חשבתי איך לפתוח את טור יומהולדת הארבעים שלי. ממש רציתי לעשות ארבעים תובנות לגיל ארבעים, כמתבקש. לצחוק על עצמי וקצת על העולם ההזוי, שחשתי כל השנים שאני שאני עומדת איתנה מולו, עם כל מיני אפיזודות משעשעות יותר או פחות שקרו לי ולנסח מסקנות. טור כזה מתוק לסופ"ש, זיכרון שלי על עצמי, שאקרא עוד עשור ואחייך. שירות עצמי, מלא בעצמי משהו.
אבל באמצע אוגוסט, כשזה שיא החופש הגדול, והילדים לא במסגרות ואפשר לקטר על כך בלי סוף, אני לא מצליחה להתעלם מהשבוע האחרון במקרה האוטובוס, שהוא מזעזע וסימבולי לכל כך הרבה דברים נוראיים שקורים במדינה שלנו, עוד טרם הימים הנוראיים וייזכר לדיראון עולם. אולי כי זה מחזיר אותי לשנים שרציתי להיות מקובלת בכיתות בית הספר היסודי, ולשבת דווקא בספסל האחורי של האוטובוס שנודע היה בשם "ספסל המקובלים", אולי כי זה מזכיר לי את החרם שעשו עליי בכיתה ז' והבטתי בגפי לספסל ההוא בערגה, אולי כי גם אז, בהיותי ילדה בת 13 לא הבנתי למה ספסל ומקום פיזי אמור להעיד על סטטוס כזה או אחר לעזאזל ועל מעמד מסוים, אולי כי אני מבינה שיש לי תינוקת, בת פחות משנתיים ואני פשוט מפסיקה לנשום כשאני מבינה לאיזה מדינה אני מגדלת אותה. אנו מגדלים אותה.
אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מזועזעת- מהמקרה עצמו, מכך שאנשים מגבים את הנהג, או מכך שאנשים קרובים אליי שהם הורים בעצמם, לא מייחסים לכך חשיבות מיוחדת ואף מלגלגים על כך. אני מזדעקת כי אני חושבת שהחינוך בבית כעת צריך להיות מובהק עוד יותר בערכי הפלורליזם והשוויון, ושכל בית בישראל צריך לשוחח על כך, מערכת החינוך צריכה להקדיש לנושא החירות וחופש הבחירה מספר שיעורים בשבוע ואני חשה שאמות הסיפים עומדות להישבר.
אני רועדת כי חשבתי שבצבא שלנו פתוח לכל התפקידים לנשים והן מעצימות אותו, הופך עוד רגע להיות נשלט בידי אנשים קיצוניים, חשוכים, שחושבים שהם בגן משחקים משתעשעים במשחק השנוא עליי מכל "למי יש יותר גדול", כי הם קיבלו תפקיד בממשלה או בכנסת כיד המקרה, במזל להם ובחוסר מזל ענק לנו.
אני חוששת כי אני מקנאה קצת בכל מי שיכול לעשות כרגע רילוקיישן ושונאת להודות בכך. אני יודעת שאני אוהבת את המדינה שהמשפחה שלי המורחבת נלחמה עבורה ונהרגה למענה וכעת אנו פשוט מאבדים את צביונה ומולכים להתאבדות המונית בכיכר העיר. אבל אני גם קצת אופטימית. אני יודעת שהרוב השפוי, הליברלי והדמוקרטי לא יאפשר זאת. אני יודעת שאעשה הכל באמצעיי הדלים לא לאפשר זאת.
אני יודעת כשהבת שלי תגדל והבן שלי יגדל והם יסתכלו במראה, וידעו בביטחון שהם יוכלו להיות כל מי שהם רוצים להיות, ללבוש כל מה שבא להם ולהחליט עם מי הם רוצים לחיות בזוגיות. אני בטוחה כי הם ידעו שטוב האדם זה הדבר המשמעותי ואהבת לרעך כמוך- זהו ערך יסוד ועד אז המילה גרושה, כבר לא תהיה בושה, אלא גאווה לבחירה עצמאית וחזקה.