כל חיי הרגשתי בוגרת ומבינת עניין. כשנכנסתי לזוגיות הרצינית המשמעותית בחיי, עם הגבר שכה אהבתי, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא ישלוף את השייבה ובא לציון גואל. בדיוק עברנו לגור יחד בעיר הגדולה והתקבלתי לתואר השני בדיפלומטיה באוניברסיטה האליטיסטית, והכול התנהל כפי שדמיינתי (דירה מחולקת מגניבה ורועשת במרכז תל אביב, לימודים מרתקים, עבודה מאתגרת, פר"ח, בילויים, חברים). ואז כשחשתי שהנה מצלמים עליי עוד פרק בסדרה "פלורנטין"- ירד המסך. ההצגה האמיתית החלה.

בדיקה שגרתית אצל רופא הנשים העלתה ממצאים מחשידים, "וירוס הפפילומה האנושי". כשמו לא הוא - הוא פחות אנושי. פחות חברי. פחות יוצאת איתו לבירה בערבי 1+1 בבר השכונתי. כאן המקום לגלות: אני אדם חרדתי. כל בדיקה שצריך לעשות ולא לעשות - ביצעתי. כי כשאת גדלה בבית פולני צמד המילים "ליתר ביטחון" הוא כמו שלט חוצות של בר רפאלי באיילון.

רגשי האשם המתייסרים של "איך זה יכול לקרות דווקא לי?" לא הרפו ממני. התסכול מעצמי, מאותה לירון בת העשרים וחמש, שכל חייה הייתה כזאת ילדה טובה וזהירה והלכה לפי הספר (עד היום, אגב, לא ברור מי כתב אותו) לא נתן לי מנוח. דבר אחד היה ברור לי: אני חייבת לסיים את התואר, להתחתן ולעשות ילדים.

מהסיבות הלא נכונות. צילום: אינגאימג'

מה קורה לנו שנדמה לנו שאף אחד לא ירצה בנו כי יש בנו איזה חסרון פיזי או נפשי? למה אנו שופטים את עצמנו לחומרה יותר מאשר סביבתנו שופטת אותנו? איך קורה מצב שאנו נמצאים בזוגיות מהסיבות הלא נכונות, כי נדמה לנו שאף אחד אחר לא ייקח אותנו, כאילו אנו ירקות של סוף יום בשוק הכרמל?

סדרת בדיקות מקיפות שערכתי לאחר מכן, ומעקב של שנים, הביאו אותי לתודעה שיש לי תאים טרום סרטניים (אל מלא רחמים, מישהו?) ושאני אצטרך לעשות ניתוח להסרתם וגם, ככה בשביל הפינוק, קיבלתי מתנה לכל החיים - להיות במעקב. כאן המקום לגלות: אין קשר למספר הפרטנרים שאישה הייתה איתם (אפשר להפסיק כעת את הרמת הגבות). מסתבר, שמספיק שאישה תשכב עם גבר אחד ותידבק, תישא עמה את הווירוס ורק שנים אחר כך תגלה אותו (ממש סוזי סופרייז). והסטטיסטיקה, כמו תמיד, היא לרעתנו 1:3. ממש כמו אחוז הגירושים. מסתבר שאני נופלת בשתיהן, ברת מזל שכמוני.

הימים חלפו, להריון נכנסתי וגם ילדתי בשעה טובה. ועדיין לא הפסיקה לרחף במוחי המחשבה האם הלחץ להורות התעצם בעקבות הגילוי הרפואי המרעיש.

לימים, כשהתגרשתי, ממש התביישתי לשתף את הגברים המשמעותיים בחיי במידע זה. פחדתי שבנוסף לחסרונות שאני רואה בעצמי, אני אפסל על הסף בגלל המידע האיובי הזה.

היום אני מתחילה לעכל שיתרונותיי עולים על חסרונותיי. ומצב רפואי אף פעם לא יכול להיות חיסרון, כי הוא פשוט חלק ממך. אני חושבת שרק אז הבנתי למה אני חייבת להפסיק לפצות את הסביבה בקול רועם, צחוקים ופרובוקציות. למה אני חייבת להפסיק להוריד מעצמי בעצמי. כי בשורה התחתונה, כשאני מביטה במראה, אני רואה אישה - ילדה יותר אמיתית ושלמה. והפפילומה? אולי בכל זאת נצא לאיזה סבב ברים בעיר הגדולה יחדיו. נראה מי תפרוש ראשונה.