ד"ר קנר (53), נשואה, אם לשישה ילדים וסבתא לנכדים מפתח תקווה, חזרה בתשובה בגיל 18. "טבילה במקווה הוא נושא חשוב והיה לי רצון להשמיע את הקול הזה", היא אומרת. "כמו כן, הנושא הזה היה במשך שנים סוד. כולם ידעו שטובלים במקווה, אבל נשים לא דיברו על חוויות הטבילה עצמן. לדברים שנחשבים לטאבו הרבה פעמים יש חשיבות. קודם כל, במובן של השמעת קול. כשמדברים בפמיניזם על גלים, אז אנחנו נמצאים ממש בתחילתו של הדיבור על המקווה".
כמו להיות ברחם
בין המונולוגים ניתן למצוא חוויות שונות, גם חיוביות וגם שליליות. כך למשל, מתארת רבקה (35): "המקווה הוא כמו רחם. להיות מוגנת, להיות עטופה. הבלנית עומדת ומשגיחה עלי. קצת כמו אמא שלי. אני מרגישה את כולן מאחוריי, עד שרה אמנו ורבקה. הן איתי. נאספות יחד עם נשים מהעבר וגם נשים מההווה וגם נשים מהאין־סוף. בתוך המים אני במקום הכי אישי שלי".
גם אבישג (32) מדברת על התחושות האינטימיות הנלוות לחוויה זו: "בוער בי לדבר על זה. גם בין חברות אנחנו לא מדברות, כי זה אינטימי וסודי. איך אנחנו מדברות על הכל ועל זה לא? המקווה בשבילי זה תהליך של חיפוש והיטהרות, שלי מול עצמי ומול אלוהים, יותר מאשר עם בן הזוג. זה חיבור עם האלוהי ועם האנושי בו זמנית. זה מזמין אותי לבדיקה עצמית, שלצערי בשגרה קשה מאוד לקיים אותה".
לעומתן מספרת ברוריה (30) על חוויה אחרת לגמרי: "המקווה בשבילי זה עונש. משהו שאני חייבת לעשות פעם בחודש. אני לא נהנית, לא מתחברת, לא אוהבת. בחורף זה סיוט בשבילי. אני סובלת מסינוסיטיס כרוני, אני יוצאת רטובה ושבוע אחרי המקווה אני חולה. אבל מקווה זה כל כך בסיסי בחיים היהודיים, שאני לא רואה דרך לוותר עליו. אם הייתה דרך, סביר להניח שהייתי מוותרת".
חלק ממונולוגים עוסקים בהקפדה היתרה של הבלניות ובאינטראקציה איתן. "עצוב לי קצת שבכל השנים שטבלתי עם בלנית לא היו לי חוויות טובות", מתארת מרים (28). "הבלנית הייתה בודקת עיניים, ציפורניים, שיניים, ונוגעת בצורה לא נעימה. בניסיון להחזיר לעצמי את השליטה הייתי אומרת לה: 'את יכולה לבדוק אם יש לי שערות על הגב?'. זה היה הניסיון לבחור איבר שהיא תתמקד בו כדי שאוכל כבר לרדת לבור ולטבול".
"הופתעתי מהרבה בחינות כששמעתי את החוויות של הנשים", מודה ד"ר קנר. "קודם כל, מהעובדה שיש קבוצת נשים שזה סבל עבורן, כל אחת מסיבתה היא. לאחת קשה עם גופה, לשנייה עם הבלנית. אבל היו גם נשים שסיפרו על בלניות מקסימות. יש נשים שמתארות שיחס הבלניות הרחיק אותן מהמקווה; אחרות דווקא מתארות שבזכות הבלניות התקרבו למקווה. בכל אופן, חשוב לזכור שבעקבות בג"ץ המקוואות שהיה לפני כמה שנים, נשים רשאיות לטבול במקוואות גם ללא בלנית".
היה מונולוג כלשהו שהפתיע אותך?
מה לגבי המצב התחזוקתי של המקוואות?
ד"ק קנר אומרת שהיו כמה מונולוגים שזעזעו אותה במיוחד. "למשל הסיפור של חוה (41), ממוצא אתיופי", היא מספרת. "באתיופיה היו מתחילים לטבול אחרי הפעם הראשונה שבה מקבלים וסת, גם אם זו ילדה בת 10. הקטע הקשה הוא במפגש עם המציאות הישראלית שלא קיבלה את זה ובזה לזה. כמו כן, חוה מתארת את הקשיים הנוראיים סביב מבנה המקווה עצמו. באתיופיה הן אף פעם לא ראו מבנה, אלא טבלו בנהר, במים זורמים. לכן זה היה נראה להן בלתי נתפס לטבול במבנה. הן לא יכלו להבין איך זה מטהר בכלל. כך חוה מתארת את החוויה: 'בשביל נשים שהלכו, המקווה עד היום נתפס כפוסט־טראומה, מקום שאישה לא יכולה להתקרב אליו'".
סיפור נוסף שטלטל את המחברת היה של דבורה, שבלילה מסוים נאלצה לעבור דרך ארבעה מקוואות. "בלנית אחר בלנית גירשה אותה, כי היא רצתה לטבול לבד", מספרת ד"ר קנר, "ואז באחד המקוואות היא נכנסת לחדר ההכנה, פשוט נשכבת על הרצפה וממררת בבכי. אבל כאמור חשוב מאוד להדגיש שהיו גם נשים שעבורן הטבילה הייתה חוויה מופלאה. זה מאוד סובייקטיבי. מה שמדהים בסיפור של המקווה הוא שכולנו כביכול יודעות על מה מדברים, אבל אצל כל אחת מאיתנו החוויה היא שונה".