"כעת נעבור לטקס קבלת המתנות שבני זוגכן המרגשים קנו לכן לכבוד יום האישה - יום המשפחה". הסתכלתי על עצמי והקשבתי לרחשים שסביבי. כל האמהות באותו גן בשרון נעו בהתלהבות בכיסאות הילדים שהיו קטנים בכמות מידות על עכוזן והתחילו במניפסט המושמע והמוגזם בכל הדורות, במבטא אליטסטי כבד:"אוי, בעלי, שיהיה בריא, אין, איך הוא יודע להפתיע, הייתה לי הרגשה. אין עליו, איך הוא הסתיר את זה מפניי". הסתכלתי על הגננת. היא הסתכלה אליי ודמעות נקוו בעיניי.

האמא היחידה בגן שקוראת תיגר על פאקינג יום המשפחה המדומה הזה, כי רק לפני כמה חודשים פירקתי משפחה במו ידיי בהצלחה יתרה (אולי על זה מגיעה לי מתנה?). ואותה גננת רגישה, הגיעה אליי ואמרה לי "קניתי לך ורד". זהו. הגעתי לשיא השפל. אין לי בן זוג. בתחושה פיידתי את ערך המשפחה. הגננת קונה לי פרח. איפה המיטה הקרובה בנמצא עם שמיכת הפוך העבה שאתכסה בה ולא אצא לעולם? או לפחות עד שיגיע איזה עלם חמודות ויגאל אותו מרחמיי העצמיים?

יצאתי בריצה מהגן לכיוון האוטו, בקושי מצליחה להתניע, בקושי מצליחה לנהוג את הנסיעה הזאת של חמש הדקות הללו לכיוון הבית ההוא שקנינו רק לפני מספר חודשים. הארמון המדומה הזה שהפך לצריח של כאב. לא זוכרת מתי בכיתי ככה, בכי קורע לב, מעומק התקופה הזאת של הגירושים, שכבר רציתי שתעבור.

שלוש שנים אחרי, גן אחר, במרכז הארץ. אני כבר גרושה. הרכבתי את רסיסי הבושה לכדי בטחון עצמי משולהב. ואז מגיע הרגע הזה שכל זוג גרוש נחנק ממנו לכמה רגעים. הגננת כותבת מייל: "אנא הביאו תמונה משפחתית". רגע. שנייה. עוברת על התמונות בסמארטפון. יש לנו תמונה משפחתית מיום ההולדת הזו. התלבטות. מה זאת משפחה? להביא תמונות מהרגע שהוא היה תינוק והיינו משפחה לדוגמא, כמו בפוסטר של שילב בקניון איילון, משפחה אשכנזית איכותית לכאורה, כשבפנים התנהלנו יותר כמו משפחה מזרחית, או להביא תמונה ברוח התקופה, שאני עם כמה קילו יותר של אכילה רגשית אך אנו דוגמא לגרושים- מתפקדים- מפרגנים?

בסוף החלטתי להביא מספר תמונות. שהגננת תתאמץ קצת. מה קרה? רק אני צריכה לעשות כאן פסיכומטרי של המשפחה החדשה בעידן שבו האנשים עצמם הגדירו את המונח הזה במושגים הכי אמיתיים של 2019?

פתאום זה הכה בי שוב. הבן שלי ביקש ש"אבא יבוא לישון אצלנו ונעשה לו אח או אחות".פתאום אותה תחושה כמו הגן הזה בשרון, דאז. כאילו אני שולטת ביד רמה על המצב ובו זמנית הקרקע נשמטת מתחת לרגליי.

יש כאן למעשה צוואה בלתי כתובה. אני לא יכולה להשאירו לבד בעולם. הבנתי את השיר כעת לאשורו. "זה התחיל בשני הורים עליזים וצעירים, שהולידו בשבילי את המשפחה שלי".

להיות אם גרושה (והמחמירים אף יגידו חד הורית, למרות שאני קוראת תיגר על הגדרה זו מעצם הצליל שלה), זה לא רק בנקודת זיכוי במס, או הנחה בארנונה.

להיות אם חד הורית זה להיות אשת קריירה נוסקת, פלוס להיות אמא במשרה מלאה פלוס, אם אפשר להיות טיפה בכושר (אחרי הכול מדריכת חדר כושר בדימוס צריכה להוות דוגמא), ולהצליח גם קצת לחסוך כסף מהשעות לא שעות שאת עושה בעבודה, כי מתישהו תרצי חופשה מגניבה, אה, וגם אם אפשר בין לבין לקיים חיי חברה.

ואולי בין הדברים החשובים, להצליח למצוא זוגיות הגיונית בים הדוש באגז בהם את נתקלת. כי בסוף, יש יותר מאהבה אחת בחיים. ואז הבנתי. זוהי המציאות שאייצר סביבי. ככה ייראו חיי המשפחה שלי. נטולי הדשא של השכן, ללא הזיקוקים והתמונות המגניבות ברשתות החברתיות. אני חושבת שצריך להמציא יום חדש בשנה, עם טקס הדלקת משואות בנמצא, "יום הגרושה בלי בושה". מתנדבת להנחותו בחדווה.