דליה איציק לא שוכחת את 4 במאי 2006, היום שבו שברה תקרת זכוכית כאשר נשבעה אמונים כיושבת הראש הראשונה בתולדות כנסת ישראל. כעבור פחות משנה הגיעה המורה מבית הספר כצנלסון בירושלים לשיא הקריירה הציבורית שלה, כשהחלה לכהן כנשיאת המדינה בפועל במקום משה קצב שסרח.

“עד היום לא ברור כיצד עברו על המדינה - שבה כיהנו כבר ראש ממשלה אישה ומבקרת מדינה ונשים מילאו בה משרות בכירות אחרות - לא פחות מ־58 שנה עד שזכתה ליושבת ראש לכנסת", משתאה איציק. “’את בטוחה שתוכלי?’, שאלו אותי בפליאה חברי כנסת, כאילו עמדתי בפני משימה בלתי אפשרית.

לא האמינו ביכולתי להשליט סדר במליאה. למרות זאת, לא נדרשתי להלום בפטיש ולו פעם אחת. עד מתי נזכיר את גולדה ונתרפק עליה, כשאני עדיין האישה היחידה שהצליחה להגיע לראשות הכנסת, לעומת מעמדן הבכיר של נשים במערכות המשפט והבנקאות? אולי זה מפני שהפוליטיקה יותר חשופה וחודרים אליה אלמנטים של כוח. כמעט היה כאן מצב שאין לו אח ורע בעולם: לא היה חסר הרבה שאלי בכנסת ואל דורית ביניש בבית המשפט העליון עמדה להצטרף ציפי לבני כראש ממשלה. הוחמצה הזדמנות לשלוש נשים במקביל בראש שלוש הרשויות. פספוס ענק".

את אופטימית שזה יקרה?

“להפך. אני חושבת שיש נסיגה. כאישה יחידה בקבינט המדיני־ביטחוני, שמעתי הערות שמקומן איננו היכן שעוסקים בחיי אדם, ולא רק שמעתי. כשומרת פתקים אובססיבית, יש אצלי תיעוד לאותן הערות בנוסח של: ‘תהיי נחמדה, אבל אל תתערבי’".

ייחלת לתפקיד יו"ר הכנסת?

“רחוק מכך. לא עלה בדעתי שאפנה מהוראה לפעילות ציבורית, גם אם יש כאלה שיכולים להעיד כעת שהבחינו כבר אז ביכולת שלי להזיז דברים. לו היית אומר לי בתקופה ההיא שאהיה שרה ויו"ר הכנסת, הייתי שואלת אותך איזה כדור לקחת. מאוד הופתעתי כשאהוד אולמרט הציע לי את ראשות הכנסת. הרי לא הייתי שייכת למיליה שלו ולא חסרו בינינו ריבים והתנגשויות פוליטיות. כסגניתו של טדי קולק בכהונתו האחרונה כראש העיר ירושלים, לא סלחתי לאולמרט על הניצחון עליו ב־92’.

חיים רמון. צילום: אריאל בשורחיים רמון. צילום: אריאל בשור

כשהוא הרכיב את ממשלתו ולא ראיתי סיכוי שאהיה בה, עלו בי הרהורי פרישה. כשנפגשנו, אמרתי לו שאני הולכת להודיע שאני עוזבת ורוצה שהוא יהיה הראשון שישמע זאת ממני. אז הוא קם מהכיסא ואמר: ‘דלינקה, אל תבלבלי את המוח, דווקא הערכתי אותך ועומדים לקרות דברים חשובים; תישארי’. ואכן נשארתי. כשאמר לי בבוא היום שאהיה מועמדת קדימה לראשות הכנסת, השבתי לו בכנות: ‘אמרר לך את החיים, תחשוב פעמיים’. הוא אמר: ‘אני סומך עלייך, ורק מבקש ממך שתנהלי את הכנסת בכבוד’".

מכובד, לא?

“אכן, זה מה שקנה אותי. חששתי שיבקש לשלוט בסדר היום של הכנסת ולהעלות חוקים כרצונו. היה תענוג לעבוד איתו. הוא נתן לי מרחב נשימה ולא כפה דבר". והוא עצמו הידרדר עד הכלא.

“קיבלתי בכאב עצום את מה שקרה לאולמרט. לא אהבתי אותו עוד כראש העיר ירושלים, ופתאום, לאחר שהתייחסתי בחשדנות להצעה שלו שאכהן כיו"ר הכנסת, הוא התגלה לי כאדם אחר לגמרי, מאוד אמפתי ובעל יחס חם כלפי העובדים שלו. כיום אני מעריכה אותו כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו למדינה. יכול להיות שבמאסר שלו נהגו בבחינת ייקוב הדין את ההר".

איציק מספרת כי “כשנכנסתי לתפקיד, היה לי ברור שעלי למלא אותו בדרך הכי ממלכתית שאפשר. אני לא רק יושבת הראש של קדימה, אלא של כל הבית, אם כי בעת הצורך צעקתי על כולם, לרבות הגדולים ביותר. באתי מוכנה לתפקיד, הייתי שרה בשלושה משרדי ממשלה וגיליתי כנסת מוזנחת עם מסדרונות עזובים, שירותים בושה וחרפה ומתנות שהובאו על ידי אורחים מחו"ל והיו מוסתרות מעין הציבור. כשראיתי במשכן שטיחים רקובים, מאוד כאב לי".


ובאשר לגובלנים של שאגאל?

“אני רואה שעלית על העניין. כאן קיבלתי דוח ולפיו אותם גובלנים, שלא ידעו את ערכם, מתפוררים. מומחים קבעו שאין מנוס אלא לשלוח אותם באונייה לצרפת כדי לשקם ולהציל אותם שם. לקחתי סיכון. זה לא היה עובר אצלי בשקט אם הם היו ניזוקים בדרך. אגב, מבלי להתיימר להבין באמנות, הבאתי לתחלופה בציורים המוצגים במשכן, מה שהביא למחאות נגדי מצד ציירים ותיקים. זה לא הכל; הבנייה בכנסת וסביבה ארכה שבע שנים מעבר למתוכנן. לשבת עם הנשיא בוש על רקע רעש של דחפורים מבחוץ זה היה משהו שלא ייאמן. הייתי מגיעה למשכן בחמש וחצי לפנות בוקר ומוודאת שלא יהיו הפרעות בהמשך היום".


רק לא ג'ינס

בולדוזר יוצר מטבעו אנטגוניזם. לא כולם אוהבים את איציק, אבל איש לא ייטול ממנה דברים הנזקפים לזכותה, כמו העסקת בעלי צרכים מיוחדים. “הם היו מאושרים לקבל תלוש משכורת ומאיך שחגגנו להם ימי הולדת", היא אומרת. “עד היום אנחנו בקשר. כשהם כותבים לי דברים כמו ‘בזכותך קיבלתי מעמד בחברה’, זה מרגש".

כמי שבאה מבית קשה יום, איך נהגת כשנדרשת לפיטורי עובדים?

“מפני שהייתה בכנסת מעין אבטלה סמויה, לא היה מנוס מפיטורי עובדים, בפרט אלה שלמעשה לא כל כך רצו להישאר במערכת. דאגתי שיקבלו פיצוי הולם ושניפרד ברוח טובה. הכסף שחסכנו מפיטוריהם הועבר, לפי הצעה שלי, לשיקום נזקי הצפון במלחמת לבנון השנייה".

אותה מלחמה פרצה כחודשיים לאחר כניסתה לתפקידה. “לא אשכח את התפרעויות המשפחות השכולות במשכן", היא משחזרת. “הוריתי לעובדי הכנסת לנהוג באיפוק, גם כשבזמן נאומו של ראש הממשלה אולמרט השליך אחד המתפרעים במחאה את תעודת הזהות שלו מהיציע".

איציק עוררה מחאות קולניות כשדרשה לשנות דפוסי לבוש במשכן. “רציתי פרלמנט חי, ויטאלי ובועט, אבל לא בג’ינס", היא מציינת. “ביומיום אני לא נגד ג’ינס, רק לא במשכן, שם חשבתי שראוי שנימנע מכך. מי שנהגה להפר את קוד הלבוש שהנהגתי הייתה שלי יחימוביץ’. ולא רק ג’ינס. דרשתי לא לבוא לכנסת בסנדלים ובכפכפים. זכורות לי עוזרות פרלמנטריות שהיו מגיעות לכנסת לבושות בגופיות עם בטן חשופה. הכל בסדר, אבל בכנסת לא הולכים כמו בחוף הים. אז הפסקתי את התופעה. ראיתי בשמירה על כבוד הבית שמירה על כבוד המדינה".

מבין גדולי עולם שהתארחו בזמנה בכנסת היא מציינת את הנשיא ג'ורג' בוש הבן. “במציאות הוא הרבה יותר מרשים מכפי שהציגה אותו התקשורת", היא מעידה. “פגשתי איש מקסים, שופע בדיחות ומלא חן, והשיחה איתו התנהלה בלי מחיצות. התרשמתי פחות מברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה. אולי הייתי מוטה בנוגע אליו לאחר כל מה שקראתי עליו. עם סרקוזי, נשיא צרפת דאז, אפילו היה לי מעין ויכוח. כשהעיר שהכל שטחים, הגבתי במלוא הנימוס האפשרי שזאת גישה שטחית, שכן פיגועים יש בכל העולם, גם היכן שאין בעיה של שטחים. רושם רב עשתה עלי קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שגילתה בשיחה בינינו יחס אוהד כלפי ישראל. זה יצא ממנה באופן טבעי".

איציק מספרת שלא כל המפגשים התנהלו על פי כללי הטקס. “בביקור אצל הנסיך צ’ארלס בלונדון, הוא לקח אותי אל המרפסת כדי להראות לי את הגן שמקיף את הארמון", היא משחזרת. "אגב כך, הוא העיר שלא קל לו עם התקשורת, שצריך לפתח חוש הומור כדי לשרוד מולה. לדבריו, לא פעם קרא מה שכתבו עליו, והתפלא אם התכוונו אליו".

ובמעבר חד אל מי שהיה הקרוב ביותר אלייך בפוליטיקה, חיים רמון.

“אכן, לא מצפים משר בכיר שבדרך לישיבת קבינט ייתפס בנשיקה של קלות דעת עם קצינה צעירה, מה שהתקבל כמעשה מגונה. מצד שני, יש גבול. לא כל דבר הוא פלילי. יש עבירה אתית. יש עבירת משמעת. נראה לי שעם רמון הלכו צעד אחד רחוק מדי. העונש אמור להיות בהלימה למעידה. חבל שכך הופסקה בבת אחת הקריירה הפוליטית שלו".


ייתכן שהרקע המקביל שלכם - את בשולי שכונת רוממה בירושלים והוא בשטח הגדול ביפו - חיבר ביניכם?

“יש משהו בהשערה שלך. חיים בחור הרבה יותר רציני ממה שנוטים לחשוב עליו, עם כל משובת הנעורים שמייחסים לו. הוא יכול היה להיות ראש ממשלה טוב".

פצע עמוק

אזכור שכונת רוממה מעביר אותנו באחת אל אדן הזינוק הבעייתי שהיה לאיציק בילדותה בירושלים, בניגוד לחיים הנוחים שמהם היא נהנית במקומה הנוכחי, במגדל המגורים המתנשא מעל גן העיר בתל אביב. איציק לבית בלאס (66), אחת משמונת ילדיהם של הורים יוצאי עיראק, נזכרת: “היו זמנים שבהם גדלנו על לחם ומרגרינה. לאחר שאבא נפל לאלכוהול באופן מזעזע, אמא גידלה אותנו כמו לביאה וקיוותה - לשווא - שנצליח להציל אותו. אז לא חלמתי שאגיע לאן שהגעתי. איך יכולתי לחלום, כשאחרי הלימודים בתיכון הדתי ‘אוולינה דה רוטשילד’ הייתי יוצאת לעבודות ניקיון בבתי המורות?".

לצבא לא התגייסה, לאחר שהצהירה על היותה דתייה. “נשאר בי פצע עמוק מזה שלא שירתי בצה"ל", היא מודה. זה לא עצר אותה. היא למדה בסמינר למורות “אפרתה", ולדבריה המורה נותרה מוטמעת בה עד היום. לצד עיסוקה בהוראה למדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בספרות ובהיסטוריה. עם הזמן נהייתה ראש הסתדרות המורים בירושלים, ובמקביל כיהנה בוועד המנהל של רשות השידור.

לדבריה, מאותה תקופה, לפני 30 שנה, מלווה אותה טראומה, לאחר שהייתה מעורבת בתאונת דרכים שבה קיפח את חייו ח"כ מיכה רייסר מהליכוד. “אני לא נוהגת מאז", איציק חושפת. “עצתי למי שעובר תאונת דרכים היא לקבל עזרה וטיפול בזמן".

היא הצטרפה למפלגת העבודה, ועם תפקידה בהסתדרות המורים נבחרה למועצת העיר ירושלים. כסגניתו של ראש העיר טדי קולק קיבלה לידיה את תיק החינוך. ב־92’ נבחרה לראשונה לכנסת, מטעם העבודה. היא כיהנה כשרה במשרדי איכות הסביבה, התעשייה והמסחר והתקשורת בממשלות ברק ושרון, ש"עם שניהם הייתה לי מערכת יחסים מאוד לבבית וחמה".

כשאיציק נשאלת לגבי הקשר הקרוב שהיה לה עם שמעון פרס, מי שהיא ורמון עברו עמו מהעבודה לקדימה, תשובתה עשויה להפתיע את אלה שראו בה יונה צחורה בפוליטיקה. “אני מאוד ביטחוניסטית בגישתי ופרס בא משם", היא מציינת. “השמאל הרדיקלי במפלגה לא עיכל אותי, מה גם שייתכן שהתלווה אלי איזשהו ווייב ליכודי משום שבאתי מבית ימני ברובו. משהו מזה נשאר אצלי ואולי הביא אותי להצביע בבחירות האחרונות בעד ליברמן, כמי שמכירה אותו מקרוב ולא לפי התדמית. הוא היה שר ביטחון שקול ואוהב אהבה אמיתית את הארץ הזאת".

כשהיא נשאלת למי היא תצביע בבחירות מחר, היא מסרבת להשיב. אז אנחנו חוזרים לפרס. “כשהוזמנתי אליו לקראת בחירות 92’, לא ששתי לבוא אליו", היא אומרת. "לא הייתי רביניסטית, אבל הערכתי את רבין דווקא כשראיתי את הלבטים שלו בעניין השלום עם הפלסטינים. גם הביישנות שלו שבתה את לבי. אבל די מהר עברתי לצד של פרס ונוצר בינינו קשר. הוא ידע להקסים ולמשוך אנשים אליו".


איך את מסבירה את המעבר לקדימה?

“זה התחיל בתחושה לא טובה שהייתה לי בעבודה כבית פוליטי. ראיתי אותו כל הזמן מסוכסך ומפולג, בניגוד לאחדות בליכוד, אף על פי שגם שם הם לא מאוהבים זה בזה. יש בעבודה סוג של הרס עצמי. אם שרון לא היה שוקע בתרדמת, קדימה לא הייתה מתפרקת. קרה מה שקרה עם אולמרט ולבני, שאולי התכוונה לטוב, אבל התגלתה כמי שאין לה כישורים פוליטיים במובן הכי בסיסי של המילה. לא עזרו ההתרעות שלי בישיבות של קדימה, שמה שקרה בשינוי של טומי לפיד עלול לקרות גם לנו".

בגלל זה קדימה התאיידה?

“בהחלט. השגיאה הנוראית הראשונית של ציפי הייתה לא להיכנס לקואליציה עם ביבי. עם 28 מנדטים הייתה לנו אפשרות להשפיע בממשלה שלו. יש בי צער על שלא מנענו ממנה את הצעד השגוי שעשתה. אסור גם לשכוח את שאול מופז, שמהרגע הראשון לא קיבל את המנהיגות שלה".

בעקבות נבצרותו של קצב שימשה, כאמור, בד בבד עם כהונתה בכנסת, כנשיאת המדינה בפועל במשך חצי שנה. “התעקשתי להיכנס רק למשרד במשכן הנשיא ולא לשבת על כיסאו של קצב", היא מספרת. “התפקיד הביא לי כבוד, אבל ידעתי שזה זמני".

איך היה?

“בחנו אותי בזכוכית מגדלת כפי שלא היו בוחנים ממלא מקום נשיא גבר. רק על אישה יכלו להגיד: ‘שוב היא באותה חליפה’, לאחר שעברתי מטקס לטקס. הרגשתי מחויבת להתכונן ביסודיות לקראת כל ביקור או אירוע, שלא אתפס באיזו התקלה. הבנתי שכישלון שלי עלול להתקבל ככישלון של כלל הנשים".

כנשיאה בפועל, השביעה שגרירים זרים וחננה אסירים. “קראתי בחרדת קודש כל תיק של אסיר שהועבר אלי", היא אומרת. “במקרי קיצון, כמו אונס נורא ושוד של זקנה חסרת ישע, החזרתי את התיקים. לעומת זאת, המלצתי ללא היסוס על שחרורה של ח"כ לשעבר נעמי בלומנטל, שקודם לכן, בזמן אמת, התנגדתי להסרת החסינות שלה. הרגשתי שנהגו איתה כדרך בית שמאי".

שלי יחימוביץ'. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90שלי יחימוביץ'. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אם השתעשעת בינך לבין עצמך ברעיון להמשיך בתפקיד, פרס עמד בדרכך אל היעד.

“אולמרט - כן, שוב הוא - הציע לי בקיץ 2007 להתמודד על הנשיאות. הודיתי לו, אבל אמרתי שהתפקיד של פרס. כשאולמרט אמר שהוא לא יתמודד, הבהרתי לו שאני מכירה טוב יותר את פרס, ואני לא רואה טעם לצאת נגדו".

כעבור שבע שנים, עם תום כהונתו של פרס, הייתה בין המתמודדים על כס הנשיא. “חשבתי שאני מאוד בשלה", היא מנמקת. “הצטערתי שריבלין הכניס דם לא טוב להתמודדות הזאת. באתי להתמודדות מבחוץ, בלי מפלגה. לא הלך".

קודם לכן, בראשית 2013, עם התפזרות הכנסת ה־18 ולאחר התפרקות קדימה, הודיעה על פרישתה מהפוליטיקה. “לאחר 20 שנה בכנסת, שקט לי", היא טוענת.

את משלימה עם השקט?

“זה מעורב. אני עדיין מרגישה קשורה לכנסת, אבל יש לי חיים חדשים. אני מלמדת - מהניסיון שלי, לאו דווקא מהספרים - ממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, שם למדתי משפטים לתואר ראשון. חזרתי להיות המורה דליה".

הרחק מהמצוקה בילדותה ברוממה, ניכר בה שהיא נהנית מהחיים. איציק, שכותבת שירה למגירה, היא דירקטורית בחברתו של רמי לוי, בתאגיד המיחזור אל"ה ובחברת כנפיים, בעלת השליטה באל על, מה שלא משחרר אותה מפחד מפני טיסות שמתלווה אליה במשך השנים.

“אנשים לא מאמינים לי עד כמה הפחד הוא מוטיב חזק אצלי", היא אומרת. “אני פוחדת פחד מוות מג’וקים וגם לשחות, מאז שכילדה כמעט טבעתי במקווה. כל מי ששוחה נראה לי אמיץ בינלאומי, אבל אני עוד אלמד".

בעלה, דני, הוא גמלאי של חברת החשמל. לזוג שני בנים ובת נשואים ושישה נכדים. “ילדיי מאוד מעורבים בחברה הישראלית ואני שמחה שהם לא הלכו בעקבותיי לפוליטיקה", היא מצהירה.


זה היה נורא כל כך?
“בכלל לא. יש לי כבוד גדול כלפי נבחרי ציבור שלוקחים את עבודתם ברצינות. מבחוץ זה נוצץ, אבל המציאות שונה לגמרי. לעיסוק בפוליטיקה נלווה הרבה מתח. כל ישיבת קבינט שנטלתי בה חלק אולי תרמה לשני צנתורי הלב שעברתי".

שילמת מחיר?

“לא הייתי רוצה שזה ייראה כך. דווקא אהבתי את העיסוק בפוליטיקה, שהיה מרתק, אבל בסך הכל לא הייתי ממליצה עליו לילדים שלי".