"אני רואה היום טלוויזיה ושומעת רדיו - ומתפלצת. בברברת האינסופית שם אין שום ניסיון לכבד דעה של אחר. אתה יכול לדעת מראש מי יגיד מה, מתי ואיך. כשמקיימים דיון על זיופים בבחירות במגזר הערבי, הוא מתנהל משום מה בין יהודים בלבד, תוך התעלמות מכך שזיופים היו גם במגזרים אחרים. מול מקרים כאלה של חוסר הגינות אני משתוללת, לא מסוגלת להתאפק”.

מאחורי הדברים האלו עומדת שדרית העבר כרמית גיא, מי שלמרות הרקע האדום המובהק שלה, כשמאלנית, בת להורים קומוניסטים בקיבוץ קומוניסטי, נודעה בניטרליות ללא סייג שהקפידה להפגין בשידוריה. “לא היה לי ספק שעלי לנהוג כך, מה גם שהיה לי ברור שעקב הרקע שלי היה מופנה אלי זרקור ונבחנתי בצורה קפדנית”, היא אומרת. “זאת בפרט בתקופה שבה ציפו יותר לממלכתיות בשידורים, שכיום לא קיימת”.

לעומת זאת, דווקא בהסתמך על הרקע שלה הציעו לגיא לחבר את הספר “חלום ושבר - סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943־1949”, שהופיע לא מכבר בהוצאת כתר. “לא הייתה כאן מקריות”, מאשרת גיא. “פנו אלי בעקבות ‘מסע ליד חנה’ (בהוצאת עם עובד), הספר הראשון שכתבתי, שדי היה תעודת הזהות הביוגרפית והאידיאולוגית שלי. צאצאי הקבוצה שנקראה ‘הקומוניסטים העברים’ ציפו שאעזור להם לפענח פרק לא ידוע בחיי הוריהם, שגם אני לא ידעתי עליו הרבה”.

גיא נמשכה אל הנושא מתוך סקרנות אישית. אחרי שהקבוצה האמורה, שפעלה בעיקר בירושלים, שקעה במצולות ההיסטוריה, הוריה היו ב־50’ בין אלה שייסדו בעמק חפר את יד חנה, “הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם”, שאליו הגיעו כניצולי שואה. הם ראו ברוסים את המשחררים שלהם.
אלה גם אלה שונים לחלוטין מהקומוניסטים העכשוויים, המהווים חלק מהרשימה המשותפת. “הקומוניסטים העברים השתתפו בבניית הארץ ולחמו בשורות ההגנה והפלמ”ח”, מציינת גיא, שבמחקרה המעמיק לקראת כתיבת ספרה גילתה ביניהם דמויות שהכירה מעבודתה ברדיו כמו שמואל אלמוג, מי שהיה מנכ”ל רשות השידור, והמוזיקאי מאיר הרניק. סיפור הקבוצה, שלה הקדשת את ספרך, היה טרגי, היא התפזרה בלי להטביע חותם ונשכחה. 

“כשעושים חשבון פוליטי קר, רואים שהם באמת היו חסרי חשיבות. אבל כשקוראים את מה שהם אמרו בזמנם, מגלים שדבריהם על מדיניות רווחה ואיכות סביבה נמצאים בשיח גם כיום”.  

ילדה רעה

“תינוקת קטנה, כחושה, שגון עורה ירקרק כשל צפרדע”, כך גיא, שתחגוג בדצמבר 70, מתארת בספרה האוטוביוגרפי את עצמה בהיותה בת חצי שנה בעת הקמת יד חנה, קיבוץ ספר מערבה מטול כרם, שנפלט מהקיבוץ המאוחד בגין מחלוקת נוקבת לגבי ההתייחסות לברית המועצות של אז. שמה ניתן לה על שום עבודתו של אביה בכרם.

גיא מספרת על קיבוץ של ניצולי שואה, שנקרא על שמה של חנה סנש. באותן שנים התנגנה בו השפה ההונגרית, לצד ויכוחים רעיוניים סוערים על רקע הערצה לאמא רוסיה, התנגדות לממשל הצבאי בכפרי המשולש הסמוכים לקיבוץ והפגנות נגד שלל נושאים, בהם ביקורו בארץ של שר ההגנה הגרמני. עד היום מהדהדת באוזניה הקריאה נגדו: “שטראוס עמלק מארצנו הסתלק”.

כרמית גיא בצעירותה (צילום: באדיבות קול ישראל)כרמית גיא בצעירותה (צילום: באדיבות קול ישראל)


מילדותה חקוקים בזיכרונה השידורים ממשפט אייכמן, בפרט אלה שנגעו לשואת יהודי הונגריה; שידורים שהזדעקו ממקלט הרדיו הגדול בבית הילדים, “כשכולנו היינו בטראומה מהם”. הזוועות שהעביר הרדיו היוו ניגוד לנוף ילדותה הפסטורלי בין השדות שבהם אהבה לטייל. 

והיא, “הילדה”, כפי שהיא קוראת לעצמה תכופות בספרה, לא הייתה מאושרת. “ילדה רעה, אגואיסטית, לא מתחשבת, עם התקפי בכי וצווחות”, כותבת גיא על עצמה בכנות.

“כבת יחידה, לא בדיוק הסתדרתי עם העובדה שאמא שלי, הקומוניסטית הנאמנה, יצאה לעבוד במשרדי המפלגה בתל אביב”, היא מסבירה. “אם היום מגיעים לשם מהקיבוץ בתוך חצי שעה, אמי הייתה נשארת לרוב בעיר. וככל שזו מצאה יותר חן בעיניה, היא הגיעה פחות. בית הילדים היה בשבילי מפלט והצלה מפני הבדידות. אני זוכרת אותו לטובה, בניגוד ליוצאי קיבוץ רבים שתוקפים את הלינה המשותפת”.

לעתים כרמית, הילדה, הייתה נחלצת מבדידותה בנסיעותיה אל האם, בבית אליושה של המפלגה, שם עבדה. “מבחינתי, זה היה ביקור בעיר הגדולה וממש חגיגה עם אפשרות להיות קצת קרובה לאמא”, היא מספרת.

לעומת זאת, הפילוג במפלגה הקומוניסטית, ב־65’, בכלל לא היה חגיגה בשבילה. “נהיה בבית מתח קשה, אם כי מאוד בשקט, מאוד בנימוס”, היא מספרת. משפחתה הקטנה נחצתה. בעוד שאביה, מנחם - שהיה מקורב למשה סנה, ידיד הקיבוצניקים ביד חנה - נותר במק”י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אמה, ורה, מצאה את עצמה ברק”ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהתפלגה ממנה.

היה זה אביה ששבר את הקרח כאשר עבר עמה העירה כדי להיות ליד אמה. גיא הנערה נקרעה מקיבוצה האהוב ומצאה את עצמה בנוף עירוני דהוי, בדירת שיכון בבניין רכבת בבת ים. “המעבר ממקום מגונן ומחבק למקום זר ומנוכר היה די טראומטי לגביי”, אומרת גיא, שהפנתה את מרצה ללימודים במגמת מזרחנות בתיכון, ש”בה כמי שאוהבת שפות הייתה לי הזדמנות ללמוד ערבית”.

בשנים ההן העלית בדעתך שתעסקי בתקשורת?
“זה בכלל לא היה בכיוון שלי. מישהו אמר שיש לי קול טוב וכדאי לי לנסות להתקבל לשירות צבאי בגלי צה”ל, אבל נדחיתי בהיותי ממשפחה קומוניסטית. זה פגע בי כשהבנתי שדלתות יהיו חסומות בפניי. אז שירתי כפקידה בתותחנים, וזה היה בסדר גמור”.

כשהשתחררה מהצבא, במקביל ללימודי תולדות האמנות ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית, פתחה ב־69’ בקריירה של 35 שנה ברשות השידור. יותר משרצתה לקריין בקול ישראל, היה לה חשוב לסגור חשבון עם גלי צה”ל וגם לברר אם אכן יש לה מבטא זר, כפי שהיו שהעירו לה, אולי בעקבות ההונגרית שסחבה מהבית.

“למה את חושבת שיש לך מבטא זר?” שאל אותה משה חובב, הסמכות בתחום, ופתח בפניה את שערי הרדיו. לאחר קורס קריינים, היא השתפשפה בקריינות רצף לפני שהחלה להגיש מהדורות חדשות. “אז זה היה אחרת”, מעירה גיא. “כיום המצב בלתי נסבל, עם קולות לא רדיופוניים ובלי דיקציה מינימלית. משגע אותי איך אבדה המקצוענות בקריינות”.

מהידיעות הרבות שהקריאה בחדשות נחקקה לה בזיכרון ידיעה שלא נגעה לה אישית. “ברשימת הנופלים שהוגשה לי להקראה באחת המהדורות במלחמת יום הכיפורים הבחנתי לפתע בשמו של אהוד דפנא ממעוז חיים”, היא משחזרת. “אף על פי שלא הכרתי אותו, פרצתי בבכי. הרי הוא היה גיבור ילדותי, שסבו, המשורר משה דפנא, כתב עליו עם נחום נרדי את השיר ‘הודי חמודי’. נדהמתי איך פיטר פן שלנו, ילדי שנות ה־50, מת. ביקשתי שיחליפו אותי בשידור, יצאתי לחצר הרדיו ובכיתי. משהו מהילדות שלי הלך באותו רגע”.

גם בטלוויזיה החלה בקריינות רצף, לפי מתכונת שידורי הבי־בי־סי. עבר זמן עד ששולבה שם בהגשת חדשות במבט. “כזכור, תחילה שיתפו בכך רק גברים”, היא מעבירה אותנו אל ימי הבראשית של הטלוויזיה הישראלית. “רציתי להצטרף אליהם דווקא על רקע ההתנגדות לנו, הקרייניות. בין אלה שקריינתי לצדם חדשות היו חיים יבין, אריה אורגד, יעקב אחימאיר וגם דניאל פאר ורם עברון, עליהם השלום. תמיד זה היה על ידו. עברו שנים עד שניתן לי להוביל מהדורה, אם כי תמיד העבודה ברדיו הייתה יותר משמעותית בשבילי. יכולתי לעסוק שם בעיתונות ממש, עם יותר אפשרויות קידום. כעת יש מהפכה עם הובלה נשית בהגשת החדשות בטלוויזיה. הן נהדרות אחת־אחת, וזאת כשהן שונות זו מזו, כל אחת בדרכה. אני מעדיפה אותן על פני הרבה גברים בתחום. לא בטוח שהן מבינות כמה היה צריך להילחם כדי שהן יוכלו ליהנות עכשיו ממעמדן. אם היו נולדות 20 שנה קודם, הן לא היו מגיעות לכך”.

בעוד שגיא מנותקת כיום מהשידורים, עבודתה בעבר הייתה מעורבבת בשגרת חייה: “לא אשכח את אותו הבוקר, כשעד הבית שלי הגיע הבום הגדול של פיצוץ האוטובוס הראשון בפיגועי שנות ה־90. טסתי לאולפן לשדר, ואז התברר שבנם של חברים שלנו נהרג. עד היום אני לא יודעת איך שרדתי את השידור”.

“אחד הדברים שהפריעו לי כשהגשתי חדשות זה שנעשיתי מוכרת לכל”, היא אומרת. “בגלל זה היה לי טוב לעזוב את הטלוויזיה”. והיא עזבה, בראשית 2005, כשהתאפשרה פרישה מוקדמת. “אהבתי את העבודה ברשות השידור, אך הייתה שם תרבות ניהולית שאי אפשר היה לשאת אותה”, היא מספרת. “הייתי חייבת ללכת. לא עשיתי מזה חגיגה. ‘בזה אני נפרדת’, הודעתי למאזינים. ‘להתראות בימים אחרים'”.

ובמבט לאחור?
“היה צריך לנער את רשות השידור, אך לא לסגור אותה. התאגיד איננו מהווה לה תחליף. גם אם יש בו תוכניות טובות, הן מוגשות באוסף אקראי של שידורים. כמו כן, מקומם היחס לעובדים הוותיקים שהיה מהול בבוז עמוק”.

עונש משמיים

גיא לא יצאה מהרשות למדבר. היא מוכרת כסופרת, כמתרגמת וכעורכת. ספרה “מסע ליד חנה”, הקסים את הקוראים והצית את הפתיל. “באותו זמן ראיינתי ברדיו את שמעון פרס על פוליטיקה”, היא מעידה. “אגב כך הוא הפתיע אותי במחמאות שהרעיף על הספר. כשיצאתי מהשידור, צלצל לי הטלפון. על הקו היה שלמה’לה בר־שביט המתוק, שחקן הבימה. הוא סיפר שבעקבות דבריו של פרס, כאחראי על עזבונה של חנה רובינא, נראה לו שאני האדם המתאים לכתיבת ביוגרפיה עליה”.

אכן, אחרי הספר “המלכה נסעה באוטובוס”, שהיא כתבה על רובינא, כתבה ביוגרפיות על חיים בר־לב ועל התעשיין דב לאוטמן. לצדן היא תרגמה את הביוגרפיות של צ’רצ’יל ושל לאונרדו דה וינצ’י וגם מספרי רוברט לואיס סטיבנסון, ג’ק לונדון, ברברה טוכמן, ג’ון לה קארה ואחרים.

ביתה שופע ספרים. ככה זה כששני סופרים חולקים קורת גג אחת. גיא נשואה לסופר ולהיסטוריון אלי שאלתיאל. “יש בכך יתרון”, היא מעירה. “אפשר להיעזר זה בזה ולהראות מה שכותבים”.

גיא כותבת כל הזמן. “אני מזועזעת מאיך שגמלאים לא יודעים מה לעשות עם עצמם”, היא אומרת. “להיות בלי עבודה ולא לעשות כלום נראה לי כעונש משמיים”.

לא תאמינו מהו תחביבה של גיא. היא ובעלה הולכים בעקבות אורי, בנו מנישואיו הראשונים, עיתונאי ספורט בעיסוקו. כאוהדי קבוצת הפועל קטמון היא יוצאת עמם לצפות במשחקי הקבוצה מליגת המשנה. “אנחנו לא מהאוהדים שצועקים ומקללים”, היא מעירה.

הקבוצה היא כיום הקשר שלהם לירושלים, לאחר שלפני שבע שנים עקרו לתל אביב. “ירושלים כבר לא מאירה יותר פנים לאנשים כמוני”, אומרת גיא. “מאוד אהבנו את החיים בנחלאות, אבל העיר משתנה ונהייתה זרה לנו לחלוטין. אני לא מתגעגעת אליה אפילו לשנייה אחת”.