פגשתי אותה לראשונה בטוקיו, היא, ציפי לבני, שרת החוץ ואני כתבת של אתר חדשות ישראלי מוביל. נתנו לי חמש דקות ריצה למעלית איתה. במועדון העיתונאים הזרים בטוקיו קיבלו אותה כ"ראשת הממשלה הבאה של ישראל", והשמיעו הקלטה נדירה וישנה של גולדה מאיר באותו אולם.

באותו יום היא נראתה לי מחוספסת ולא נגישה, ולא הצלחתי להתחבר אליה. אחר כך קראתי שבטקס כינון הסכם חקלאות עם מדינה אפריקאית, היא איחרה בשעתיים בגלל השתתפותה בקבינט, שעטה לחדר, ושאלה במוטיבצית ייתר את השגריר האפריקני שנדהם מהתנהלותה: "טוב, איפה חותמים!".

כזו היא ציפי. בלי בולשיט. בלי משחק מקדים. ישר לעניינים. וזה לרוב היה לה לרועץ. מאז שאבי גבאי סילק אותה בבושת פנים מהשותפות עם "המחנה הציוני", אני רואה אותה בצורה אחרת. יותר אנושית. והיום היא הייתה במיטבה. נווה מדבר של אחריות, יושרה, אותנטיות, וכנות, במדבר של זיופים, ציניות, קומבינות, תחמנות ורמה נמוכה מים המלח.
 

לבני מודיעה על פרישתה. צילום: אבשלום ששוני


לבני הזילה דמעה, ועוררה את הערכתי. גבר לא היה מעז לחשוף את רגשותיו, כי זה כמובן יציג אותו מיד כ"לא גברי", תחת מסכת הסטראוטיפים והצווים החברתיים שגדלנו עליהם - "נשים רגשניות" ו-"גברים חזקים". 



 
היא גם לא פחדה לבקש סליחה, ולא ממקום של חולשה, אלא ממקום של כוח ועוצמה. סליחה של אדם ששלם עם מה שהוא עושה, ולא פוחד להודות בטעויות, ולהכות על חטא. ממקום של אישה נשית, שלא פוחדת לחשוף את הבטן הרכה, ולא פוחדת להראות "לא גברית", כמו בני "המין החזק". בכי הוא לא דבר שיש להתבייש בו. זה אנושי וטבעי ומרגש, וכן, גם ה"מין החזק" בוכה לכרית בלילה. מי שצחק, ביקר ולעג לדמעותיה יכול לזכור כמה מעט גברים ידעו לפרוש בכבוד, לבקש סליחה, ולהזיל דמעה בלי לעשות מזה עניין.