"אני לא יודע אם אני לא נמשך אליך כי אני לא מתאהב בך, או אני לא מתאהב בך כי אני לא נמשך אלייך". כך אמר לי אותו בחור תכול עיניים, שממש רציתי להתאהב בו, לא פחות מאשר שרציתי שיהיה לו את הגן הזה להתאהב בי. "זוהי כבר פגישה רביעית, ואם זה לא קרה לי עד כה- זה אומר דרשני".

הסתכלתי עליו בעיניים עצובות, לא בטוחה אם הוא צוחק או שאני בוכה. הדבר היחיד שאני זוכרת מהערב הזה הוא כוס יין נוספת שהספקתי לשתות, כדי להמתיק את הגלולה, רצון באינטימיות שגובלת בתחינות והסברים של הרס עצמי, ברמות שכנוע שלא היו מביישות את רני רהב, ושיא הערב הגיע כשעמדתי עירומה (עד לרגע זה לא ברור מדוע) מול הגברבר בעיניים מצועפות, תוך כדי אכילת קרקרים עם קוטג' להוריד את ההאנג אובר. הדבר היחיד אגב שירד באותו ערב היה הכבוד שלי. ימים רבים לאחר מכן ניסיתי לחפשו על מרצפות ביתי.

אירוע מכונן זה וחגיגות יום העצמאות למדינה בשילוב זיקוקי העצמאות הפרטית שלי, אותה אני חוגגת כבר שלוש שנים, גרמו לי לתהות מה כאן בעצם לתפארת מדינת ישראל, לתפארת גופי ונפשי.

אני חושבת שבראש ובראשונה התחלתי להבין גברים. זה אומנם עלה לי בים יזע ודמעות, ותוך כדי התהליך נשאתי על עצמי תפקידים רבים לא פורמאליים כמו יועצת מינית וזוגית, ריבאונד העשור, החברה הטובה שתהיה שם גם אם תגיד לה בפרצוף שחוץ מסקס לא יהיה ביניכם דבר, האחות הגדולה שמעולם לא הייתה, האימא שעלתה מן השאול ורחמנא לצלן, גם האבא שידע לצעוק והיית בוכה ממנו.

במכלול הכובעים והדרגות שהחלפתי את הזמן, הבנתי שככל שאני מתרחקת מהאירוע אני מתקרבת יותר אל עצמי. כלומר: הבנתי שאותם גברים שנראו לי אז סופר סקסיים ואטרקטיביים, רק צריכים את ה"שמיכי" שלהם, אצבע בפה ואישה שתגונן עליהם. מגניב סך הכול, הגיוני וקצת פחות אני.

רק צריכים "שמיכי", אילוסטרציה. צילום: אינגאימג'

בהמשך, כשהבנתי שאני כבר מעוניינת במערכת יחסים רצינית (מונח שקיבל מטמורפוזה עם הזמן), קלטתי שאני לא נמצאת בוועדת קבלה של התוכנית "קחי אותי לירון", או משיקה את מיטב קסמיי מול נבחרת השופטים של "הכוכב הבא". אף אחד אינו צריך ללחוץ על הבאזר, כדי להעלות אותי בטבלה, אמדורסקי לא חייב לתת לי וי כחול. זה בסדר להיות מי שאני ויתרה מכך, מסתבר שזה אפילו מושך. הרצון העגום של הפיצוי העצמי להראות שאני מגניבה, קלילה וזורמת, לעתים יותר ממפלי האיגואסו בברזיל, בטיול של אחרי צבא, לא עשה עימי חסד.

המופע שהבאתי לכל דייט, האאוטפיט המוגזם שעלה עליי, למרות שאני אחרי לידה (שש שנים, אבל מי סופר), הצחקוק המתלהב מכל בדיחת קרש של הגברבר מולי, הדמעה בזווית העין שהייתה לכאורה מהתרגשות, שלימים הבנתי שאני בוכה קצת על עצמי, הרצון לדבוק בלירון שיצאה מעבדות לחירות, השאירה אותי בעבדות המתייסרת הזאת של ההוכחה העצמית זמן רב מדיי.

הכמיהה לאהבה, אף על פי שאינני בטוחה אם אני בכלל רוצה את הגבר המיוזע והנוהם מולי, הביאה אותי לתובנה שאני צריכה להבין אם בכלל בא לי עליו לפני שהוד רוממותו שערות בתחת שם עליי את ה"סטמפה" שווה פרוטה. תובנה זו העמידה לי מציאות אחרת. כתבתי לעצמי את זה ביומן לפני כל פגישה ושיננתי זאת כמו מנטרה שאני עושה לפני ראיונות עבודה "זה לא התפקיד, אלא זה הסיפוק שאקבל ממנו".

החלטתי שמספיק לדבר על הסטטוס שלי ושלו ומה העתיד טומן בחובו. אמרתי לעצמי שאני חייבת רגע להבין את ההווה וליהנות ממנו. החלטתי להפסיק לאכול את הראש, לעצמי בעיקר איפה אגור, האם נדבוק בשיטת חינוך אנתרופוסופית ומה עמדותיו בנושא טבעונות.

הבנתי שזה ממש לא משנה אם יהיה סקס בדייט ראשון, או אם אשן באלכסון. קלטתי שאני עושה רשימות וטבלאות אקסל, לפני שהבנתי אם בא לי להריח את הבל פיו של הבחור בבוקר טרם צחצוח השיניים פלוס נשיקה רטובה. פתאום ראיתי שהתכנון האינסופי הזה לא מאפשר לי לחיות את הפאן של היומיום. כן, גם אם זה כולל שחרור גזים הדדית מול המראה אחרי המקלחת, גם אם אני מתעטשת עליו תוך כדי מעשה אהבהבים ומפנקת אותו בסמוחטה חיננית. מאחלת לעצמי לכתוב את הטור של יום העצמאות ה-72 בסטטוס אחר. מזל טוב לי. איזה כיף להתפכח.