אם היו שואלים אותי לפני עשר שנים, כשהייתי עשרה ק"ג פחות בגוף וככל הנראה עשרה ק"ג פחות במוח - הייתי אומרת שאני חולמת על חתונה מגניבה עם שמלה קלילה לגופי החתולי, אלכוהול שיזרום כמו מים ומלא אורחים שתויים, שיכחישו ביום שאחרי את ריקודי ההולה הופ שעשו עם האח של החתן. אה, וכמובן - הייתי מציינת שאהיה עשירה אחרי החתונה. כי כזאת אני, מציאותית.
רציתי חתונת סלבס בניחוח חו"ל, כשבעצם יום חגי הסתכם באולם על קו הרקיע מול הים ביציאה הדרומית בחיפה. הסלבס היחידי שהיו שם הם אלו שעצרו בתחנת דלק, מחוץ לאולם, ליד מרכז הקונגרסים כדי לקנות תופינים בדרך חזרה לת"א.
חשבתי על העניין הזה, מדוע חתונות הפסיקו לרגש אותי? האם כל עוד ציפיתי לחתונתי שלי ולקרחנות החתונה של חבריי ומשפחתי הקרובה - זה הצליח לעשות לי פרפרים בנפש? ומדוע דווקא היום זה נראה לי כזו מעמסה מיותרת שעדיף להמירה בנופש בפיליפינים?
מדוע אני צריכה לסדר לעצמי חושה ללינה בשדה בוקר ולישון כפיות עם אלפקות כי החתן והכלה חשבו שחתונה בסגנון בן גוריון זה הדבר החם הבא? בואו אספר לכם מה הדבר החם היחידי שהיה שם. ארבעים מעלות בצל, עם מאווררים שהתייאשו מעצמם והתחילו לפלוט חום. ומעל לכל - אני בעד לדבוק באג'נדות שאתם מאמינים בהם, אבל מה האורחים חטאו? למה להכריז על חתונה טבעונית, שמאלצת אותי לבוא עם מנה חמה מהבית? אתם רוצים שארקוד ואתן בראש? תעשו שזה יקרה. עם טופו מוקפץ על עדשים בליווי פלח בטטה, המקום היחידי שארקוד בו הוא באוטו בדרך למסיבה ברוטשילד.
תמיד תהיה גם את חובת סידור מקומות הישיבה, השם ייקום דמה, ומשום מה זה תמיד נעשה ערב לפני האירוע, שלכולם כבר יש שערות לבנות וקוצב לב בנמצא. וגם ככה על הדרך, איזה לחץ נפשי שמלווה באכילה רגשית של קערת ערגליות תות בחיזוק ופל לימון.
בקיצור אם אתם רוצים להיות חברים אמיתיים - אל תזמינו. זאת המתנה הכי גדולה. במקום זה נחגוג לכם באיזה וילה מטורפת ביוון. או שלא. תלוי כמה כסף תשאירו לנו אחרי שבכל זאת תתעקשו להתחתן.
התרעות פיקוד העורף