדרון חי חיי רווחה בכלא הברזילאי על אף שנשפט ל־32 שנים. דיברו איתו על קיצור העונש, על שיקום, אבל אותו זה לא עניין. הוא יצא לעבודה ושב בערב, חי מתנאי כלא פתוח ובחוץ חיכו המרצדסים. יום אחד יצא לעבודה ולא חזר, ויש האומרים שלעולם לא יחזור.