במשרד, בבילוי או סתם לעשות איתן קניות בסופר. מבחינתם, חולצות כדורגל רשמיות הן פריט אופנה לגיטימי גם מחוץ לכותלי האצטדיון. האם זה עניין של שייכות או סתם פתרון מעולה למזג האוויר הלבנטיני? ומה לגבי עיצוב? מסתבר שלא הכל זה עניין של טעם. בואו לגלות מה גורם לאוהדי כדורגל לנרמל אותן כחולצות קז'ואל.

אני זוכר את החולצה ראשונה שקבלתי. שנת 94. בן הדוד שדווקא אהד את היריבה המושבעת, הגיע מת"א עם שקית ניילון שקופה כשבתוכה חולצת "לוטו" לבנה, הכיתוב "ישראכרט" בחזיתה, סמל מכבי חיפה בלבה והמספר 9 בגבה. נשמתי נעתקה. איכות איטלקית. בד חזק ולוגו מתוחכם בכנפיים. אין שבת שלא יצאתי איתה מהבית. על משחקי כדורגל בשכונה אין מה לדבר. אני זה החלוצה והחולצה היא אני. אם יכולתי ללבוש אותה גם לאירועים משפחתיים הייתי עושה זאת מבלי להסס. אבל הזמן עבר והחולצה נשארה במידה S ואפילו הדיאטה הרצחנית ביותר לא מצליחה להכניס אותי לתוכה. 

בטווח הזמן הזה, בין שנות ה-90 הצבעוניות לימים שלנו, ערכן ואיכותן של חולצות הכדורגל עברו טלטלות רבות. אבל הסיפור התחיל קודם לכן, עוד לפני שנות ה-70, כששוק מכירת חולצות כדורגל לא היה קיים. עד לאותן שנים, היו רפליקות מזויפות לילדים בלבד. בשלב מסוים, ערכו היצרניות הסכמי הגנה וזכויות יוצרים עם מועדוני הכדורגל, ויחד הם החלו למכור חולצות מקוריות לילדים בלבד. רק בשנות ה-80 החלה פריחה של לבישת חולצות גם בקרב מבוגרים. וכך, עם העלייה ברכישות, נוצר מהלך נרחב של חברות ההלבשה להשקיע יותר בעיצוב עצמו, כדי שיהיו אטרקטיביות ומגוונות יותר. משם, הדרך ללבישת פריטי מועדון ע"י האוהדים באופן קבוע במשחקי כדורגל – הייתה קצרה.

בשנת 2021 תעשיית מרצ'נדייז הספורט העולמית גלגלה כ-27.5 מיליארד דולר וצפי ההתרחבות עד לסוף העשור הנוכחי אמור לנסוק בעוד כ-6.45%. וזאת, מבלי לכלול את תעשיית הזיופים המתרחבת. מועדונים בארץ וברחבי העולם מנסים להגדיל את נתח השוק ע"י מבחר חולצות. אם פעם היו תלבושת בית וחוץ ועוד אחת לגיבוי, היום, ישנם לפחות 5 או 6 קיטים. ואם יש הצלחות ספורטיביות, גם הן משווקות בדמות חולצות השגיות. 

ובכל זאת, למה שאוהדי כדורגל יחליטו לצאת איתן מהבית גם ביום שגרתי כשאין בסופו משחק? והאם זה עניין של זהות או סתם חיבה אופנתית לבד ניילון צבעוני עם מספר על הגב? עידו אבניאל  (24, ירושלים) ושהם בהר (25, חיפה), מגישי הפודקאסט "תוסיף זמן" המתעסק בנושאי טוויטר וכדורגל ומנרמלים מדופלמים מסבירים את העניין.

"חוץ מהעובדה שהחולצות מאוד נוחות בימי הקיץ, בזכות טכנולוגיית הדרייפיט (מנדף זיעה), יש תחושת שייכות מאוד גדולה כחלק מהחוויה של הכדורגל. לבישת החולצה ביום ביום מעידה על רצון להשתייך למקום שעושה לך טוב ואחראי לך על חלק נכבד מהחיים" מסביר שהם. "הבעיה, שהרבה אנשים מרגשים ששופטים אותם כי זה 'לא מכובד'. זה מונע מהם ללבוש את החולצה של השחקן האהוב שלהם בגלל אלמנטים חברתיים, שלא צריכים להיות חלק מהמשוואה. חוץ מזה, יש חולצות מאוד יפות שסתם כיף ללבוש". אבניאל, שהשתחרר מהצבא ישר אל משבר הקורונה מוסיף: "הסתובבתי בבית כל היום עם חולצות כדורגל. הבנתי שאני רוצה לקחת את זה החוצה, כי אני מאוד אוהב וגאה בזהות של ״אוהב כדורגל״ מה גם שיש לי חולצות פחות שגרתיות". 

שהם בהר ועידו אבניאל (צילום: צילום פרטי)שהם בהר ועידו אבניאל (צילום: צילום פרטי)


רז זהבי, בן 25 מאשדוד, אוהד ועובד במועדון הפועל אדומים אשדוד בארץ ו-QPR באנגליה, מספר שכבר בזמן הצבא, היה מסתובב עם חולצות חוץ של QPR מתחת למדי ב' "יום אחד הרס"ר תפס ואמר לי 'זהבי הלו! מה זה?! ומי זאת הקבוצה המוזרה הזאת? תעיף מהר את החולצה ותחליף לחולצה נורמלית או שתקבל שבת. 

יש עוד חולצות שאתה לובש?
ברור. חולצות של אייאקס. כולל זו החדשה עם המחווה לבוב מרלי. יש לי גם חולצת שוער של ריאל מדריד מ- 12/13 ,יונייטד 20/19, לסטר סיטי והפועל אשדוד כמובן.

אילו תגובות אתה מקבל ברחוב?
זה מתחלק לשניים: מבטים שופטים או תגובות של "איזה גבר!" ולפעמים "בואנה, מה אתה באמת אוהד של QPR?".

אביחי כהן מנתיבות. אוהד בית"ר בן 43 ומנרמל חולצות ותיק, מתאר את אהבתו לחולצות "אני אוהד כמה קבוצות בחו"ל ומסתובב עם חולצות כדורגל כבר 20 שנה, הייתי איתן על החומה הסינית ובזנזיבר. בכל טיסה אני עם לובש חולצת כדורגל. אני אוהב כדורגל ואוהב קבוצות כדורגל ואם קניתי חולצות שלהן אז מקומן לא בארון. אני לא חושב שהן פחות יפות מחולצות רגילות אלא להפך, שיש להן הרבה יותר ערך".

מה החולצה הכי ותיקה שיש לך? 

שלוש חולצות של בית"ר משנות ה-90.

מנרמל ותיק - אביחי כהן (צילום: פרטי)מנרמל ותיק - אביחי כהן (צילום: פרטי)

בבועת הטוויטר, נושאים אזוטריים יכולים לקבל רוח גבית וכך גם עניין נירמול החולצות. אבניאל ושהם לקחו את הנושא כפרויקט נחמד לתוכנית הפודקאסט שלהם. אבניאל מספר שהוא הרבה לצייץ על הנושא המון זמן, ויחד עם שהם הוא חבר לצייצנים נוספים לקמפיין מצויץ, שבו חובבי כדורגל מעלים תמונות עם חולצת כדורגל בשגרה שלהם: "אנחנו רוצים להפוך את זה לנחלת הכלל ודיברנו על זה בפרק האחרון של הפודקאסט. אני מקבל כל יום 5-6 תיוגים שלי על תמונות של אנשים מנרמלים ואני אפילו בטוח שיש כאלה שמתביישים ולא מתייגים או הולכים ולא מעלים".

האם התופעה תתרחב? קשה לדעת, ולמרות קמפיין הטוויטר, שהם מנסה להסביר למה הוא סקפטי בעניין: "זה לא יקרה ספונטנית. אני חושב שאנשים מאבדים עניין בכדורגל בארץ והתופעה שגם ככה מאוד נדירה פה לעומת מקומות אחרים רק תקטן. לא, זה לא יקרה ממה שראיתי בחול - הרוב מתחיל מחיבור לנבחרת, מה שאין לנו פה".

באמת אוהד של QPR - רז זהבי (צילום: פרטי)באמת אוהד של QPR - רז זהבי (צילום: פרטי)

אם נשים בצד את  הנבחרת - למה בחו"ל העסק תפס יותר?

"לדעתי זה מגיע מהמפורסמים. שחקני NBA למשל, הם סלבס לכל דבר ומפורסמים כאלו או אחרים (בעיקר בסצנת המוזיקה) ממש בקטע. ואז, כשרואים את דרייק יושב על הפרקט עם החולצה של הראפטורס – זה מטיס את הרצון של האנשים ללבוש גם. בארץ שחקני כדורגל פחות נתפסים ככאלה".

חוץ מהנושא "האידיאולוגי" עיצובי החולצות הוא עניין בפני עצמו ושם הדעות חלוקות. מצד אחד אלו שצבע החולצה, הגזרות והחברות המייצרות חשובים להם ויש את אלו שדווקא השוני או זהות המועדון משחקים תפקיד בבחירת החולצה. מהמחנה העיצובי עומד זהבי שמסביר שהחולצה חייבת להיות מגניבה ובסטייל ושיש בה עיצוב מעניין והכי חשוב מבחינתו, זה להתאים לה נעליים. אם זו חולצה של אדידס – הוא לא ישדך לה נעל של נייק.

מהצד השני עומד אבניאל שמנמק את הבחירות שלו "יש לי חולצה של שטורם גראץ עם שבעה ספונסרים עליה, זה נראה מזעזע בפן העיצובי" הוא מודה ומוסיף "אבל אני מסתכל על זה הפוך. ככל שזה יותר מכוער זה יותר מוצא חן בעיניי, אני אוהב את הקטע האזוטרי ובוחר קבוצות דרג ב׳, אבל כאלה שעדיין כולם מכירים. למשל: ראפיד וינה, ורדר ברמן או ריאל סוסיאדד".