"מאמי, מה את אומרת שנשנה אווירה ונטוס לחו"ל יחד?", פנה אליי החסון שלי בשאלת מיליון הדולר, שמצד אחד רציתי שתישאל ומצד שני פחדתי מאוד ממנה. "רוצה, בטח רוצה" אמרתי בהתלהבות חצויה, ובפנים הרגשתי איך החשש מתחיל לטפס במעלה הגרון עד לכדי התפרצות צחוק בלתי נשלטת. "הכול בסדר לירוני?" המשיך המסוקס. "כן, כן, רעיון מצוין" הוספתי, "פשוט כל טיסה שלי עם גבר לחו"ל נגמרה עם אקורד סיום צורם, למעט חברי המאותגר עכוזית". חייכתי, מנסה להבין איך הפעם אני שוברת את הסטטיסטיקה. אני מנסה לקלוט איך אני שמה את כל חרדות הנופש הזוגי הזה במזוודה ושולחת אותן ליעד רחוק מעבר לים.
בואו, זהו נושא שפחות מגניב לדבר עליו, כי הרי איך זה יכול להיות שאת מחתימה דרכון והופ מערכת היחסים עוברת מטמורפוזה של מצב צבירה שטרם התכוננת אליו פיזית, נפשית ואישית. כיצד ייתכן שבן זוגך שאת כה אוהבת בארץ עשוי להרגיש לך פחות ראוי לאהבתך רק כי החלפתם שפה? אז נכון זה לא המשחק "ים-יבשה", אין כאן שינוי מצב רוח על בסיס שעתי, אבל יש משהו באינטנסיביות של טיול זוגי ששם לך בפרצוף את מערכת היחסים, נקייה, בלי רעשי רקע ובלי שגרה לוחצת.
"מאמי, את באה? קוראים לנו לבורדינג".
רשמים ותמונות ישותפו בברכה עוד שבועיים.
התרעות פיקוד העורף