"את יודעת, חשבתי על זה ואין לנו עתיד", כך אמר לי הבחור שיצאתי איתו מזה תקופה. למעשה הוא לא חידש לי מאומה, נכנסתי לקשר בידיעה שיש פה מכשול משמעותי של מרחק פיזי על רקע גירושים שייקספיריים, במובן הטרגי של המילה. אבל לירון המפוכחת אמרה ללירון המתלהבת: "לא נורא. מקסימום זה יצליח. המרחק הרגשי יגשר על כך". ואז התעוררתי ממחיאות הכפיים של ההצגה הקומית הטובה הזאת, של עוד ניסיון זוגי הכרחי.

מה קורה לנו כשאנו מכירים מישהו ויודעים שיש לנו מקלות בגלגלים עוד לפני שעלינו לנסיעת המבחן? מה קורה למערכת העצבית שלנו כשהאישונים מתרחבים מסקס כל כך משובח, כשאנו בטוחים שאנו יכולים להנציח אותו והוא המדריך החדש לקאמה סוטרה? מדוע אנו נאחזים במשהו שהוא רגעי ומאלצים אותו לחיות חיי נצח, כשאנו יודעים מבעוד מועד שלתשוקה יש פג תוקף?

אני החלטתי ש-2019 זוהי השנה שלי. שלא משנה מה יקרה אני אמצא אהבה (נגיד שחשתי את עצמי אנה אהרונוב בחיפוש עצמי טלוויזיוני לחמש דקות). ידעתי שמהרגע שאני מכוונת למטרת על הזאת אני אמצא זוגיות הגיונית ומכילה, וכך היה. יצאתי בחודשים האחרונים עם גברים, שאף שהספק הקטן האיר עם הפנס את האור הזעיר שלו - כיביתי אותו. כך מצאתי את עצמי מנהלת במשך שבועות מערכות יחסים עם גברים שאני לא נמשכת אליהם בטירוף, שלא מצחיקים אותי עד שכואבת לי הבטן, וכן - שגם רמת השיח היא לא ברמת ההרצאות ב"טד". אבל תמיד הזכרתי לעצמי שאני לא מושלמת.

סיפרתי לעצמי שאני כבר לא נערת השנה של רדיו חיפה (לא באמת הייתי, אבל בגיל 14 העפלתי לשלב הגמר וגם זה לא הולך ברגל), אמרתי לעצמי שימי הדוגמנות של אותה תקופה חלפו ולכל היותר אני מדגמנת לעצמי באינסטגרם (עם 650 העוקבים הנאמנים). ובכלל חשבתי לתומי שאני בחורה שהיא מעט חופרת, ועושה ראש בראש עם חפירות הרכבת הקלה בתל אביב. "אז, בואי". אמרתי לעצמי. "גם את בעייתית".

עם הזמן הבנתי שהאור של הפנס הקטן ההוא אצל אותם גברים הפך לזרקור ענק במופע של בריטני ספירס בפארק הירקון, רק בלי החלק של הכיף.

אז נפל לי הביטקוין וקלטתי שאני פשוט רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. שאני מסוגלת להחזיק מעמד במערכות יחסים, על אף ולמרות. אבל למה? ניסיתי לקלוט מה אני מנסה להוכיח לעצמי ובעיקר לכולם? למה מנסה לזכות באוסקר כשעוד לא התקבלתי לבית צבי?

ואז הגיע אותו בחור רציני, שעל פניו היו לו הכול, חוץ מדבר אחד - אהבה אליי. הוא לא התאהב בי מספיק כדי לחשוב על עתיד משותף במקום שאנו יכולים לגור באמצע הדרך ולנהל חיי משפחה. אז קלטתי, אני הייתי מוכנה. אני הייתי יכולה לשים את עקרונות הברזל שלי רגע בצד כדי לתת מקום לחשיבה רציונלית. לאהבה בצורה שכלתנית.

בסופו של דבר הבנתי שהוא חשוב לי, אבל אני חשובה יותר לעצמי. אין סקס בעולם, אין חיוך שקיים על פני האדמה שיהיה שווה את זה העובדה שאני יודעת שהגבר שאיתי לא יאהב אותי לפחות כמו שאני אוהב אותו. זה לא כמות שברוני הלב שעוד אעבור. זוהי גם לא כמות או איכות הגברים שאיתם אעביר לילה קיצי תחת כיפה כזו או אחרת. זוהי המסוגלות לאהבה נטולת אגו ופחדים. וזוהי כנראה משימת חיי.

כי בהחלט "באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים". אז תודה לגבר שהראה לי כיצד אפשר לנהל אהבה קרה. ובעיקר תודה לו שאפשר לי להבין סוף סוף, אחרי תקופה ארוכה, שאני מסוגלת להתאהב. ולשם שינוי, בלי שיישבר לי הלב (אולי עוד אקים בזכות זה סטארט אפ).