מחאת MeToo# תפסה את דלינדה בכור חדד בביתה. "ראיתי טלוויזיה והיה אייטם על המחאה, על מה שקורה בהוליווד, ובעקבות זה בעולם כולו", היא משחזרת. "כשהאייטם נגמר, קמתי להדליק נר נשמה ובכיתי. בכיתי עלי ועל עוד מיליוני נשים בעולם כולו".


כשנחשפים לסיפורה של בכור חדד, מתקשים להאמין שזה קרה כאן, בישראל, במשפחה נורמטיבית. החודש יצא לחנויות ספר חדש, שמביא את סיפורה המצמרר. בספר, שקרוי על שמה - "דלינדה" - ויצא בהוצאת "אופיר ביכורים", תיאורי התעללות קשים - בילדותה בבית, וגם על ידי בעלה הראשון. היא נולדה לפני 35 שנים בחולון בשם דלית "לאמא רוסייה קרה ולאבא גרוזיני עם אופי פטריארכלי", לדבריה. אביה היה מתאגרף, כך "שלהרביץ הוא ידע", היא מחייכת במרירות. "המכות לא היו באות רק כעונש על משהו. זו הייתה פשוט דרך החיים בבית. מאז שאני ילדה קטנה קיבלתי מכות מאבא שלי".


מה עשית? 

"צריך להבין את המציאות שנולדתי לתוכה. אמא שלי הייתה אישה מוכה. לא סטירה פה, סטירה שם - אבא שלי היה מפוצץ אותה במכות, שובר עליה כל מה שהיה לידו. התבגרתי לתוך מציאות מעוותת עם הכחשה עצמית, חשבתי שככה זוגיות צריכה להיראות. שמדי פעם הגבר עצבני והוא מוציא את העצבים על האישה שלו. הטירוף הזה היה נורמלי עבורי". 


כשהמכות התחילו, הלכה לאמא, אבל מהר מאוד הבינה שלא ממנה תגיע הישועה. "מגיל קטן הבנתי שאמא שלי לא אוהבת אותי", היא אומרת. "מעולם היא לא אמרה לי מילה טובה וכל הזמן חזרה על אותם משפטים – שאני מכוערת ושאני לא שווה כלום. כשחזרתי מבית הספר עם ציון 100 במבחן, היא שאלה אותי 'ממי העתקת?'" 


בבית הספר לא שמו לב שמשהו לא בסדר?

"יום אחד הגעתי לבית הספר פצועה, לאחר מכות קשות שאבי נתן לי. המורות שאלו אותי איך זה קרה ולא ידעתי מה לענות להן, אז הזמינו את ההורים שלי לשיחה. הם הגיעו, הייתה שיחה, ולמחרת שוב קיבלתי מכות".


ככל שהפליא בה את מכותיו, כך היא אהבה את אביה יותר. "מאז שהייתי ילדה קטנה הוא אמר לי תמיד: 'אני האלוהים שלך. כל דבר שאני אומר לך לעשות, את אומרת אמן'", היא משחזרת. "הייתה לי תלות בו, כי לא הייתה לי דמות אחרת להיאחז בה". בגיל הנעורים היא כבר למדה לשקר להוריה. "המצב הזה, שהכל היה אסור, הפך אותי לשקרנית", היא מספרת. "שיקרתי כששאלו אותי לאן אני הולכת, החבאתי בגדים ואיפור בתיק או בארון החשמל כדי שלא יראו איך אני מתלבשת, ויצאתי, לא משנה לאן. העיקר לא להיות בבית".


בגיל 16 החלה להתרועע עם עבריינים. "חלק מהם הפכו היום לסלבריטאים", היא אומרת. "פותחים מהדורות חדשות, ראשי משפחות פשע. כל מה שלא קיבלתי בבית – קיבלתי מהם. אהבה, הערכה, וזה הקסים אותי. העבריינים שהסתובבתי איתם הרעיפו עלי מחמאות בלי סוף, קנו לי מתנות יקרות, שילמו עלי במסעדות, נתנו לי לנהוג במרצדסים שלהם. כשהייתי איתם זה היה כמו להיות בסצינה מהסרט 'החבר'ה הטובים', אבל כשחזרתי הביתה – חזרתי להיות לכלוכית, כך שהעדפתי להיות איתם כמה שיותר, כולל סיטואציות שילדה בת 16 לא אמורה להיחשף אליהן". בין היתר היא מזכירה שהייתה עדה לבוררות אלימה ולדקירה של צעיר שניסה להתחיל איתה. 


בהשפעת הסביבה, גם אצלה הפך הציות לחוק לחסר משמעות. "יום אחד, כשהייתי בת 16, אספו אותי כמה חבר'ה עם מרצדס מהבית בחולון, ועלינו על איילון כדי לנסוע לתל אביב", היא מספרת. "החלטתי שבא לי לנהוג והם כמובן נתנו לי. בלי רישיון, בלי שנהגתי אפילו פעם אחת". 


לרוע מזלה, ביקש שוטר מהחבורה לעצור לביקורת. בכור חדד, במקום ללחוץ על דוושת הברקס, לחצה על הגז ודרסה את השוטר. "השוטר צעק 'דורסים אותי! דורסים אותי!' ושני שוטרים שהיו איתו קפצו עלינו ועצרו אותנו", היא משחזרת. "ישבתי בתחנה, והחוקר שואל אותי מה הכתובת שלי. ידעתי שאם אני נותנת לו את הכתובת שלי – אבא שלי הורג אותי. נתתי כתובת שגויה".


איך נסגר התיק בסופו של דבר?

"הועברתי לקצינת מבחן, ובמשפט קיבלתי שנתיים על תנאי וקנס כספי". 


הבריחה מהבית

בגיל 17 החליטו הוריה שהגיעה העת שתתארס, ושידכו אותה לגבר שחי בלאס וגאס. "הוא הגיע לישראל כדי לפגוש אותי, ואיך שראיתי אותו הבנתי שאני לא רוצה להתחתן איתו", היא נזכרת. "לא נמשכתי אליו, לא הייתה שום כימיה. מובן שלא התחשבו בדעותיי והובילו אותי לאירוסים איתו. כשהבנתי שמכריחים אותי להתחתן עם מישהו שאני לא רוצה, ברחתי מהבית".


היא ברחה היישר לידיו של גבר אלים, מכור לסמים. "לא ידעתי שהוא כזה", היא מסבירה. "נמשכתי ללוק העברייני שלו. הוא היה גבר יפה ומסוכן וזה עשה לי את זה. אולי החסך בדמות אב נורמלית גרם לי להימשך לאנשים כוחניים, מבוגרים ממני ואנשי עולם תחתון. אבא כל הזמן היה כוחני, ונמשכתי לפחד".  ביום שהכירה אותו הוא לקח אותה לבית שבו התגורר עם אמו. "עשר דקות אחרי שנכנסתי איתו הביתה והכרתי את אמא שלו, הוא רב איתה, קילל אותה ושבר לה את הטלוויזיה", היא נזכרת. "היא ברחה מהבית ונשארתי איתו לבד, מרחמת עליו על כמה אמא שלו לא מבינה אותו. תבין, לא היה לי במה להיתלות – רק בו. מאז היום הראשון נשארתי לגור איתו ועם ההורים שלו. הוא כל הזמן היה על סמים, וכמה ימים אחרי שהכרנו הוא אנס אותי בכוח. נשארתי איתו כי ידעתי שאין לי ברירה ושהוא גלגל ההצלה היחיד שלי".


מהר מאוד הגיעו גם המכות. יום אחד, בשעה שצפו יחד בטלוויזיה, לקחה בכור חדד את השלט והעבירה ערוץ. זה הספיק כדי להפוך אותו למפלצת. "הוא התחיל להרביץ לי עם השלט ונתן לי בעיטות, וזה כשאני בתחילת הריון ממנו שהוא מודע אליו", היא מספרת. 


זו הייתה תחילתה של שגרה חדשה של אלימות, כשיום אחד הוא שופך עליה אקונומיקה וקולה, ויום אחר הוא מוציא אותה עירומה מהמקלחת, גורר אותה על הרצפה מהשערות וחונק אותה "עד שלא היה לי אוויר. רק אז הוא עזב אותי". יום אחד ברחה בכור חדד לאחד מחבריה בעולם התחתון, שאמר לה: "יש רק שתי אפשרויות - או שאני מעלים אותו, או שאת נשארת איתו ואוכלת את הדייסה שבישלת". 


היא מחליטה לחזור הביתה ולהתפלש בדייסה, ונראה שאף התרגלה. גם הולדת התינוק לא הוציאה אותה אל מחוץ למעגל האימים. "יום אחד הוא החביא לי אותו", היא מגוללת את סיפור זוועתי. "שאלתי אותו איפה הילד, והוא ישב על הספה צוחק ואמר 'תחפשי'. הפכתי את הבית, עד שמצאתי אותו בסל הכביסה, בין הבגדים המלוכלכים. זו כבר לא הייתה אלימות כלפיי, זה היה סדיזם. כל היום אמרתי לעצמי 'את לא יפה, לא מוצלחת, אף אחד לא אוהב אותך. בשביל מה לך לחיות?' החלטתי שאין טעם לחיים כאלה, כתבתי מכתב לילד שלי ובלעתי את כל הכדורים שהיו בבית: אנטיביוטיקות, נקסינים, אקמול, נורופן. מה שהיה בלעתי. קיבלתי סחרחורת והקאתי, אבל אלוהים רצה אותי בחיים".


ספרה של דלינדה


שליחות אלוהית 

עברו עוד כמה שנים עד שאזרה אומץ, ועזבה אותו. שנים ספורות אחר כך בכור חדד הכירה את בעלה הנוכחי, רוני, שלו היא נשואה זה 11 שנים. לזוג יש שלושה ילדים משותפים, בנוסף לבנה של בכור חדד מנישואיה הקודמים. "רוני המסכן חיזר אחרי במשך שנה עד שהסכמתי לצאת איתו", היא משחזרת. "הייתי בכזו טראומה שלקח לי נצח לפתוח שוב את הלב ולסמוך על מישהו". 


מה גרם לך לכתוב את הספר ולהיחשף כך?

"אני מרגישה שליחות מאלוהים לעזור לנשים לצאת ממעגל האלימות. אני הייתי אמורה להיות כותרת בעיתון: 'נרצחה על ידי בעלה'. שוטרת בתחנת המשטרה שהכירה אותי בגלל שהייתי מגישה תלונות על בעלי ומבטלת אותן אחר כך, אמרה לי יום אחד כששוב הגעתי לבטל תלונה: 'בסוף הוא ירצח אותך ותהיי כותרת בעיתון'. אז לא, הוא לא, ואני בחרתי בחיים, וחשוב לי שיידעו את הסיפור. אני רוצה להיכנס למקלטים של נשים מוכות ולספר להן את הסיפור שלי. אני לומדת עכשיו משחק בבית הספר של ענת ברזילי ורוצה לשחק בסרט על חיי, ואני רוצה להגיד לכל הנשים – לא נולדנו בשביל לסבול, נולדנו ליהנות. אם את נמצאת במקום שלא טוב לך בו, אל תהיי שם. קומי ולכי. אל תפחדי. תחושת השחרור והסיפוק שמגיעה אחרי התקופה החשוכה היא מדהימה".

כיום, למרות כל מה שעברה בילדותה, בכור חדד נמצאת בקשר עם אביה. עם אמה היא אינה מחליפה מילה, מלבד אירוע חד־פעמי לפני חמש שנים. "שנים שלא דיברנו, ופתאום היא מתקשרת אלי בוכה ואומרת לי שהיא עיוורת, שהיא לא רואה כלום", היא מספרת.


מה עשית?

"נסעתי אליה ולקחתי אותה לאיכילוב. מתברר שהיא הייתה אצל קוסמטיקאית ונכנס לה חומר כימי לעיניים. באיכילוב אמרו שנשרטה לה הקרנית וטיפלו בה. בנסיעה באוטו היא אמרה לי שאני חייבת להחליף את השם שלי, שאמרו לה שזה שם עם הרבה גזירות. למחרת הלכתי למשרד הפנים והחלפתי את השם לדלינדה. השמטתי את הת', החלפתי את המזל". 

לכתבות נוספות במעריב נשים, לחצו כאן