אמש שודר הסרט הדוקומנטרי "האחיות" המגולל את סיפורן המרתק של שתי אחיות: מרינה, שנולדה ברוסיה ועלתה לישראל כילדה בניסיונה לחדש את הקשר עם אחותה הבכורה טטיאנה, שעזבה את חייה בגיל 18 ונהפכה לנזירה בכנסייה יוונית אורתודוקסית. מאז שנהפכה לנזירה, טטיאנה חיה במנזר תחת השם "אחות ירושלים".
יוצרת הסרט דנאי אילון היא במאית, מפיקה, וצלמת, וסרטה "האחיות" הוא אחד מיני רבים. סרטיה שודרו במשך השנים בארה"ב וקנדה ופורסמו בערוצים שונים, ביניהם ה-BBC, ARTE, YNE ועוד. בראיון אישי למדור הנשים של "מעריב אונליין" מספרת דנאי כי "מעל הכל, הסרט בשבילי הוא סיפור נשי, המסופר מקול של אישה".
הסיפור ב"אחיות" מאד יוצא דופן, כיצד נחשפת אליו?
"יום אחד כשאני והצלם שלי ישבנו בחצר של המנזר ניגשה אלינו מישהי והתחילה לדבר איתנו בעברית בהתרגשות גדולה מאוד. זאת הייתה האחות ירושלים, הרגשנו שהיה לה סיפור יוצא דופן בעיקר בגלל הדרך שבה היא דיברה על המשפחה שלה בצורה כל כך מלאת געגועים. האחות ירושלים נתנה לי את הטלפון של אחותה שגרה בחיפה. כשהתקשרתי לאחותה הבנתי את גודל הדרמה".
מדוע הקשר בין המשפחה לטטיאנה נותק?
"הבחירה של טטיאנה יצרה קרע מאוד עמוק במשפחה. לא רק משום שהיה מאוד קשה להשיג אותה אלא משום שהיא בחרה בצורת חיים שהיה מאוד קשה למשפחה לקבל. הרבה זמן הם כעסו מאוד על כך שהמנזר בעצם פיתה אותה לבוא בגיל כל כך צעיר. מצד שני האחות ירושלים מאמינה שזו הייתה הדרך והיא הבינה את זה כמעט באותו היום שהיא הייתה בת 13. אז תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים על הסיפור. אבל הבחירה של טטיאנה בהחלט יצרה קרע מאוד עמוק במשפחה. כשעשינו את הסרט היה נראה שהקרע הזה הולך ומעמיק".
מה משך אותך לסיפור שלהן?
"שתיהן מאוד ריגשו אותי כנשים. בבחירה שבה הן עשו ובדרך שבה הן חוו את העולם. היה בהן מן עומק שאליו מאוד נמשכתי ורציתי להעביר את זה בצורה קולנועית. מעל הכל בשבילי זה סיפור נשי. הסרט מסופר מקול של אישה וקולות של נשים. הצורה שלו מאוד שונה, לדעתי אנחנו מעט מתקשים לקבל סיפורים שבסופו של דבר אין להם קתרזיס ,השלמה או מסקנה".
איזה שאלות הסרט מציף?
"הסרט מציג שאלות לגבי מה הוא מה המתכון לאושר, מה הופך בן אדם לשלם, והאם יש לנו את הזכות לשפוט מה נכון עבורו. הסרט מציף שאלות לגבי מה קורה במנזר, האם אנחנו יכולים לדעת? האם אי פעם נדע? שאלות על זהות, קבלה, על יכולת להסתגל במקום חדש. אני חושבת שהסרט מעלה הרבה שאלות אבל לא מנסה לענות על הכל, אלא מנסה להראות לנו 'מפה' בדרך אל הרגש, שבתוכה נימים שיוצרים את הקשר בין הנשים האלה".
האם אחת מהמטרות של הסרט הייתה לנסות לאחד בין טטיאנה למשפחתה?
"מאוד רציתי שהן תגענה להבנה שתאפשר להן לצמוח ולגדול בקשר ביניהן. אחות ירושלים הייתה במצוקה גדולה בזמן שהגענו וגם מרינה הייתה במצוקה גדולה משום שהקרע עם אחותה יצר לה איזשהו מטען בחייה האישיים, והיא הרגישה צורך להיפטר ממנו ולענות לעצמה על שאלות מסוימות. למשל, האם עשתה הכל על מנת להחזיר את אחותה הביתה? כשהגענו ליוון אני חושבת שזאת באמת הייתה הפעם הראשונה שהיה לה שיח מהסוג הזה עם אחותה.
המצלמה אפשרה את השיח הזה, כי שתיהן הסכימו לעשות את הסרט. אני חושבת שבעזרת המצלמה נוצר דיאלוג מאוד פתוח וכנה בין שתיהן. למרות שהאחות ירושלים לא מדברת או אומרת מה הדבר שכואב לה, אני חושבת שמרינה מצידה עוברת מסע מאוד חשוב שבו היא מנסה להבין, ובסופו של דבר מקבלת את המקום ואת ההחלטה של אחותה. והקבלה הזו, למרות שהיא מאוד כואבת ולמרות שהיא מרגישה שהיא איבדה אותה, זו כוונה חשובה על מנת להמשיך הלאה. הסיפור היותר גדול זה, איך כל אחת צומחת מהמקום הזה שהיווה כל כך הרבה כאב בשביל שתיהן".
הרבה סרטים שלך בעבר פורסמו בערוצים בין לאומיים , האם את מרגישה סיפור הצלחה?
"אני מרגישה בעיקר הוקרה שעד עכשיו הצלחתי בעזרת תמיכה מערוצים כמו כאן 11 לספר סיפורים מעניינים ופחות מסחריים, עם אמונה בקולה של יוצרת. בנוף הטלוויזיוני העולמי זה בכלל לא מובן מאליו. היה לי בעיקר מזל לעבוד עם עורכי תוכן נהדרים כמו איתי לנדסברג, נבו סיני אבט וסיוון ארבל שהאמינו בי ובסרט ונתנו לו את התמיכה שאפשרה לי לעשות אותו. בסוף כל סרט אני מתחילה שוב מחדש, וזה בכל פעם מאבק מהתחלה. אני חווה הצלחה רק כשהדמויות והקהל הודו לי על הסרט. לא מעבר".
לכתבות נוספות במדור נשים לחצו כאן